דיג'ימון ג'נסיס

בס"ד

אם אני לא טועה, זה הפאנפיק הראשון בפורטל על דיג'ימון. כן, אני יודע שזה גם מה שכתוב בתקציר. מכירים דיג'ימון? מעולה! מקומכם איתנו. לא מכירים דיג'ימון? לא נורא, חוץ מהקונספט של דיג'ימון, שאותו תכירו די מהר, אין כאן שום דבר שאתם צריכים להכיר מראש. אז קוראים חדשים, הנה לכאן! (יצא לי קצת האגריד. לא נורא). אה, ואם אתם לא מבדילים בין דיג'ימון לפוקימון, אז לכו תמצאו פאנפיק אחר. בכל זאת, אתם מכירים אותי. אם אני כותב פאנפיק על דיג'ימון, זה לא אומר שזה פאנדום שאפשר לזלזל בו, נכון?

השם של הפאנפיק מושפע מהשמות של שאר סדרות הדיג'ימון, שהורכבו מהמילה "דיג'ימון" יחד עם מילה אחרת. כמו דיג'ימון אדוונצ'ר (הרפתקה), דיג'ימון פרונטייר (גבול), דיג'ימון דאטא סקוואד (יחידה דיגיטלית) ודיג'ימון פיוז'ן (שילוב). אז זה יהיה דיג'ימון ג'נסיס. טוב, בינתיים.

ויתור זכויות לסטודיו לאנימציה שעשה את דיג'ימון, טואי אנימציה (או 東映アニメーション אם תרצו, באנגלית: Toei Animation), וגם למי שהגה את דיג'ימון, אקיושי הונגו. קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב!

"מה זה דיג'ימון? הלחם בסיסים של המילים האנגליות דיג'יטל ומונסטר, כלומר מפלצת דיגיטלית. הרבה אנשים חושבים שדיג'ימון הוא חיקוי עלוב של פוקימון, כי בשניהם יש את הקונספט של אדם שמצוותת לו מעין חיית מחמד והשמות שלהם מתחרזים, אבל ברגע שמסתכלים על זה קצת לעומק, מגלים שדיג'ימון זה למעשה העתק של טאמאגוצ'י, רק לבנים במקום בנות. דיג'ימון, בניגוד לשאר הסדרות היפניות המבוססות על מנגה, הושפע דווקא ממארוול קומיקס ומתרבות המרצ'נדייז היפנית והאמריקאית. הקונספט פשוט, יש לך חיית מחמד דיגיטלית – מפלצת דיגיטלית, דיג'ימון. אתה מטפל בה והיא מתפתחת לדיג'ימון גדול יותר. לכל ילד בסדרה היה דיג'ימון שהותאם אישית לאופי שלו, יחד עם שאר מוטיבים כמו סמלים וצבעים המחולקים לתכונות אופי ו-"

מיכאל סגר במהירות את סרטון היוטיוב במכשיר הסמארטפון שלו כששמע את צעדיו של הבוס שלו עוברים ליד הקיוביקל שלו, בו היה אמור לעבוד. כשהצעדים מעט התרחקו הוא זקף את ראשו. הopen space בו הוא וחבריו לצוות עבדו היה חשוך לאחר שנשרפה המנורה החמישית, וברור היה למיכאל שגם אותה אף אחד לא יטרח להחליף. מלבד הבוס המתהלך לו בין הקיוביקלים של העובדים, הוא לא היה יכול לראות את העובדים שישבו כל אחד בקיוביקל שלו מול המחשב שלו, עומל על תוכנה משלו. טוב, אחת מהאנשים שם הייתה אשת חומרה, אבל היא זניחה.

החיים של מיכאל היו די משעממים. את התואר שלו במדעי המחשב הוא התחיל מיד לאחר השירות הצבאי שלו בשריון וסיים שלוש שנים לאחר מכן. כן, הוא לא רצה לטייל במזרח או בדרום אמריקה. זה לא עניין אותו במיוחד. הוא עבר את כל הקורסים כבר במועדי א, אבל לא בציונים גבוהים במיוחד. הוא היה רווק שיצא לחמישה דייטים ראשונים שלא התפתח מהם כלום, פעמיים קרה לו שהוא יצא עם מישהי גם לדייט שני ושלישי אלא שאז זה נגמר, והייתה ל חברה רצינית אחת כל חייו, אבל זה היה בתקופת השירות הצבאי, ואז הם נפרדו בגלל העומס המלווה לתואר הראשון. מיכאל החליט שהוא לא מבזבז את הזמן שלו על בחורות יותר, גם ככה הוא מוציא יותר מדי כסף בדייטים האלה ולא מתפתח מהם כלום. הוא צריך לשלם שכר דירה, חשמל, מים, ביטח לאומי, ביטוח רכב, ביטוח חובה ועוד כהנה וכהנה. ולא שאי פעם היה לו די כסף לרכוש רכב, הוא קיבל את הרכב המקרטע הזה מסבתא שלו לאחר שהיא הפסיקה לנהוג.

"משה!" הבוס שלו הבהיל אותו.

"זה מיכאל," תיקן אותו מיכאל בפעם המי יודע כמה.

"תהיה מי שתהיה, למה אתה בוהה במסך כבוי! אנחנו אמורים לעלות לפרודקשן עוד יומיים, המשקיע יושב עליי כמו עלוקה, כולם כבר סיימו את הפרויקטים שלהם, ואתה עוד לא שילמת לי חמישים שקל למסיבת פרידה מאדל!"

"מה?" נשמעה קריאה מופתעת מכיוון אדל, אשת החומרה שלהם.

"תתחיל לעבוד כבר!!" צעק עליו הבוס והלך משם.

בהפסקת הצוהריים מיכאל ניגש לאדל.

"לא ידעתי שאת עוזבת," הוא אמר.

אדל נאנחה. "אני לא עוזבת, באמת, אתה לא יכול לומר שלא שמת לב לזה..." היא אמרה וליטפה את הבטן ההריונית שלה. הטבור שלה כבר בלט.

"אה... חשבתי שסתם השמנת, לא היה לי נעים לשאול," הוא מלמל.

אדל הביטה בו באיום.

"כלומר, לא שחשבתי שאת שמנה, כלומר, כלומר," התחיל מיכאל להתבלבל, "אה, מזל טוב?"

"כן, תודה," אדל אמרה בקור.

"אז אני מניח שמסיבת הפרידה היא כי את עומדת ללדת?" מיכאל חצי שאל חצי אמר.

אדל הנהנה.

"טוב, אממ... בשעה טובה," הוא חייך במבוכה.

"תשמע, הכרטיס כבר מוכן, כולם צרבו את החלקים שלהם חוץ ממך," אדל שבה לדבר בענייני עבודה, "אולי כדאי שתחזור לעשות את המשימות שלך?"

"אני? משימות?" מיכאל צחק, "אני נשאר אחרון פה כל יום, אני נועל את המשרד..."

"אני לא יודעת מה אתה עושה פה כל כך הרבה, אבל זה בטוח לא קשור לענייני עבודה אם אתה בפיגור כל כך גדול," אדל עברה ללחישה, "זה הגיע למצב שבמקום לדבר על סבב בונוסים, הדירקטוריון התחיל לדון על סבב פיטורים, וממה ששמעתי יש הסתברות גבוהה שאתה תהיה הראשון בסבב."

אוי לא. ממה הוא יחיה?

"תודה, תודה שאמרת לי," הוא אמר ורץ בחזרה לקיוביקל שלו. הוא ישב וכתב עוד ועוד קוד, וקימפל, והריץ, ודיבג, ואפילו הצליח בסופו של דבר, רק כדי לגלות שהוא עוד לא איכלס את מסד הנתונים ולכן הוא צריך לשכתב הכל מחדש.

מיכאל עבד בחברת הייטק שנקראת Flipflop, חברת הזנק משעממת שאחראית על הרחבת התקני זיכרון. בהתחלה המוטיבציה לעבודה שם הייתה קבלת בונוסים מפנקים על כל משימה שמושלמת בהצלחה, אבל בגלל בעיות תקציביות, התמריץ הפך לאיומי פיטורין לכל מי שמפגר בעבודתו. מיכאל ידע כמה החברה נואשת לעובדים ולכן לא ציפה שיפטרו אותו.

אבל למיכאל היה תמריץ אחר להמשיך לעבוד בחברה. דירת החדר שלו בפתח תקווה גבתה ממנו מחיר כספי די גדול כך שהוא לא היה יכול לממן לעצמו מחשב חזק מספיק למה שהוא מתכנן עוד מתקופת התיכון.

מיכאל החליט שהוא רוצה לכתוב דיג'ימון.

טוב, הוא לא היה בטוח שלכתוב זו המילה הנכונה. אולי לקודד או לתכנת או ליצור, או אולי אפילו לברוא.

הוא חשב על זה לראשונה כשלמד במגמת מדעי המחשב בתיכון. החומר לבגרות היה דליל, אבל המורה למחשבים הלהיבה אותם לגבי הדברים הרבים שאפשר ליצור בעזרת תוכנה. היא גם הזכירה בקצרה את הנושא של בינה מלאכותית וmachine learning, ומיכאל חשב לעצמו שאם אפשר ליצור דברים כאלה, למה פשוט לא לקרוא להם דיג'ימונים ולעצב אותם כך שיראו דומים לבעלי חיים אחרים?

אז הוא החליט שהוא רוצה לכתוב דיג'ימון. אבל המחשב הביתי שלו היה לפטופ מיושן וזקן, ולכן מיכאל החליט ליצור את הדיג'ימון הראשון שלו על המחשב בעבודה. לא פעם הציעו למיכאל לעבור לצוות אחר, אבל הוא סירב אפילו להחליף קיוביקל או משרד רק בגלל המחשב, עד שעלה במוחו הרעיון פשוט לקחת את המחשב איתו למשרד אחר או לקיוביקל אחר.

הרעיון של מיכאל היה מעט יותר שאפתני מזה, למען האמת. הוא החליט שיתכנת כמה דיג'ימונים במקביל. כדי שלא יהיו בודדים, כמובן. ברגע שהם יהיו מוכנים, הוא יוכל לשוחח איתם, ואולי הם אף יוכלו לשוחח זה עם זה.

והיום זה היום הגדול. בכל ערב הוא נשאר לבדו במשרד כדי לעבוד על הדיג'ימונים שלו מבלי שיפריעו לו בענייני עבודה. הערב, אם הוא העריך נכון את קצב העבודה שלו, יהיה הערב הראשון שבו הוא ישוחח עם הדיג'ימונים.

בשעה תשע יצא אחרון המנקים מקומת המשרדים בה שכנה החברה. כל האורות היו כבויים. גם כי חלק מהמנורות היו שרופות, וגם כי מיכאל היה האיש היחיד שם. מקור האור היחיד בחדר היה מסך המחשב של מיכאל. הוא השלים כמה משימות, כדי שלא יחשבו שהוא יושב סתם עד מאוחר, ואז הוא פתח את התיקייה בה היו שמורים כמה קבצים בעלי הסיומת mon., סיומת שהוא חשב עליה. לא מעט שפות תכנות ועיצוב היו כרוכות בפרוייקט הקטן שלו. הוא בדיוק סיים להתקין לשמונת הדיג'ימונים שיצר את מסד הנתונים של השפה העברית. הוא בכוונה לא הגדיר לכל אחד מהם איך יישמע הקול שלו, הוא רצה לתת להם להחליט בכוחות עצמם. הוא לא היה צייר גדול או מומחה לעיצוב גרפי, אבל הוא קיווה שעשה עבודה טובה מספיק במראה החיצוני שלהם. לפחות בתכנות האופי הוא השקיע, וגם ביכולות המיוחדות שיש לכל דיג'ימון. כן, לדיג'ימונים יש מתקפות מיוחדות.

הוא סגר את סביבות העבודה הרבות שלו וקימפל בפעם האחרונה.

לאכזבתו הייתה שגיאת קומפילציה. מיכאל נלחץ קצת לפני שראה שמדובר היה בשגיאת הקלדה שהלחיצה את הקומפיילר של סביבת העבודה.

מיכאל קימפל שוב, והפעם גם הריץ.

הוא חיבר ביד רועדת את האוזניות, המיקרופון ומצלמת הרשת שלקח בהשאלה מטאיצ'י שישב בקיוביקל לצידו. טאיצ'י היה תכנת יפני, והוא נהג לשוחח עם משפחתו במזרח בשעות הפסקת הצוהריים שלהם.

מיכאל הפעיל את הקובץ Gaiou.mon. גאיו היה השם שהחליט לקרוא לדיג'ימון הראשון שלו.

חלונית קטנה נפתחה. מיכאל מעך בטעות קוס קרטון ריקה שהחזיק מבלי לשים לב מרוב לחץ.

מסך טעינה קטן נראה. מיכלא לא זכר שהוא הכין מסך כזה.

לאחר כמה שניות, בתוך החלונית נראה הדיג'ימון שהוא ברא. הוא היה אדום. היו לו שתי רגליים אחוריות קצרות ושתי ידיים ארוכות עם קצת יותר מדי מפרקים. אוזן אחת שלו הייתה עגולה והאוזן השנייה מחודדת. הלסת שלו הייתה מרובעת.

"ש- שלום," אמר מיכאל בהתרגשות.

הדיג'ימון נראה מציאותי למדי. מיכאל צייר אותו בגרפיקה תלת מימדית די פשוטה, איך הדיג'ימון נראה כל כך טוב פתאום?

"אתה שומע אותי?" שאל מיכאל.

אוזניו של הדיג'ימון זזו קלות. הוא הסתובב במקום והביט הישר אל קדמת המסך, לאן שמיכאל הביט.

"שלום," אמר הדיג'ימון בקול גבוה ונשי.

"ש- שלום, איך קוראים לְךָ?" מיכאל שאל.

"אני מעדיפה שתשאל אותי 'איך קוראים לָךְ' במקום," הדיג'ימון אמר. או אמרה. מיכאל לא היה כל כך בטוח.

"אז סליחה, איך קוראים לָךְ?" מיכאל שאל שוב.

הלסת המרובעת של הדיג'ימון התעוותה. מיכאל הניח שזה חיוך. הדיג'ימון חייה בכוחות עצמה!

"קראו לי פעם גאיואֶקְסְאֶ," אמרה הדיג'ימון, "אבל עכשיו אני גאיומון."

"גאיואקסא?" שאל מיכאל בבלבול, ואז הוא נזכר. כשהתחיל לעבוד על גאיומון, הקובץ שלה היה Gaiou.exe, שזו הסיומת הפופולארית לתוכנות מחשב. אבל גאיו היא כבר קובת מסוג שונה לחלוטין, קובץ דיג'ימון.

"ומי אתה?" גאיומון שאלה.

"אני... אני מיכאל," מיכאל ענה בהתרגשות.

"מיכאל...מון?" גאיומון שאלה.

"לא, רק מיכאל," מיכאל ענה.

"רק מיכאל," גאיומון ענתה, "נעים מאוד."

"נעים מאוד, גאיומון," מיכאל אמר, "אני יצרתי אותך."

גאיומון מצמצה פעמיים ולא אמרה דבר.

"את... את מבינה מה זה אומר?" הוא שאל.

גאיומון קימטה את מצחה. בכל פעם שמיכאל הבחין בניואנס כזה או אחר בפנים שלה הוא התרגש יותר ויותר.

"לא ממש," גאיומון ענתה.

"את מרגישה... את מרגישה חיה? את מרגישה שיש לך תודעה?" הוא שאל.

"אתה מרגיש חי ושיש לך תודעה?" גאיומון שאלה בחזרה. אבל היא שאלה באינטונציה כל כך תמימה וילדותית. היא באמת ניסתה ללמוד.

"כן," מיכאל ענה.

"ואני מרגישה חיה? אני מרגישה שיש לי תודעה?" גאיומון שאלה.

"את תצטרכי לענות על זה בעצמך," מיכאל הנרגש ענה.

"אני לא יודעת," גאיומון אמרה במין ילדותיות מעצבנת מאוד מחד, אך גם כנה להחריד מאידך.

"גאיומון," מיכאל המשיך לתחקר אותה, "למה את בת ולא בן?"

"לא יודעת, למה אתה בן ולא בת?" גאיומון ענתה.

התמימות הזאת הייתה קסומה, אבל גם די מתסכלת. אולי עם דיג'ימון אחר יהיה לו יותר מזל.

"את רוצה להכיר עוד דיג'ימון?" הוא שאל אותה.

"מה זה דיג'ימון?" היא שאלה. לכל הרוחות, איך הוא לא חשב להגדיר בתוכנה מה זה דיג'ימון? עלו לו לראש כל כך הרב דברים שהוא שכח לכתוב פתאום.

"את דיג'ימון," מיכאל ענה.

"אז יש עוד... עוד גאיומון?" גאיומון שאלה בתמימות.

"לא," מיכאל ענה, "אבל יש את בודמון. את רוצה להכיר את בודמון?"

"כן," ענתה גאיומון. לפחות יש לה רצון משלה.

מיכאל הקליק על הקובץ Bod.mon ונפתחה חלונית נוספת לאחר מספר שניות הופיע שם דיג'ימון כחול. אם גאיומון הזכירה מעין דינוזאור, בודמון היה למעשה מעין יצור דמוי סוס.

"שלום, אני מיכאל," מיכאל התיג את עצמו.

"אני יודעת," גאיומון אמרה, בזמן שבודמון אמר בקול מעט יותר עבה, "אני בודמון."

"אתה בן או בת?" שאל מיכאל.

"אני בת," ענתה גאיומון.

"אני בן," ענה בודמון.

"גאיומון, אני מדבר עם בודמון, ברשותך," מיכאל אמר.

"אני לא רואה את בודמון," גאיומון אמרה, בזמן שבודמון אמר, "מי זו גאיומון?"

מיכאל נאנח. "אתם לא מודעים לקיומו האחד של השני, נכון? נגזרו עליכם חיי בדידות..." הוא אמר.

שני הדיג'ימונים הביטו במיכאל בדממה.

"טוב, אני אסגור אתכם עכשיו, אבל אנחנו נתראה עוד מעט," מיכאל אמר, "אני מבטיח."

"ביי מיכאל," אמרו שניהם באותו הזמן, ומיכאל סדר את שתי התוכנות.

"אהא! תפסתי!" הבהיל את מיכאל קול זדוני, והבוס שלו הופיע בפתח הקיוביקל שלו.

"תפסתי אותך על חם! אתה לא עובד על המשימות שלך, יש לך פרוייקט משלך! על חשבוננו! לכן המחשב שלך היה כל כך חשוב לך! הכל ברור!" הבוס צעק.

"מה? לא!" מיכאל אמר.

"כן! אני ראיתי! סוף סוף יש לי סיבה טובה לפטר אותך! זו גם הפרת החוזה שחתמת עליו, ככה שאני לא חייב לתת לך אפילו פיצויי פיטורין!"

"לא!" מיכאל כמעט בכה.

"כן! מחר בבוקר אתה לוקח ממירי המזכירה טופס סיום העסקה! ואני אקח את המחשב הזה!"

הבוס ניתק בברוטאליות את המחשבת משקע החשמל.

"לא!!!" מיכאל צעק. המעשה הזה יכול לשרוף לחלוטין את הדיסק הקשיח. יכול להיות שהדיג'ימונים שלו נמחקו.

"כן!!!!" הבוס אמר, "זה נשאר אצלי, ואם אני אראה אותך פה מחר בשעות הצוהריים, אני אוציא נגדך צו הרחקה! עכשיו טוס מפה!"

"אבל אין לי עבודה! אין לי כסף!" מיכאל ענה.

"היית צריך לחשוב על זה לפני שעבדת על פרוייקט על חשבוננו וממאחורי גבנו! מה חשבת, שניתן לך את כל המשאבים לעשות מה שבא לך ואולי להרוויח על זה מליונים מבלי שנראה מזה כלום? מגיע לך שתשב בבית בלי כלום, ומגיע לך להיות מובטל!" צעק הבוס, "ועכשיו תסתלק מכאן!!!"

מיכאל התייאש. הוא יצא מהמשרד הבליכה שפופה. חלום הדיג'ימונים שלו נמוג, ואיתו גם מקור הפרנסה שלו.

המשך יבוא