פאנפיק חסר ז'אנר. וחסר חיים.

חייבת לציין שלושה דברים לפני אני מתחילה את הפאנפיק.

1. אח שלי כותב איתי, ככה שחצי מהקרדיט (או יותר) הולך אליו.

2. הדו שיח ביני לבין אח שלי יכתב גם בפאנפיק, אתם תבינו.

3.תתנו עוד מילים, כי אנחנו צריכים רעיונות.

תהנו.

- אנחנו מתחילים את זה בשדה.

- אוקיי

- מה את עושה? לא! התכוונתי שהפאנפיק יתחיל בשדה. לא שאני אומר שזה מתחיל בשדה.

אוף שיר.
טוב, פשוט תכתבי ככה:

לפני המון המון קצת שנים.

היה שדה

- תודי שזה מפתיע אותך

- כן זה הפתיע אותי.

- טוב, אפשר להמשיך?

- כן

אז, היה שדה. ו, היו בו עגבניות, זרעים - 

- גזרים, שיר! לא זרעים! גזרים!

אוקיי, אז היו עגבניות, גזרים וזרעים (חייבת לציין שבשלב הזה ליזהר נמאס שאני כל הזמן כותבת בדיוק את מה שהוא אומר אז הוא התחיל לכעוס).

אוקיי אז, יום אחד, לא.. אוף. יום של עגבניות (זה טוב) ואז העגבניה הלכה ומצאה עוד נרתיק

- איזה נרתיק שני? בכלל לא היה את הראשון

- בלילה היא מצאה נרתיק, ועכשי היא מצאה עוד אחד.

- אה, זה הגיוני

ובתוק הנרתיק הזה היה אוסף של אוזניות. והן היו קופצניות ולא הקשיבו לו אף פעם.

- כמו תותי פרוטי

- מי?

- כלום

העגבניות תמיד התעצבנו כשהאוזניות לא הקשיבו, ולכן עכשיו כשסוף סוף האוזניות נרגעו, העגבניה (שקוראים לה גבינה) היא כלאה אותם בנרתיק. העגבניה חזרה לבית-סוודר שלה, והניחה את הנרתיק בזהירות על רצפת השרוול כדי שהאוזניות לא ישתחררו פתאום. לפתע, ממש כמו בסרטים, פרצו לבית חמש דמויות קטנות בעלות מסכות שחורות שרואים רק את העניים שלהם, וכל אחת החזיקה מצ'טה (זה דבר אמיתי, אני לא משקרת) וכיוונה אותה אל גבינה העגבניה. גבינה צימצמה את עיניה, ואז קראה "我們是紅色的，但也有像我們一樣的綠色！" (מוזמנים ללכת לבדוק מה זה אומר). הדמויות קפצו עליה, וגבינה זינקה הצידה ובעטה באחת מהן. 

הדמות עפה אל חלון, שנשבר וזכוכיות עפו לכל עבר.

"מה אתם רוצים?" שאלה גבינה (בסינית).

"את האוזניות, כמובן" אמרה (בדרוזית) הדמות הראשית, ואז הרימה את המצ'טה של הדמות ששברה את החלון וקפצה על גבינה.

אבל, הדמויות לא ידעו שגם לגבינה העגבינה יש מצ'טה, וכשהם קפצו עליה היא שלפה אותה ממש משום מקום וחתכה שניים מהם.

"כדאי שתכנע" אמרה גבינה, והצמידה את החרב שלה לדמות האחרונה.

"בסדר! נכנעתי!" אמרה הדמות, ועגבניה הורידה לה את המסכה.

זה היה לא אחר מ... דובדבני!

"דובדבני!" קראה גבינה (את המילה שאני ויזהר כתבנו בדיוק לפני שניה) בזעזוע, והמצ'טה נפלה מהיד שלה.

אבל גבינה לא זכרה שנשאר עוד דובדבן אחד (שקוראים לו דובדבון. לאחרים קוראים דובדבנוש, דובדבן-מן ודובדבנון).

דובדבון התגנב מאחוריה, ועקץ אותה ברווח שבין הירוק ללמעלה של העגבניה (לכל העבניות יש כזה, כן?)!!!!!

- עם מה הוא עקץ אותה?

- עם העוקץ שלו

- אה

גבינה נפלה על הרצפה, וגופה החל להשתנות. היא התעבתה ושינתה צבע, ואז היא הקיאה והעניים שלה נפלו. במקום העניים שלה צמחו לה זוג צנוניות (כמו לכל דובדבן ממוצע [לדובדבנים גדולים יש חצילים במקום עניים]), ואז היא קרסה על הרצפה, מתנשמת ומתנשפת.

"בעוד רגע את תיהי אחת משלנו" אמר דובדבון בחיוך מרושע.

"אבל... כל מה שרציתי זה לחזור להיות קופסאת אוכל!!!" בכתה גבינה.

(את הסיפור הנוגע ללב והעצוב תקראו בפרק הבא)

"תפסיקי לדבר שטויות!" אמר דובדבון.

"תקשיב, אני חושב שהיא חסרת ערך", אמר דובדבן-מן.

"פשוט תהרוג אותה".

דובדבון הנהן, והרים את המצ'טה שלו...

ואז..

אמ..

- אולי היא פתאום תחזור להיות קופסאת אוכל?

- לא, אבל כל הקטע זה שהיא מנסה לחזור להיות קופסאת אוכל.

- אז אולי הם ירחמו עליה?

- פףף. הם דובדבנים. דובדבנים לא מרחמים.

- אז הגזרים יצילו אותה!

- לא.

- למה?

- בלי סיבה. למה צריך סיבה? פשוט לא.

- טוב. אז אין לנו שום דבר לעשות. מה את רוצה שאני אציע, שניכנס לסיפור ונציל אותה?

ואז אני ויזהר הופענו שם בקסם מופתי שלא ברור איך יש לנו (ניסיתי לשלב את המילה קונץ. הצלחתי?), ואז לקחנו את כל המצ'טות חוץ מהמצ'טה של גבינה הדובדבנה, ועזרנו לה לברוח מהבית הנוראי ההוא.

"謝謝，生物不清楚" היא אמרה, וקפצה משם.

המשך יבוא...

הפרק הקודם