מלך האריות - נלה

כמו שציינתי בפאנפיק הקודם שלי שמבוסס על מלך האריות – הסיפור הוא לא המצאה שלי. דיסני כתבו את הסיפור, והרחיבו אותו, וניתן למצוא אותו עמוק עמוק בחלקים הנידחים יותר של האינטרנט. או בעצם, בשום מקום כמעט. בכל מקרה, אני מקווה שמי שמכיר את הסיפור, יבין באמת, ומי שלא, שיקרא כי זה חשוב. מי שרוצה ממש לדעת את כל ההיסטוריה, וזה מעניין אותו, באמת שמוזמן לשלוח לי ה"פ. אני אשמח להסביר.
הרי, זה מלך האריות. מה צריך חוץ מזה?

*רק מציינת, יש סיפור רחב יותר לגבי התקופה השניה. אולי אני אכתוב עליו, אולי לא, אבל כאן כרגע זה מאוד מסונן מה שקורה בין נלה לסקאר.

הצבועים הקיפו אותה מכל כיוון. עשרות זוגות של עניים צהובות בוהקות הביטו בה, ורעב עז ניבט מהן. נלה נצמדה ככל יכולתה אל רגלה של אימה, ולחרדתה גילתה שכמוה, גם אמא שלה רועדת.
מתוך עדר הצבועים הגיחה צבועה גדולה, שיער שחור מכסה את צד פניה ועל לחיה נראו סימני שריטה טריים. נלה ידעה מאיפה היא קיבלה אותם.
"תראו תראו" אמרה הצבועה, מקיפה את נלה ואימה מכל הצדדים ובוחנת אותן. שאר הלביאות עמדו בכוננות, ונלה הבחינה שכל העניים שלהן מונחות על אמא שלה, למקרה שיצטרכו להגן עליה.
"מי זו אם לא סרפינה, הלביאה האהובה עלי!" אמרה הצבועה וצחקה.
נלה רעדה מכף רגל עד ראש.
"מה את רוצה, שאנזי?" שאלה הלביאה החסונה. מבטה הקר היה נעוץ בצבועה שהסתובבה סביבה, מוכנה לגרוע מכל.
"אל תתחצפי אליה, סרפינה" אמר לפתע קול עמוק, וסקאר חזר אליהם. נלה הביטה בו, בלי לאמין. רק כמה דקות קודם לכן חזר סקאר אל הצוק, וסיפר להן על מותו של מופסה, וגרוע מכך, על מותו של סימבה.
"כן, אל תתחצפי אליה!!" צחקו הצבועים האחרים, וקולות הצחוק שלהם הדהדו בשמיי הלילה. נלה ראתה את סאראבי מתקדמת אליה ואל אימה לאט ובזהירות, בלי לעשות תנועות חדות, וכשהגיעה היא מיהרה להתיישב צמוד אל אחותה, מסתירה את נלה מפני הצבועים. נלה ראתה ששאר הלביאות עושות כמוה, ואז שדה ראייתה נחסם והיא נשארה בין רגליה של אימה, מוקפת בחבורת לביאות קשוחות.
שני גורים נוספים נדחקו לשם, והצטופפו יחד עם נלה, מוגנים מהסכנה.
"סקאר, אסור לך להביא אותם לכאן" אמרה אחת הלביאות בקול רם. נשמע גוף נחבט בגוף אחר, ונלה ראתה את הלביאה מועדת אחורה ונופלת על הרצפה. נשמעו קולות צחוק עמומים, והלביאה קמה בקושי. נלה ראתה סימן אדום דמוי נשיכה על רגלה הימנית הקדמית, ודם לכלך את פרוותה הבהירה.
"ומדוע לא?" שאל סקאר.
"בגלל שמופסה החליט שאסור!" אמרה לביאה נוספת. הלביאות האחרות קראו בהסכמה, אבל אז סקאר שאג, והן השתתקו.
"מופסה מת" הוא הטיח בהן את דבריו. "הוא נפל אל העדר בזמן שהיה במנוסת בהלה, ונהרג."
"זה לא הופך אותך למלך" אמרה עוד לביאה, אבל זה לא היה נכון. סקאר היה הזכר היחיד כרגע בשבט, ובלעדי מופסה וסימבה, לא היה ביכולתן לעשות דבר.
נלה עצמה עניים, ונשמה עמוק. היא דמיינה שוב את אחר הצהריים הקודם, כשהיא וסימבה ברחו יחד מזאזו, משאירים אותו מאחוריהם בבור המים ויחד הם רצו אל עבר בית הקברות לפילים. נלה כמעט שקעה בחלום הזה, בזיכרון המתוק שלה, אבל שאגה נוראית מחרישת אוזניים החזירה אותה למציאות.
היא הצליחה לראות את סקאר מתקדם אליהן בזעם, וכשהגיע הוא הכה את סאראבי בפניה בציפורניים שלופות.
"אני לא רוצה לשמוע את שמו של בעלך יותר!" הוא שאג. "את תזכירי אותו עוד פעם אחת נוספת, ולא אהסס להרוג אותך!"
כל הלביאות שמסביב עמדו על רגליהן, שולחות מבטי שנאה אל סקאר.
"קומי, קומי סאראבי" לחשה אימה של נלה ודחקה באחותה להיעמד.
סאראבי קמה על רגליה.
"אם מופסה היה כאן, זה היה הסוף שלך" היא אמרה בכעס לסקאר.
האריה הזועם זינק עליה, ושיניו לכדו את צווארה.
בבת אחת, כל הלביאות שהיו שם קפצו עליו. נלה ראתה את אמא שלה נושכת את רגלו של סקאר, והוא בעט בה והיא נפלה לרצפה. עברה דקה, ובסופו של דבר סקאר פרץ דרך הלהקה הזועמת ומיהר אל בין הצבועים, שלא נעו מאז שהגיעו.
הלביאות עמדו, מתנשמות ומתנשפות והביטו בסקאר בזעם חסר מעצורים. גם סאראבי הצליח לעמוד איתן, וסקאר הפצוע הביט בה בשנאה עזה.
"אני מלככם מהיום" הוא אמר בקול עמוק.
הלביאות לא הניעו שריר.
"הצבועים מקבלים את כל השטח לעצמם, אסור לכן לתקוף אותם או למרוד בפקודותיהם. אתן תאכלו רק את השאריות שלהם, ותגורו אך ורק במערת האריות. מי שאתפוס אותו מתגנב החוצה כשאסור, אפילו אם הוא גור..."
נלה הייתה בטוחה שהוא הביט ממש בה.
"... אני לא ארחם עליו. אז תיזהרו" השלים סקאר.
ברגע הראשון הן לא זזו. נלה שוב מצאה את עצמה מוגנת בין רגליה של אימה, והרגישה בטוחה יותר מתמיד. היא ידעה שהלביאות ילחמו יחד נגד סקאר, ויביסו אותו, והכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל אז הסתובבה לפתע סאראבי, והתחילה ללכת אל מערת האריות.
כולן הביטו בה, המומות, בעודה נסוגה ונכנעת.
אל תלכי! רצתה לזעוק אחריה נלה. אל תשאירי אותנו ככה לבד!
אבל סאראבי לא שמעה אותה.
הבאה להתייאש הייתה סרפינה, אימה של נלה, ובעיקבותיה פנו כל השאר.
בעודן חוזרות, מובסות, אל המערה שלהן, נלה העיפה מבט אחורנית. סקאר עמד באמצא קבוצת הצבועים, ועיניו עקבו אחריה.
צמרמורת עברה בגבה, והיא הפנתה את ראשה.
מבטו נצרב בראשה, גם שנים אחר כך.
 

"לא, נשאר אוכל, סקאר. לא נשארו מים, והעצים מתים. ארץ התקווה מתפוררת תחת רגליך ואתה יושב ולא עושה דבר!"
האריה הכהה ליקק את כפתו בשעמום, והפנה אליה שוב את מבטו.
"ומה את רוצה שאעשה, נלה? אין ביכולתי לעשות דבר" הוא ענה, ומחץ עם כפתו פרפר יחיד שעבר שם.
הלביאה המיואשת הרכינה את ראשה.
"אנחנו חייבים לעשות משהו. לפחות תן לי וללביאות האחרות ללכת רחוק יותר, ולמצוא מזון! אנחנו גוועות ברעב!"
"קודם כל, את צעירה מידי בשביל ללכת לצוד" אמר סקאר, וקם ממקומו בעצלנות "ודבר שני, אם אתן לכן ללכת, אתן תזעיקו עזרה. ואני לא טיפש כמו שאת חושבת."
"אתה בטוח?" מלמלה לעצמה נלה בעודה יוצאת מהמערה.
סקאר ככל הנראה שמע אותה, כי הוא פסע לעברה ואמר "עיצרי במקומך."
נלה נעצרה.
סקאר הקיף אותה, והביט בה בחיוך רחב.
"את תיהי המלכה שלי" הוא קבע.
"מה?" היא הזדעזעה, ונסוגה אחורית. "המלכה שלך?"
"סאראבי מסרבת בכל תוקף, ואני לא מוכן להישאר מלך בודד. את תיהי מלכתי."
"אני לא מסכימה!" היא אמרה בכעס.
חיוכו של סקאר נמחק מעל פניו.
"אני לא שאלתי" הוא אמר באיום.
"גם אני לא" היא ענתה.
"אל תתגרי בי" הוא נהם. "אני לא מבקש ממך."
ציפורניו נשלפו.
"לא!" קראה נלה, והוא זינק.
סקאר חבט עם כפתו בפניה חמישה או שישה פעמים, עד שנפלה לאדמה, פניה מוכתמות בדם.
"תסכימי!" הוא שאג, אבל היא סירבה שוב.
סקאר קפץ עליה, ריתק אותו לאדמה ונשך אותה בעורפה.
"הצילו!!" יללה נלה, וניסתה להשתחרר מאחיזתו. סקאר אחז בה בכוח ולא שיחרר, וציפורניו, שנחו על גבה, חדרו עמוק בבשרה.
ואז סאראבי הופיעה בפתח.
"עזוב אותה!!" היא שאגה, ובמכה אחת הפילה אותו לאדמה. סאראבי תפסה באוזנו עם שיניה, ואת כפתה העבירה על ביטנו, משאירה שם שריטה מדממת.
"תברחי, נלה!" היא קראה, ואז סקאר נשך אותה ברגלה והפיל אותה לאדמה.
סאראבי ניסתה לקום, אבל סקאר מנע ממנה.
"אולי בכל זאת יש אוכל. או לפחות, לי יהיה" הוא אמר.
נלה הביטה באימה על המתרחש.
היא עמדה לחזור לקרב, אבל סאראבי שאגה עליה.
"לכי מכאן" היא אמרה. נלה השתהתה שם עוד רגע, אבל סאראבי לא וויתרה. "לכי!!"
נלה הסתובבה והתחילה לרוץ. היא דילגה על האבנים המשוננות, רצה בין הצבועים שישבו שם, ולבסוף הגיעה מותשת אל פתח מערת האריות.
"נלה!"
הלביאה הצעירה הביטה סביבה, ומצאה את מקור הזעקה. אמא שלה, שישבה בין חברותיה, הביטה בביתה בדאגה.
"מה קרה לך?" היא שאלה, ועכשיו היא כבר קמה, וליקקה את פצעיה של נלה.
"סקאר.. תקף אותי.. סאראבי עוד שם..." היא אמרה בין נשימה לנשימה.
"סאראבי?!" שאלה אחת הלביאות, ומיהרה לקום. היא יצאה מהמערה, ואחריה באו עוד שלושה לביאות. הן נעלמו, ונלה פנתה אל אימה, שכל הזמן הזה עוד ליקקה את הפצעים שלה.
"היא תהיה בסדר" אמרה אימה לנוכח מבטה הדואג של נלה. "סאראבי חזקה."
הלביאה הצעירה הנהנה, אבל לא התיישבה ונחה עד שארבעת הלביאות חזרו, מלוות את סאראבי הפצועה.
"תודה" לחשה נלה ללביאה הזקנה.
סאראבי גרגרה מעט, וכחכחה את ראשה בגופה של נלה בעדינות. אחר כך התקדמה בצליעה קלה אל עבר קיר המערה, התיישבה ונשענה עליו.
נלה הביטה בה במשך כמה דקות, ואז הסתובבה, והתיישבה ליד פתח המערה, שומרת היטב שסקאר לא יופיע פתאום.

השמיים היו מכוסים בעננים, שהסתירו את האור החלש של הנקודות הזוהרות שתמיד היו שם. נלה התקדמה על האדמה היבשה לאיטה, עוברת על פני זוג פילים ישנוניים, שפקחו עניים כדי לראות מי עובר מולם.
הלילה בארץ התקווה הפך לבילתי נסבל. האוויר היה דליל, והאדמה הקשה הייתה כל כך יבשה, שאפילו קוצים לא צמחו שם. כל האזור היה מכוסה עצמות ופגרים, ונלה לא יכלה להבחין כבר בינם לבין האדמה עצמה.
העץ הגדול ניצב לבדו בשממה, וכשנלה הגיעה אליו, פרצוף מוכר עד כאב הופיע בין העלים, מברך אותה ומסמנן לה לבוא.
היא שלפה ציפורניים, טיפסה על גזעו של העץ ונכנסה אל בין העלים.
בתוך הצמרת, היה מרחב קטן מגולף, ועל הענפים היו חרוטים ומצויירים כל מיני סמלים וסימנים. באמצע כל המקום, עמד קוף בצבע אפור כהה, מחזיק בידיו כמה פירות בבת אחת, ומערבב דברים בקערה עשויה משריון של צב. הוא שפך נוזל ורדרד אל תוך הקערה, הוסיף משהו שדמה לאגוז מרוסק ואז כשערבב את הכל, הוא ניגש אל נלה.
"מי עשה לך דבר כזה?" שאל רפיקי, מורח את הנוזל הצמיגי על הפצעים של נלה.
הלביאה פתחה את פיה כדי לדבר, אבל לפני שהספיקה לעצור בעד עצמה, הדמעות פרצו מתוך עיניה והיא התחילה לבכות. נלה השפילה את ראשה, והדמעות זלגו במורד פניה וטפטפו על העץ.
"די, די, אל תדאגי" הוא אמר. "הכל יהיה בסדר."
נלה משכה באפה והרימה את ראשה שוב. היא הביטה קדימה, נושמת עמוק, וכשרפיקי סיים למרוח אותה, הוא פינה לה מקום באחד צדדיה של הצמרת, והיא הודתה לו ונשכבה בזהירות.
היא הרגישה את הפצעים שלה נרגעים, ורפיקי העביר עלה רטוב על פרוותה, מנקה את הדם.
"תודה" היא לחשה לו.

האש בערה בכל מקום. צוק התקווה התלקח, והצבועים והאריות היו בכל מקום. סימבה חזר עם נלה, ובזמן המלחמה, נלה הבחינה בשאנזי, הצבועה, מפילה את אימה על האדמה ונושכת את גופה.
הזעם התפרץ ממנה, והלביאה הבוגרת זינקה בכעס על הצבועה. היא נשכה ושרטה אותה עד שלא נשאר בה כוח, ואז נפלה הצבועה על הרצפה, פצועה לגמרי.
"ואל תחזרי לכאן שוב" נהמה עליה נלה, אחרי שהצבועה קמה בקושי וברחה משם.
נלה הבריחה עוד שני צבועים, ובסוף הם כולם הסתלקו. גשם כבד התחיל לרדת, והעשן שעטף את כל האזור נעלם כלא היה. סימבה הופיע שם, פצוע אבל נרגש. הוא ליקק את נלה בלחיה, ולאט לאט עלה על הצוק.
אימה של נלה ניגשה אליה, בהליכה איטית וצולעת מעט.
נלה חייכה אליה.
בסוף, אחרי כל כך הרבה שנים, הן ניצחו.
הן הביסו את סקאר, זכו בשליטה והכל חזר להיות כמו פעם.
אמא שלה התיישבה לידה, והביטה בה בגאווה.
"תודה" היא אמרה לנלה.