המטריה הקסומה של אבא

לתשומת ליבכם, הפאנפיק מתקיים ביקום מקביל שבו האגריד ואולימפה (מדאם מקסים) מתחתנים, ובנם נקרא ג'וליוס האגריד.

זה שכפול של פאנפיק שכתבתי לפני כן, מכיוון שבפאנפיק הקודם הייתה בעיה טכנית. ^^

לונדון, קינגס קרוס, רציף תשע ושלושה רבעים

הרכבת צפרה.
עשן היתמר מארובת הקטר.
מאות תלמידים בדרכם להוגוורטס נהרו לכיוון הרכבת, נפרדים מהוריהם, נרגשים לקראת השנה החדשה.
כולם חוץ מג'וליוס האגריד, בנם של רוביאוס ואולימפה.
הוא עמד לו ברציף, נוטף זיעה.
מזוודתו הכבדה לא הקלה על הלחץ שלו.
"בהצלחה, מתוק שלי," אמרה אימו, ונישקה אותו בלחיו.
"אני פה אהיה מאוד מאושר אם אתה תעבור את השנה הזאת בלי לנשור מהלימודים," אמר אביו בגאווה.
ג'וליוס הרגיש נבוך.
הוא הרגיש בלחיים שלו מאדימות, כשאמו נישקה אותו פעם נוספת.
"להתראות, ג'וליוס!" קרא אביו. "אתה תתנהג יפה- יפה. אתה פה לא תעשה צרות לאבא שלך!"
"מבטיח," אמר ג'וליוס.
"ועוד דבר אחד," אמר אביו.
הוא החל לחטט בכיס המעיל הענקי שלו, ואז שלף את החפץ שג'וליוס הכי פחות ציפה לו.
מטריה גדולה, בצבע ורוד.
"מטריה?" אמר ג'וליוס. "למה שאני אצטרך את זה?"
"הו," אמר האב. "זוהי לא סתם עוד מטריה פה, שקונים בחנות מטריות."
ג'וליוס רצה להסביר לאביו שאין חנויות שמוכרות רק מטריות, אבל זה לא היה משנה כל- כך.
"זאת מטריה קסומה," אמר אביו. "המטריה הזאת הייתה שייכת לי אחרי שעפתי מבית ספר. את החלקים של השרביט ששברו לי טמנתי בתוך המטריה הזאת פה. אני לא צריך אותה יותר, ואני רוצה שאתה תיקח אותה."
ג'וליוס הביט באביו בחרדה.
הוא ידע שאם הוא יסתובב עם מטריה ורודה בבית הספר, הוא ימשוך אליו בריונים כמו שיתושים נמשכים לאור.
"אבל אבא," ניסה ג'וליוס להסביר. "אני- "
"בלי אבל," אמר האב. "אתה צריך להיות גאה בזה. אני מוריש לך את המטריה שלי. ועכשיו לך. לא כדאי שתאחר את הרכבת."
ג'וליוס קלט שהרכבת בזווית עינו מתחילה לנוע.
בלית ברירה, הוא תפס את המטריה בידו הפנויה, ורץ לעבר דלתות הרכבת ההולכות ונסגרות, מזוודתו מיטלטלת מאחוריו.
הוא שמע את קריאות הפרידה של הוריו מאחור.
ג'וליוס קפץ לתוך הרכבת, שבריר שנייה לפני שהדלתות נסגרו.
הוא הסתובב כדי לראות את הוריו מנופפים לו מהחלון, אבל הרכבת כבר צברה תאוצה.
ג'וליוס משך באפו.
הוא הביט בבושה במטריה הוורודה שבידו, אבל ידע שאביו ייעלב אם הוא 'יאבד' אותה.
הנה מתחילה השנה הראשונה בהוגוורטס, חשב ג'וליוס במירמור. אאחל לי בהצלחה.

ג'וליוס שוטט במסדרון הרכבת, בחיפוש אחר תא פנוי.
הוא רצה להיות בתא לבדו, רחוק מכל החברה.
אבל הרכבת כבר המתה בתלמידים, מפטפטים וצוחקים בתאיהם.
ילדים שיש להם חברים.
חברים.
המילה היתה זרה בעיניו.
בתור ילד חצי ענק, ג'וליוס לא חשב שלהשיג חברים יהיה כל- כך פשוט.

לבסוף הוא מצא קרון אחד, בקצה הרכבת.
היה שם ילד אחד בלבד.
ג'וליוס הבין שאין לו ברירה.
הוא פתח את דלת התא.
הילד נראה מבוהל מכניסתו הפתאומית של ג'וליוס.
אחרי הכל, ג'וליוס היה ילד שמן וגבוה מהממוצע.
הדבר עורר בהלה בקרב ילדים בני גילו.
"סליחה," אמר ג'וליוס. "אני יכול להיות פה?"
הילד הינהן חלושות.
ג'וליוס התיישב מולו, בוחן את הילד המפוחד.
פניו של הילד היו עגולות, מכוסות בנמשים.
 משקפיים מרובעים נחו על אפו, מול עיניו החומות.
שיערו הבלונדיני היה מבולגן למדי.
"איך קוראים לך?" שאל ג'וליוס בנימוס.
"אני..." הילד היסס.
הוא בחן את ג'וליוס, כאילו שוקל אם כדאי לו להתיידד עם חצי ענק.
"קוראים לי קולין לונגבוטום*."
השתררה שתיקה.
ג'וליוס שמע מהוריו שאחד מהמורים בהוגוורטס עונה לשם נוויל לונגבוטום.
הוא הניח שקולין זה בנו.
"לי קוראים ג'וליוס האגריד," אמר ג'וליוס. 
"אז זה נכון?" אמר קולין. "אתה באמת חצי... אתה חצי ענק?"
"כן..." אמר ג'וליוס באנחה כבדה.
העובדה הזאת הרגישה לג'וליוס כמו פגם.
המחסום שימנע ממנו להשיג חברים במהלך שנת הלימודים.
כי מי ביקום הזה ירצה להתיידד עם ילד שהוא חצי ענק.
ג'וליוס לא היה גאה במי שהוא.
הוא רצה להיות גאה.
אבל הוא ידע שתמיד הדבר הזה יפגע בו.
קולין ראה את המבט העצוב בפניו של ג'וליוס.
"אני..." אמר הילד. "אני לא חושב שאתה מוזר."
"באמת?" ג'וליוס נראה מופתע.
קולין הינהן.
"גם אני מרגיש כמו ילד מוזר," אמר קולין. "אבא שלי הוא מומחה בצמחים. וזה לא הדבר הכי קולי בעולם. ילדים חושבים שאני מוזר כי אבא שלי מוזר."
"אבל אני לא חושב שאתה מוזר," אמר ג'וליוס. "ואני רוצה להיות חבר שלך."
פניו של קולין אורו.
"אני מסכים איתך," הוא אמר. "ואני גאה להיות חבר של חצי ענק."

*נקרא על שמו של קולין קריווי, שמת בקרב על הוגוורטס.

		הפרק הבא