חבורת החצויים: המסע

היי לכם. היה חשוב לי לציין שככל הנראה, הפרקים הראשונים ייכתבו בגוף ראשון ואולי לאחר מכן יעברו לגוף שלישי. אם הייתם רוצים להקל את ההחלטה, רשמו לי בתגובות איזה גוף אתם מעוניינים שיהיה. אני גם מודע לכך שההתחלה והדמות הראשית בפרק זה ממש דומים לזאת של פרסי. זה לא כי אין לי רעיון או משהו, זה פשוט כי אני חייב לעקוב אחר העלילה שקבעתי.
תהנו בקריאה :) 

אז.. שלום לכם. כאן אני מתחיל לספר את הסיפור היותר מדי ארוך שקרה לי, והוא היה מלא בהמון חוויות, טובות ורעות. אני רק רוצה להזהיר אתכם. אני רק מזהיר אתכם - אם אתם כמוני, כדאי שלא תקראו את זה. זאת אומרת, מה זה כמוני? אם ראיתם דברים מוזרים לאורך חייכם, אתם אמורים להבין על מה אני מדבר. אחרת הם יבואו אליכם. אם אתם חושבים שאני משוגע, יופי, תמשיכו לקרוא.
אל תגידו שלא הזהרתי אתכם.

שמי הוא איתמר. אני בן 12, שחי ברחובות ניו יורק כבר שלוש שנים -  הוריי נהרגו כשהיו בחופשה באוסטרליה. יש לי עיניים כחולות, שיער שחור ומבט משועמם וקודר שאימצתי לעצמי מאז שלא נותר לי אף אחד. לא החזקתי שבוע בבית הספר לאחר שאיבדתי את הוריי, בעיקר כי הייתי עצבני ולא היו לי חברים, וסילקו אותי. מאז אני סתם חי ברחוב, עם החיים שכנראה אין לי, ועם האוכל הגנוב שלי. אם אתם שואלים את עצמכם מדוע למה לא הלכתי לבתי אומנה, אתם צריכים להבין שאין מצב שאני אתן לזוג אחד לאמץ אותי. אני נשאר לבד, עם מי שאני.

כעת התיישבתי בשקט בסמטה, בשעה 9:00 בבוקר, אוכל את הכריך שלי.
''ילד,'' שאל אותי לפתע גבר גבוה שכובעו כיסה את פניו, חוץ משפתיו ומטה, בעת שאכלתי את הכריך הגנוב שלי בסמטה הצרה של ניו יורק. הוא היה שרירי וענק.

''כן?'' שאלתי בתמימות.

''בוא איתי רגע,'' אמר, ואני הסכמתי. לא כי הייתי טיפש, אלא מפני שהייתי סקרן ורציתי לגלות מה שהוא רוצה להראות לי.

הלכתי בעקבותיו עד לסוף הסמטה הצרה, ושם נתקלנו במבוי סתום.

''אתה רואה את הקיר הזה?'' שאל, והנהנתי.

''מה שהולך לקרות לו, הולך לקרות לך. יש לך עשר שניות.''

בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר. מה המטורף הזה רוצה ממני? אני סתם ילד שלא מושך יותר מדי תשומת לב, ודי מוזר שהוא רוצה לדבר איתי, ואחר כך מקציב לי זמן לעשות משהו שאיני יודע בכלל מהו. אבל כשהוא ריסק את הקיר באגרוף אדיר, הבנתי על מה הוא מדבר והתחלתי לברוח בצרחות, כשעוד שש שניות נותרו לי עד שהוא יתחיל לרדוף אחריי.

יצאתי מן הסמטה והמשכתי לעבר מרכז הקניות בעת שחשבתי כי הוא לא יעז לפגוע בי שם. רצתי אל חנות הבגדים שהייתה הכי קרובה אליי, ולא חיכיתי לדלתות האוטומטיות שייפתחו עבורי, אך למזלי בחור לפניי עמד להיכנס, ולכן לא התרסקתי בדלתות. נכנסתי דרך הדלת שעליה היה כתוב ''הכניסה לעובדים בלבד!'', תוך כדי שכמה מבוגרים צעקו עליי. ממש לפני שסגרתי את הדלת, הספקתי לראות בחטף את האיש המפחיד מרחרח באפו. ממש מרחרח, כאילו שיש לי ריח חזק או משהו כזה.

לשמחתי, אף עובד לא היה בחדר העובדים. לא רציתי להתעכב או לעשות בעיות. הקמתי לעצמי מקום מחבוא שמורכב מהמון קופסאות של צבע, בגדים, וחפצים אחרים שהיו בחדר הגדול. הצטנפתי מתחת לגרם המדרגות המוביל לקומה הבאה של חדר העובדים, כשהקיר הימני חסום בהרים של קופסאות.

לא עבר זמן רב, ושמעתי רעש עצום של מעיכת דלת והשלכתה על קיר. הנחתי שהאיש המטורף הצליח להבין שברחתי אל חנות הבגדים, ואפילו הצליח להבין עוד יותר עמוק, והבין שנכנסתי לחדר העובדים. ואכן, ברגע ששמעתי קול נהמה חששותיי התאשרו.

''אוכל.. אני יודע איפה אתה!'' צעק בתענוג מעורר פחד.

רציתי לצרוח, אך חששתי שהוא ידע איפה אני, לא שחשבתי שזה ממש ישנה משהו. אחרי הכל, אם הוא ידע שהלכתי גם לחנות הבגדים, ואז לחדר העובדים, בטח שהוא ידע שאני מתחבא מאחורי הרים של קופסאות!
לפתע, אגרוף אדיר העיף אותי ואת כל הקופסאות אל מחוץ לקיר חדר העובדים שהתרסק מההדף.

אני ושאר הקופסאות נפלנו היישר אל תוך הכביש, והספקתי לראות מולי את האיש המעצבן רוקד לו, ובזווית העין גם מכונית שבוודאי לא תשים לב אליי, כי אני שוכב על הכביש כשרגלי או שתי רגליי שבורות ואיני יכול ללכת. הבנתי שזה הסוף.
אבל מה קרה?

בדיוק בשנייה בה הייתי אמור להידרס ולהימחץ, הרגשתי משהו מרים אותי, ומצאתי את עצמי על כיסא גלגלים עם זקן שאינו מוכר לי כלל. ואין מצב שזה סבא שלי או משהו אחר, אז תפסיקו לחשוב.

''מ-מי אתה?'' שאלתי בגמגום, ושכחתי שעליי להודות לו תחילה על שהציל את חיי.

''שמי הוא כירון. ואני אקח אותך למקום בו כולם יאהבו אותך ותרגיש מאושר.'' ענה לי בחיוך כשעצר את כיסא הגלגלים.

''איזה מין מקום זה?'' שאלתי בסקרנות, בכאב ובאיטיות.

''מחנה קיץ. מחנה לחצויים.''


יודע שיצא לי קצת קצר, אבל מקווה שאהבתם!
הודעות חשובות:
א. מי שרוצה להיות בטא/ית שלי, אני אשמח!
ב. רשמו לי את האורך הרגיל שתרצו בפרקים של הפאנפיק הזה (וגם בפאנפיק השני, אני אשמח.) חשוב מאוד שתרשמו את האורך בכמות מילים! למשל, 700+.
ג. אם אהבתם, דרגו את הפאנפיק והמליצו עליו, ואל תשכחו להגיב בנוסף!
ד. אל תשכחו לתת הערות/הארות/שאלות/עצות בנוגע לפאנפיק!
נתראה בפרק הבא,
ליאור :) 

		הפרק הבא