מלך האריות - יורו - חלק א'

אוקיי, יש משהו מאוד חשוב שאני צריכה לציין על יורו לפני שאתם קוראים.
אבא שלה הוא לא בהכרח מוהטו. יש אריה שקוראים לו מוהטו, והוא היה המלך הראשון של ארץ התקווה, אבל לא בטוח אם הוא אבא של יורו או אהדי. אני בעיקרון חושבת שהוא אבא של יורו בגלל הצבעים שלהם (שניהם ממש כהים, כמו טאקה, ולאומתם אהדי הוא צהבהב כזה), וגם בגלל שאהדי יצא דפוק, ומוהטו הוא דווקא נהדר ולא יודעת, זה לא מסתדר לי.
סורי אם בלבלתי אתכם לגמרי.
דבר נוסף שעלי להסביר. אהדי (שהוא רשע מרושע ואנחנו שונאים אותו) היה דווקא גור נורא חמוד. אז לכל מי שמכיר או קרא את מה שכתבתי עליו בפאנפיק אחר שלי, שיוציא את זה לעצמו מהראש כרגע.
תהנו (:

מוהטו היה המלך הראשון בארץ התקווה שידוע לנו עליו, ואף אחד מלהקת האריות באותה תקופה לא התלהב במיוחד כשהתברר שהגור הבא, היא נקבה.
יורו לא נולדה במערת האריות כמו בדרך כלל, אמא שלה יצאה למסע חיפוש אחר אוכל ומים לממלכה ובדרך היא נולדה. אמא שלה הייתה הלביאה היחידה בלהקה שהורשתה להביע את דעתה – וגם אז היא נאלצה להיזהר בדבריה.
המצב באמת השתפר מעט כשמוהטו עלה לשילטון, הוא קבע שישנו מושג גם "מלכת ארץ התקווה", הוא השקיע את חייו ביורו ובאמא שלה, ועד יומו האחרון הוא דאג להן.
למרות זאת, רוב הזכרים בלהקה היו בדרך כלל נגד המלכה. לביאות היו אמורות ללכת לצוד, להביא את המזון ולחכות בשקט עד שהם ישימו לאכול ורק אז היו ניגשות לבדוק מה נשאר בשבילן.
יורו גדלה ככה.
כל אריה זכר שפגש בה, היא הייתה צריכה לזוז ולפנות לו מקום לעבור. היה אסור לה לשחק עם הגורים האחרים, והיא תמיד נאלצה להשאר עם אימה.

יורו הביטה בגורים האחרים, שפרצו ממאורת האריות בצחקוקים ורצו יחד לאורך הדשא הרחב.
היא התנשפה באכזבה, והתאפקה לא להעמד אף היא ולרוץ אליהם.
"אמא" היא אמרה לפתע, והסתובבה אל הלביאה הבהירה שישבה בפנים המערה ונחה.
"כן יורו?" היא ענתה.
"למה אסור לי ללכת לשחק עם כל השאר?" היא שאלה. "אני גם רוצה!"
"כבר הסברתי לך יורו, אבא שלך יודע מה אסור ומה מותר והוא קבע לטובתך שאסור לך. מה אם האריות האחרים יכעסו עליך? את באמת חושבת שרק בגלל שאת גורה הם ירחמו עליך?"
יורו עשתה פרצוף חמוץ וחזרה להתסכל על האריות הקטנים שבדשא בקנאה.
"אבל אבא במסע" הפריעה יורו לאמה שוב.
"זה לא משנה" ענתה הלביאה הבוגרת. "זה לא ימנע מהאריות האחרים לפגוע בך, אולי אפילו להפך."
יורו גלגלה עניים והתהפכה על גבה. השעמום שיגע אותה, והיא כל-כך רצתה כבר ללכת לשחק. היא החליטה שיום אחד היא תחליט שמותר גם לגורות לשחק, ואז היא תוכל סוף סוף להפסיק להשתעמם.
היא דמיינה את עצמה רצה ל הדשא הרטוב מטל, ומנצחת את כולם שם. לא משנה באיזו תחרות. היא התאמנה כל הזמן בלנשוך ולשרוט והיא הייתה בטוחה שכאשר תוכל לשחק, היא תהיה הכי טובה בעולם.
"...יורו, את מקשיבה לי?"
"מ.. מה?" התנערה הגורה חזרה למציאות, ופנתה אל אמה.
"אני הולכת לבדוק מה שלום הלביאות האחרות," היא אמרה, "וזה לא נותן לך תירוץ לצאת. תשארי כאן."
"כן אמא" ענתה יורו בצייתנות, ועקבה אחרי אמה כשפסעה החוצה מהמערה ונעלמה מאחורי הסלעים הקרובים.
הגורה קמה מימקומה, התמתחה והתחילה לחפש דבר מה לעשות. היא הביטה לפה, והביטה לשם, אבל מהר מאוד היא השתעממה שוב וחזרה להביט שוב בחבורת הגורים בקנאה.
לפתע צדה את עינה תנועה בצד הדרך, והיא הבחינה גור אריות צהבהב קטן שהתחיל את דרכו אל הוריו.
יורו לא התאפקה. היא זחלה בשקט מחוץ למערה שלה, התגנבה בזהירות בין הסלעים ואז כשהגיעה אל הגור, היא שאגה בקול וזינקה ממקום מחבואה כדי להפתיע אותו.
"אאההה!!" הגור צרח בבהלה, נפל אחורנית וציפורניו הדקות והקטנות נישלפו. גבו הסתמר והוא חשף אליה שיניים.
יורו, שצפתה לתגובה קצת פחות מבוהלת, הביטה בו בבוז והתיישבה בחוסר חשק.
"מה אתה עושה?" היא שאלה אותו.
"מה את עושה?!" הוא החזיר לה, והעיניו המפוחדות סקרו אותה מזנבה ועד קצה אפה.
"אני משחקת!" אמרה בחיוך וקפצה על רגליה. הוא בתגובה מעד אחורנית מפחד ונפל על גבו. הוא מיהר להעמד שוב.
"למה אתה כל כך מפחד?" שאלה יורו. היא עשתה סביבו שניים שלושה סיבובים, והוא נשאר לעמוד קפוא כאבן. "אתה כל היום משחק עם חברים שלך ככה!"
"אבל, הם חברים שלי! אני אפילו לא יודע מי את או מאיפה הגעת!" הוא ענה.
"אני מכאן" היא ענתה בעלבון. "מעולם לא נפגשנו?"
"אני לא חושב" הוא ענה, בעודו עושה פסיעות קלות אחורנית.
"אתה פחדן" היא אמרה. הגור התקשח בתגובה. "ואתה די חלש, הייתי מנצחת אותך בקרב תוך שניה."
"לא נכון!" אמר הגור בכעס. "אני אוכיח לך!"
"בסדר!" היא אמרה בחיוך. "אז בוא נעשה קרב!"
ציפורניו של הגור נעלמו, והוא הזדקף. חיוך מתנשא הופיע על פניו.
"את יודעת, אני לגמרי הולך לומר להורים שלי עליך."
"אבל אז יענישו אותי!" אמרה יורו. "אל תעשה את זה!"
הגור הביט בה.
"טוב, אז נסכם. אם את תנצחי, אני לא אספר להורים שלי להורים שלי."
"בסדר!" אמרה יורו.
"אבל אם אני מנצח... אני גם אומר להורים שלי, ואת תיהי חייבת להביא לי את הארוחה שלך!"
"למה אתה מקבל שני דברים ואני אחד? זה לא הוגן" היא אמרה. "אם אני אנצח, אתה גם לא תספר להורים שלך וגם תצטרך לשחק איתי לפחות פעם אחת!"
"טוב" הוא ענה. "ניפגש ממש כאן, מחר באותה שעה."
יורו הנהנה בהסכמה, והם נפרדו לשלום.

"...יורו, את מקשיבה לי?"
"מה? כן, כן שמעתי" אמרה יורו בהיסח דעת. עבר יום שלם מאז נקבע הקרב, והיא חיכתה בקוצר רוח לשעה שבה תלך להלחם.
"אני הולכת לבקר את הלביאות האחרות, אל תלכי מהמערה."
"כן, בסדר, אמא" היא ענתה בלי אפילו להעיף מבט בלביאה המבוגרת היוצאת לדרכה.
כשנשארה יורו לבד, היא קמה ממקומה ומיהרה לרדת אל המקום שבו נפגשה עם הגור הצהבהב יום קודם.
היא שוב החבאה בין הסלעים, והביטה סביבה לראות מתי הגור מגיע. היא לא רצתה לתת לו את יצרון ההפתעה, למקרה שיחליט להיות לא הוגן ולתקוף אותה.
לפתע, הגיע מולה אותו גור, רגליו מטופפות בקצב אחיד על האדמה וחיוך מלא בגאווה מתנוסס על פניו. הוא נעצר במקום המפגש שלהם, פיהק משעמום והתחיל מסתכל סביבו.
יורו נצמדה לקרקע, ואז זינקה מבין הסלעים ושאגה בקול.
"אאאההה!" הגור נבהל שוב, ונפל אחורנית. היא גיחחה, והוא קם במבט זועף, פרוותו הנקייה עכשיו מבולגנת.
"למה את עושה את זה כל פעם?" הוא שאל בכעס וליקק את גבו כדי לישר את הפרווה.
יורו לא ענתה. היא חייכה אליו, ואז הסתובבה ונעמדה במרחק מטר ממנו.
"קוראים לי יורו" היא אמרה ברישמיות. "איך קוראים לך?"
"אהדי" הוא ענה בחשדנות.
"אם כך, אני מחריזה בזאת שהקרב בין יורו לאהדי נפתח!"
הגור הזהוב שלף ציפורניים, ויורו חשפה אליו את שיניה החדות. הם עמדו זה מול זה דקה או שתיים, ואז זינק אהדי אל הגורה הכהה וניסה לחבוט בה עם כפתו. היא התחמקה בקלות, זינקה על האבן הקרובה ושלחה אליו מבט מלגלג.
"נו באמת, רדי משם! זה לא הוגן!" הוא אמר.
"בסדר" היא ענתה, קפצה עליו וריתקה אותו לאדמה. "ניצחתי!"
"אבל אפילו לא נלחמנו!" הוא אמר וניסה להוריד אותה, לשווא. "זה לא הוגן!!!"
"שום דבר אצליך לא הוגן" היא אמרה, עדיין מונעת מלקום. "אני לא משחררת אותך עד שתודה שניצחתי."
אהדי ניסה להתהפך, ולנשוך או לשרוט אותה, אבל הוא גילה מהר מאוד שהיא מיומנת ממנו בלחימה וחזק הרבה יותר.
"טוב בסדר" הוא נכנע. "ניצחת."
"יש!" היא קראה בשמחה וירדה ממנו. "בחר באותה שעה ניפגש כאן, ואז תהיה חייב לשחק איתי! ואסור לך לספר להורים שלך"
אהדי הזדעף.
"טוב" הוא ענה. "מחר בשעה הזו, אבל אם את מאחרת אני הולך."
"אל תדאג, אני לא אאחר" היא אמרה. "אבל שום חוק לא אומר שאסור לי להבהיל אותך!"
"רגע, מה?" הוא הזדעזע. "יורו חכי! זה לא הוגן, אל תבהילי אותי שוב!"
יורו צחקה וקפצה על הסלעים שהגיעה אל המערה הריקה שלה.
היא הסתכלה על אהדי שהמשיך בדרכו, וכשהגיע אל המאורה שלו היא יכלה להישבע שהיא ראתה אותו מסתכל לכיוונה, ומחייך.