הוא הציל אותי

"כמה פעמים אני צריכה להגיד את זה, וויט הציל אותי"                                                                                                                                                                                                                ארין לינדזי אמרה את זה בפעם המי יודע כמה. היא התחילה להתעצבן מהשאלה. היא ידעה שהאנק וויט היה שונה איתה. היא ידעה שהם היו מסוקרנים, אבל נמאס לה מהשאלה. זה תמיד היה על ההיסטוריה שלהם.

הם בדיוק עכשיו הצילו את דייגו דוסון, עשו אזכרה לג'ולי ווילהייט. הם לא יכולים פשוט לעזוב את זה בשקט, רק לזמן קצר. השיחה האחרונה שלה עם ג'ולי הייתה על המערכת יחסים שלה עם וויט. כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו זה איך היא החזיקה את היד שלה באמבולנס, רואה את חברה שלה מתה לה אל מול העיניים.

היא לקחה נשימה עמוק, כשהביטה אל חברי הקבוצה שלה. אדם רוזאק התעניין  במערכת היחסים בין המנהיג שלהם לבין המודיעה לשעבר.

לינדזי גנחה, כשהיא התיישבה ליד השולחן שלה והסתכלה על ערימת הניירת שעסקה בכנופיית הסמים הקולומביאנית.                                                                                                                                       אנטוניו דוסון הרים את היד, לא רוצה להפריע לה, אבל רוצה לדעת על ההיסטוריה שלהם, ג'יי האלסטד התיישב וצפה בה בסתר.

הם רצו לדעת על ההיסטוריה. האלסטד ראה את הקובץ שלה, הוא ידע על הסמים, גניבה, תקיפה, הוא רצה לדעת למה, ומי ארין לינדזי הייתה לפני ש"הצילו" אותה.   

"הוא הציל אותי", לינדזי לחשה, כשהיא בהתה במילים שלפניה. היא ראתה את המילים אבל המחשבות שלה לא היו שם. המחשבות שלה היו באותו יום, לפני שלוש עשרה שנה

Chicago PD

היא רצה. היה לה לחם ביד כשהיא רצה לכיוון הסמטה, גברים צעקו מאחוריה. הם אמרו לה לחזור ולהחזיר את הלחם. הם אמרו לה שהיא גנבת.

היא הייתה צריכה את האוכל, את הלחם. היא שנאה את החיים שלה, את מה שהחיים שלה הפכו להיות. היא הייתה רק ילדה. היא לא צריכה לגנוב אוכל השביל המשפחה שלה, אמא שלה. ההורים שלה היו אמורים לשים אוכל על השולחן. ככה זה אמור להיות, אבל אבא שלה נטש את המשפחה, ואמא שלה הייתה שיכורה.

עכשיו לשים אוכל על השולחן היה העבודה שלה. היא ניסתה להשיג עבודה, אבל א אחד לא רצה להעסיק אותה. היא ידעה שהמוניטין שלה לא טוב. היא ידעה שאנשים לא אוהבים אותה, אבל היא הייתה חייבת לעשות את מה שהיא צריכה כדי לשים אוכל על השולחן, לוודא שלאמא שלה יש מה לאכול.

היא כבר לא יכלה לשמוע את הגברים. היא בקושי נשמה. היא הרגישה כאילו הראיות שלה עולות באש. היא הייתה כל כך עייפה. היא הייתה רחוקה, מהמאפייה ממנה היא גנבה את הלחם. היא לא זכרה את השם, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה לחזור לאזור הזה.

היא נפלה, כשהיא התנגשה במישהו. היא חטפה את הלחם חזרה ונעמדה. הגבר עמד לפניה, עם ידיים משולבות, והגבות שלו מורמות.

"א-אני מצטערת", היא מלמלה כשהיא בורחת ממנו . היא הרגישה שהוא מתבונן ב. היא ברחה הביתה.

Chicago PD

לינדזי הסתכלה למעלה וראתה את וויט בוהה בה. היא חייכה אליו חיוך קטן והסתכלה על העבודה שלה. חברי הקבוצה שלה לא ידעו כמה היא חייבת לוויט. איך הוא נתן לה חיים חדשים, התחלה חדשה, הפך אותה לאישה שהיא היום.

היא הסתכלה ולמעלה וראתה את כולם מתכוננים ללכת הביתה. היא נעמדה ואספה את הדברים שלה. לא הרבה קרה באותו יום. אנשים תמיד הניחו שהחיים שלהם הם תמיד הרפתקה, אבל היו גם ימים שלווים, וזה היה אחד מהם

Chicago PD

וויט צפה בה. הוא תמיד צפה בה. היא הייתה כמו הבת שאף פעם לא הייתה לו. היא הייתה באחריות שלו. הוא הבטיח לעצמו שהוא תמיד ישים עליה עין. הוא היה צריך לוודאות שהיא מוגנת, בטוחה, בריאה, ביחידה שלו, היא הגיעה קודם.

הוא נזכר בפעם הראשונה בה פגש אותה, ראה את הפנים המפוחדות שלה. הוא הרגיש חיבור אליה. הוא לא יכול היה לתת לה להידרדר חזרה. הוא ידע שהיא נמצאת תחת המון לחץ מהחטיפה של דייגו, המוות של ג'ולי, ולהיות תחת איומי אקדח. הוא ידע שזה משפיע עליה גם אם היא לא מראה את זה. הוא ידע שהאלסטד, דוסון, ורוזאק, רצו לדעת על ההיסטוריה שלהם. אבל וויט ידע שזה לא הסיפור שלו לספר. הוא היה שלה, והוא רק היה חלק ממנו.

"ביי ילדונת", הוא אמר, כשהוא צפה בה עוזבת את המשרד.

לינדזי חייכה אליו חזרה. היא אמרה לו בשקט "ביי". והלכה. הוא ידע על מה היא חושבת. הוא גם חשב על זה,

Chicago PD

וויט היה בדרך לקנות ארוחת בוקר. הוא היה בדרך לקנות לחם. הוא הסתכל בטלפון שלו לראות אם יש מידע חדש בנוגע לחקירה שהם עבדו עליה. הוא הרגיש חבטה בגוף שלו כשנערה נתקלה בו. הוא התבונן בה קמה מצמידה אליה את הלחם שהיה עליה.

היא התרחקה ממנו והמשיכה לרוץ, הוא הסתכל עליה רצה, שם לב להופעה שלה.

היא נראתה בת חמש עשרה או שש עשרה, הוא לא ידע. נראה היה שהבגדים היו קטנים עליה, השפתיים שלה היו סדוקות, ולשיער שלה לא היה ברק, העיניים שלה נראו שקועות. הוא לא הכיר אותה, הוא לא ידע עליה כלום. אבל הוא לא יכול היה לתת לילדה לחיות ככה.

הוא המשיך ללכת למאפייה של משפחת דוסון. הוא רצה לברר על הילדה, לעזור לה

Chicago PD

הוא הציל אותה, וזה משהו שהוא אף פעם לא יתחרט עליו

		הפרק הבא