זיכרונותיי מסיריוס

מכאן והלאה, כל פרק מתחיל בזיכרון, טילדה (~) ואז חזרה להווה.

עוד משהו חשוב: שימו לב לדירוג הגבוה של הפאנפיק.

-

"אז זהו זה, יותר לא אתנחל אצל אף אחד." הנער הנאה והשובב חייך חיוך רחב במיוחד לשני חבריו הטובים, והניח את החפץ האחרון בביתו החדש.

"אבא ואמא שלי השביעו אותי שתגיע לארוחה כל שבוע, רך-כף." החבר הכי טוב שלו בעולם כולו נראה דווקא פחות שמח מהמעבר של חברו הטוב לבית החדש, ולשם שינוי הוא לא צחק.

"אתה תמיד תהיה כמו אח בשבילי, קרניים." לרגע אחד, הוא נדבק ברצינות הלא אופיינית של חברו.

"כן, אבל מצד שני, ברוך שפטרנו מהנחירות שלך." ג'יימס פוטר חזר לעצמו והקליל את האווירה.

"אתה מתכוון ברוך שפטרנו ממך - סוף סוף לא אצטרך להיתקל בכל פינה בפיג'מות המזעזעות האלו שלילי קנתה לך. אני לא יודע למה אתה ממשיך ללבוש אותן, כשאפילו אתה יודע שהן מכוערות."

"אני חייב ללבוש אותן כשהיא באה, שהיא לא תחשוב שאני מזלזל במתנות שלה." ג'יימס צחק בקול, ורמוס גיחך- ובמקרה שלו, זה המון; בתור מדריך רציני (וכושל, לעיתים), הוא צחק בעיקר בין כותלי טירת הוגוורטס, תמיד בסביבת חבריו הטובים. "חשבתי שזה סימן טוב בשבילך שלילי בסביבה..."

"כשלילי בסביבה אפשר להריח את הבושם שלה." אמר רמוס, שביקר בעצמו לא מעט פעמים בבית של חברו במכתש גודריק.

"או לראות את הבגדים שלה, אם כבר מדברים על פיג'מות מכוערות..." סיריוס המשיך להתלוצץ, כהרגלו.

"אוך, שני קנאים."

"צודק, יש לה גם כמה בגדים יפים." רמוס שוב צחקק כשהביט בחברו שהחל להאדים.

"בעיקר כאלה שהיא לובשת במיוחד בשבילך..." סיריוס היה במצב רוח עליז במיוחד, מסיבה ברורה מאוד.

"או כשהיא מתאפרת..." רמוס הזכיר, וסיריוס העמיד פנים שהוא מורח לעצמו אודם.

"יש לה את החזייה ההיא-"

"הירוקה." שניהם השלימו ביחד.

"בסדר, בסדר. זה מספיק!" ג'יימס היה אדום כמו עגבנייה. "בחיי, ממש ברוך שפטרנו..."

"גם אני אוהב אותך." הוא טפח על שכמו, ואט אט הם חדלו מלצחוק.

"זנב-תולע כבר ראה את הבית החדש שלך?" רמוס חזר לתפקיד האחראי והדואג, הביט סביב ושרק בהתפעלות - על אף שחפצי אופל לחלוטין לא היו בו, ניכר היה כי הוא שייך לשושלת בלק; הוא היה מדהים ביופיו ונוצץ במיוחד.

"כן, פספסת אותו בכמה דקות. הוא יגיע שוב בערב - כולכם תגיעו, כן?!" הוא דרש בקול מאיים מעט.

"בטח!"

"ברור."

"מצוין. תעזור לי פה עם הבישולים, ירחוני?" הם החליפו מבט קצר שאמר הרבה.

"כן, בסדר..."

"טוב, תהנו לכם - אני חייב ללכת, נתראה בערב." ג'יימס קרץ. הם החליפו עוד כמה מילות פרידה נעימות, ג'יימס יצא והם נותרו רק שניהם.

"לפעמים נדמה לי שקרניים יודע עלינו..." רמוס לחש בדאגה.

"אה, הוא יודע, אני סיפרתי לו."

"אתה מה?!"

"מה, מה. הוא החבר הכי טוב שלי, אני לא מסתיר ממנו דברים כאלה. תירגע, ירחוני." הוא הוסיף בשעשוע כשהביט בפניו. "זה בסך הכל קרניים. הוא יודע אפילו על ה'בעיה הפרוותית' שלך... אז, מה דעתך על הבית החדש שלי?"

"אני רואה שאתה משנה נושא, ואנחנו עוד נדבר על זה שאתה נורא ואיום בתור שומר סוד, אבל לעת עתה... המיטה החדשה שלך נראית נוחה במיוחד." רמוס אמר בשקט, הביט בעיניו והסמיק קלות.

"אתה יודע, מכולם אני חושב שיש לך הכי הרבה מזל." סיריוס חייך חיוך שובב מהרגיל ובתנועה כמעט בלתי מורגשת התקרב אל רמוס והניח עליו את זרועותיו.

"לא ידעתי שהחזיות של לילי עושות לך-" רמוס השתתק כשסיריוס העניק לו נשיקה, והעמיק מעט לפני שהרפה.

"אני רציני, רמוס." הלב שלו דפק בפראות והוא בחן איך ידיו של סיריוס נכרכות סביבו, באופן שגרם לו תמיד לרחף מרוב אושר. "אנחנו לא חייבים לתת חשבון יותר לאף אחד. תוכל להגיע לכאן מתי שתרצה, ואני אגרום לך לרצות כל יום. הדבר שאני הכי רוצה לראות בכל בוקר זה אותך, את הגב שלך לפני שאתה מתלבש - ואת זקפת הבוקר שלך. כל בוקר!" ידיו רפרפו לאורך גופו, נגעו לא נגעו. רמוס היה בעננים.

"אתה לא באמת צריך עזרה בבישולים, נכון?" הוא לחש וניסה להביט לו בעיניים - זה היה קשה, כיוון שהידיים של סיריוס טיילו לאורכו ללא הפסקה, והוא לא הצליח להתרכז או לחשוב על שום דבר אחר מלבד המגע המשכר הזה.

"נראה לך? אני לא מעוניין לשרוף את המטבח; ולצערי כאן אין גמדון בית, אז הזמנתי אוכל. אבל אל תגלה לאף אחד..."

"מבטיח." רמוס צחק והעביר את אצבעותיו בשיער השחור המוכר. "אתה-"

"מה, תחמן? אדיוט? דפוק?"

"ממכר." הוא לחש. באותו רגע, הוא היה האדם המאושר ביותר בעולם.

~

"תמיד חשדתי שסיריוס אהב בנים. זה היה ההסבר היחיד לזה שהוא תמיד היה רווק."

"אבל רמוס היה מאוהב בטונקס!" רון התפלא. "או שהוא העמיד פנים?"

"ברור שלא, רון. אל תהיה טיפש. הוא ביסקסואל." הרמיוני, כמו תמיד, הפגינה ידע. "הוא התאהב בסיריוס באותה תקופה, ואחר כך בטונקס..."

"כשריוס מת." נזכר הארי. "לופין וטונקס התחילו לצאת רק אחרי שסיריוס מת."

"טוב, זה לא כל כך נורא בינתיים, נכון?" רון היסס.

"לא, אנחנו רק יודעים שלאמא של הארי יש טעם מזעזע בבגדים..." גם הרמיוני היססה.

"וחזייה ירוקה." רון צחק, ואז היה תורו של הארי להאדים - בכל זאת, זאת אמא שלו שהם דיברו עליה.

"גם לג'יני יש חזייה ירוקה." הוא אמר - זה כמובן השתיק את רון מיד.

"אחת-אחת." הרמיוני כבר השיבה את הזיכרון למקומו, וטפטפה פנימה את הזיכרון הבא. "כשתפסיקו להתנהג כמו תינוקות, נמשיך?"

"כן, כן." הם שוב תזמנו את הנגיעה בנוזל הכסוף, ושוב צללו פנימה ביחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא