ממני אליך

הוא התעורר מקול רעש פתאומי.

האור הירקרק שסביבו הקשה עליו לראות מה גרם לרעש, והוא קם בעודו מנסה להיזכר באירועי יום האתמול.
רק אז הבחין ברסיסי הזכוכית שהיו פזורים על הרצפה שמתחתיו.
זעקה יצאה מפיו כשהבחין בתמונה שהייתה קבורה מתחת לכל הרסיסים. המסגרת היה שבורה וצבעה דהוי, ודיו היה שפוך עליה, אבל צבע השיער הג'ינג'י עדיין בלט בין הלכלוך.
סוורוס הרים את בזהירות את התמונה והלך איתה אל עבר השירותים.
כמה טיפות עפו עליו כשפתח את המים, אבל הוא לא שם לב לזה. הוא הניח את התמונה בזהירות מתחת לזרם, מנסה לנקות אותה כמה שאפשר.
השיחה שהייתה להם כמה שבועות לפני כן הדהדה עדיין במוחו, והוא שמע את משפטיה הנוקבים של לילי, כאילו אמרה אותם אתמול.
היא הייתה הילדה הכי מיוחדת שפגש. הנחישות שלה, התמימות שלה. האומץ.
התכונות האלה הפתיעו אותו. מהרגע שהתחיל לעקוב אחריה, הוא לא הפסיק להתרשם ממנה. ממה שהיא עשתה. היא עמדה מול כל הבית שלה כדי להמשיך לדבר איתו. להיפגש איתו.
עכשיו כל החברות נקטעה בגלל מילה אחת. הוא לא חשב שזה מה שישבור אותם.
באותו רגע, הוא לא ממש חשב. הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו כדי לשמור על כבודו, והיא הייתה הראשונה שראה. הוא לא היה יכול לתת לג'יימס ולחבריו להתעלל בו בלי להחזיר, והוא ידע שג'יימס מאוהב בה.
ג'יימס.
גל של כעס ושנאה גאה בתוכו כשחשב עליו.
מהרגע הראשון הוא לא חיבב אותו, במיוחד כשהתחיל עם השם המגוכך הזה 'סבר מאוס'. רק בינו לבין עצמו הוא העז להודות שכמה שהמעשה היה ילדותי, הוא עדיין פגע בו מאוד.
הוא לא הצליח להבין מה לילי מוצאת בו.
מהרגע שנפרדה ממנו היא התחילה יותר להתייחס אל ג'יימס. בהתחלה הוא חשב שהיא עושה את זה כדי להכעיס אותו, אבל הוא התחיל לחשוב שאולי היא באמת אוהבת את הנוד הנפוח הזה.
לאחר רגע שם לב שמרוב כעס הוא אחז בתמונה בחוזקה, והרפה את ידו.
הוא הרגיש שניקוי התמונה עוזרת לו לברר את רגשותיו.
הוא אוהב את לילי אוונס. עכשיו הוא יודע את זה.
בהתחלה הוא תירץ לעצמו את הכל בכך שהם פשוט גרים באותו אזור, לכן הוא מתחבר אליה, אבל עכשיו הוא יודע שזה לא נכון.
זעקת שבר יצאה מפיו.
הוא היה חייב את הפרידה הזאת כדי להבין?
הוא הרגיש שבור. שבור מבפנים ומבחוץ. כל פעם שלילי הסתכלה על ג'יימס הוא הרגיש כאילו הלב שלו נשבר מחדש.
המבטים שלה עליו היו מלאים בכל כך הרבה בוז, כעס.
פתאום הוא הרגיש שוב כמו ילד קטן, מול מבטיהם הנוקבים והחוקרים של הוריו.
והוא ידע שבשביל להמשיך, אסור לו להרגיש.
עוד קצת, והוא ידע שהוא לא יצליח להתמודד עם זה יותר.
הייתה דרך. הוא ידע שהיא תשנא אותו, הוא ידע שהוא לא יוכל להשתחרר מזה לעולם, הוא ידע שהוא בסך הכל בן 15 והכל יכול להשתנות, אבל הוא לא יכל לחכות. זו הדרך היחידה.
בלי שיתן לעצמו להסס, הוא התעתק אל עבר בית גדול מאוד, עם המון קיסוס מטפס. שם, הוא ידע, נמצאים אוכלי המוות.
שם, נמצא וולדמורט.

~~

אני לא אוהבת את סניילי, אבל חשבתי שזה יהיה אימון טוב לכתוב גם על משהו שאני פחות מתחברת אליו... אשמח ממש לתגובות!!

		הפרק הבא