אף פעם לא באמת שנאתי אותך

היי! הנה הפרק השני. מקווה שתהנו ואל תתביישו להגיב על משהו

-----------------------------------------------------------

היא קמה בשבע, למרות שהייתה אמורה לקום בשש. היא התלבשה בחופזה, שתתה את הקפה החזק של הבוקר שלה ואפילו לא הספיקה לשטוף את הפנים או לחפוף את השיער אשר בהחלט נזקק לחפיפה יסודית. הוא היה כל כך מבולגן. היא יצאה לעבודה בשבע ורבע והגיעה למחלקה לרישום ופיקוח על חיות הפלא במשרד הקסמים באיחור.

"נו, נו, נו.... מעניין מה קרה לך גריינג'ר. לילה סוער? הוויזל הזה נשאר איתך? זה מסביר כמה דברים כי אף פעם לא ראיתי אותך מאחרת.." היא שמעה את הקול הזה. הקול שהיא כל כך לא אהבה לשמוע, במיוחד לא על הבוקר.

"סוער יותר משלך, בזה אני בטוחה, דראקו. ובכלל, למה אתה לא במשרד שלך? אפשר היה לחשוב שחיכית לי." סומק קל עלה בפניו החיוורות של דראקו מאלפוי בזמן שהוא התחיל להסתובב חזרה. הוא אף פעם לא אהב שלועגים לו.

"כאילו שאני אחכה לך, אני מחכה לפאנסי כבר רבע שעה ונמאס לי כבר. היא הייתה אמורה לבוא כבר ולהביא לי את מלגת הקידום שלי. גם היא מאחרת. נו באמת, הנה היא. פאנסי מה הסיפור שלך?!"

הבחורה שכל כך דמתה לכלב פאג נכנסה למחלקה. היא הביאה למאלפוי מעטפה עבה, גלגלה את עיניה אל עבר שניהם ויצאה משם.

"נתראה מתישהו, גריינג'ר." אמר בזחיחות מאלפוי והלך לכיוון המנוגד, אל המשרד שלו שהודות לקשרים שהיו לאביו עם שר הקסמים, היה גדול יותר משל שאר חברי המחלקה.

הרמיוני הרגישה את הזעם הגדול עצור בה. היא כל כך שנאה את הבלונדיני המתנשא הזה. הוא העביר אותה שבעה מדורי גיהינום בבית הספר, הוא גם עמד בשקט בצד בזמן שבלטריקס עינתה אותה. אמנם היה לו מבט מוזר ותחושה של אי נוחות, אבל עדיין הוא לא עשה שום דבר כדי להציל אותה. אחרי המלחמה היה ברור שהוא מעולם לא תמך בזה שאין לנקוב בשמו, אך ההילה הזחוחה והמתנשאת שלו לעולם לא השתנתה. 'אני מניחה שזה פשוט האופי שלו, להיות מגעיל לאחרים כל הזמן' היא חשבה לעצמה.

עבר עליה יום מזעזע. אישה עצבנית שלחה לה צרחן והרמיוני לא למדה מניסיונותיה הקודמים ולא פתחה אותו. הצרחן התפוצץ ושרף חור בשולחן שלה, וכל משרד הקסמים בערך יכל לשמוע על כמה שהלקוחה לא מרוצה. בנוסף לבלגן ההוא, היא שכחה את האוכל שלה בבית והייתה רעבה כל היום. היא גם שברה את העקב של הנעל שלה באמצע הירידה במדרגות ולרוע המזל היא נפלה בדיוק על דראקו מאלפוי, אשר תפס אותה.

היא לא סבלה את הדיסוננס שנוצר בה עקב ההרגשה הנעימה של השרירים שלו (שהיא לא ידעה שקיימים) על הגוף שלה לבין הידיעה שזה דראקו מאלפוי והוא יציק לה על זה בארבע השנים הבאות.

בערב, אחרי שהיא התקלחה וחפפה את השיער, היא לבשה שמלה ישנה ואהובה עליה ביותר בצבע כחול כהה אשר הייתה עשויה מבד סאטן, והיו לה כתפיות עדינות. היא זרקה את העקבים הרגילים שלה שנשברו לפח, למרות שהיא יכלה לתקן אותם כהרף עין, היא העדיפה למצוא תירוץ לקנות נעליים חדשות לעבודה. במקומן היא נעלה זוג עקבים שהיא אף פעם לא לבשה (והעדיפה גם לא ללבוש) בצבע תכלת עדין עם עקב גבוה ודק.

היא יצאה לבר האהוב על החבורה ופגשה שם את הארי וג'יני שהיו דביקים כתמיד, נוויל, לונה, דין, ארני וחנה שהצטרפו אליהם שלא כבדרך כלל. ג'ורג' ואנג'לינה גם הגיעו. רק פרד חסר שם, אבל גם רון, ש'העדיף לא להכביד עליהם בנוכחותו'. שטויות. הרמיוני ידעה שהוא לא רצה לפגוש דווקא אותה מכל החבורה והדבר הכאיב לה. מסתבר שמה שהארי חזה שיקרה, שכשהרמיוני ורון ייפרדו, רון לא יוכל להיות בוגר מספיק כדי להמשיך להיות ידיד שלה.

הארי נוויל ג'ורג' ודין שתו וויסקי אש (בכמויות גדולות), לונה הסתפקה במי גילי, ג'יני והרמיוני שתו יין דבש, אנג'לינה, ארני וחנה שתו בירצפת ופטפטו על צמחי פלא שירפאו פציעות ספורט בצורה הטובה ביותר.

הארי השתכר מאוד, הוא לא אהב לשתות במיוחד אבל משהו קרה לו היום. הוא לא היה רגיל לשתות הרבה וג'יני נאלצה לגרור אותו החוצה בזמן שהוא שר את 'אודו הגיבור' בקולי קולות.

לונה ונוויל גם הלכו קצת אחריהם, ואחרי לכתם הרמיוני לא הרגישה חשק רב להישאר. היא יצאה מפתח הבר ומעדה במדרגת הכניסה.

"נו, נו... בפעם השנייה להיום. לא נמאס לך מהמשחק הזה גריינג'ר?" שוב הקול המעצבן הזה. דראקו מאלפוי תפס אותה בידיו החסונות וגיחך לעברה. הרמיוני הסמיקה כסלק. היא רצתה להעיף לו סטירה וגם לא לעזוב אותו כי היא עדיין לא התייצבה. היא נאחזה בדש של גלימתו בחוזקה ונראה כאילו הוא נהנה מכך.

"אממ.. תודה דראקו.." היא לא ידעה מה עוד להגיד. ליפול על מישהו בפעם השנייה לאותו היום זה מביך, ומביך עוד יותר אם זה היה על דראקו מאלפוי. היא התייצבה והביטה בעיניו במבט רושף שהיה אמור להראות לו כמה היא לא מרוצה מהמצב, ואישוניו התרחבו מאוד כך שכמעט כבר לא ניתן היה לראות את צבע עיניו האפור הייחודי.

היא שמה לב שהוא היה קצת שיכור כי המבט שלו נהיה לא ממוקד. היא הסיטה את עיניה ממנו.

ואז לפתע, בלי הכנה מוקדמת, הוא לקח את פניה בידיו הגדולות אך העדינות ונישק אותה. זה היה כל כך מהיר כך שלא היה לה זמן לסרב או להסיט את פניה. הנשיקה סחפה אותה. כבר מזמן לא הייתה לה נשיקה טובה..... רגע- טובה?! זה היה פאקינג דראקו מאלפוי! מה לעזאזל היא עושה?! היא התנתקה ממנו וכנראה שבאותו הרגע גם הוא התחיל להרגיש מוזר. הוא גירד את ראשו במבוכה. גם הוא הסמיק.

"דראקו- מאלפוי- מה לעזאזל?!" היא צעקה. למרות שהם היו מחוץ לבר, אנשים שישבו בשולחנות החיצוניים התחילו לסובב ראשים. בפעם הראשונה שהיא שמה לב אליה- בעצם השנייה- לדראקו מאלפוי לא היו מילים. הפעם הראשונה הייתה בנשף חג המולד, כשלא היה לו עלבון אחד להטיח בה.

דראקו נראה כל כך נבוך.. "אממ.. ס-סליחה על זה. לא יודע מה קרה לי...נתראה מתישהו גריינג'ר.."

והוא רץ לכיוון השני והתעתק אחרי עשרה מטרים.

הפרק הקודם		הפרק הבא