יומנו של טום

וואי, יצא לי הרבה יותר טוב הפעם :)

 אשמח אם תקראו הכל ותתנו הערות ופידבקים, כל תגובה תעזור!

בנוסף, אם אתם יכולים, תפרסמו בבקשה את הפאנפיק, זה ייתן לי מוטיבציה להשתפר ולהמשיך לכתוב!

תודה מראש :)

****************************************************************************************************************88

אני אודה באמת, אני אוהב תשומת לב, מאוד. אני מטורף על התחושה הזו, על ההרגשה שאנשים שמים לב אלי.

ולפעמים, אם לא בדרך כלל, אני מצליח להשיג את תשומת הלב הזו רק בעזרת דרך אחת.

בעזרת שמועות.

אני מהאנשים שמרגישים יותר בטוחים כשמדברים עליהם. לטוב, לרע, מה שזה לא יהיה. לא ממש אכפת לי.

תגידו מה שאתם רוצים, רק תגידו!

ככה אני עובד- כמו מין סחר חליפין שהם לא ידעו ולא שמעו עליו, מושך אותם בחוטים בלתי נראים, שיעשו את מה שבא לי. 

וכשאני מדבר על למשוך, אני מתכוון לעובדה שאני מושך דברים מהארונות שלהם, שזו דרך יותר יפה להגיד "גונב".

יויואים, ממתקים, פאזלים, ובעיקר, תמונות ושברירי זכרונות.

אני הכי אוהב לקחת מהם את הדברים שהכי יקרים להם, מה שהם רוצים לשמור לעצמם.

זה מעביר בי מין.. רעד. זה נותן לי להכיר אותם יותר טוב, את הצד שהם לא רוצים שאכיר. לא שהם רוצים שאכיר אותם בכלל.

בכל פעם שאני גונב משהו חשוב, אני מרגיש צמרור של התרגשות.

אבל האמת היא, שהדברים שאני הכי אוהב לגנוב, הדברים שהרבה יותר גדולים, מיוחדים וחשובים מכל חפץ בעולם, הם... התחושות.

אני אוהב לגנוב מוסר.

אני אוהב לגנוב אהבה.

אני ממש ממש אוהב לגנוב תמימות. משהו קל וכיף, שאף פעם לא מכזיב. לצערי, הרבה מהאנשים בבית היתומים לא תמימים. מתחילים להיגמר לי הקורבנות הכיפים.

אבל הדבר שאני הכי אוהב לגנוב, הוא שפיות.

שפיות זה לא עניין של הנאה. זה הרבה יותר מזה. עשיתי את זה רק פעמיים בחיי, ומשתיהן, עשיתי את זה מאותה הסיבה. נקמה.

אני אגנוב דבר כזה רק אחרי שגנבו ממני דבר גדול באותה המידה.

לפעמים אני מרגיש שמישהו גנב את השפיות שלי ממני.

הרבה פעמים.

ואני עושה את זה בחזרה.. רק כדי לנקום.

בפעם הראשונה שעשיתי את זה לא הבנתי לגמרי מה אני עושה.

אני זוכר שכעסתי- ממש כעסתי. נעלבתי לגמרי.

התאומה המגעילה ההיא, הנמוכה ובהירת השיער, הלשינה עלי. היא הלשינה על הגניבות שלי. היא לקחה ממני את הכבוד שלי.

אני שונא אותה. תמימה, חמוד באופן ממש מחליא, מלטפת את "ארנב" המחמד המגעיל והמסריח שלה. והורסת לי את החיים.

ככה, בשלוף.

באותו הרגע אני רציתי לתלוש את הראש של הארנב הארור ולזרוק את הילדה מצוק. או משהו כזה.

בסוף עשיתי לה משהו פחות גרוע. הרבה פחות גרוע. הייתי רחום.

במקום לקחת לה את החיים לגמרי, גנבתי רק דבר אחד קטן.

לצערי, אחיה הארור עקב אחרינו למערה ההיא. לא נורא, גם אותו לא סבלתי במיוחד.

עוד אחד שילך.

לשמחתי, לא ראיתי אותם מאז. לקחו אותם.

לקחו אותם לבית המשוגעים.

רצו לקחת גם אותי, אבל... אין להם הוכחות.

טוב, אולי הגזמתי, אבל זו בעיה שלה! היא הייתה צריכה לדעת שלא מתעסקים עם טום.

עם טום שאולי נקרא על שם מישהו מוכר. הלוואי.

טוב, האמת היא שלפעמים אני מתחרט על מה שעשיתי. אבל... זה לא משהו שיש ממנו דרך חזרה.

ובאמת כעסתי.

באמת באמת.

וחוץ מזה, זה לימד את השאר לקח.

הייתי צריך לעשות את זה רק עוד פעם אחת ונוראית.

אבל על הפעם הזו אני לא מתכוון לדבר. זה כואב. עדיין.

לא מחטטים בפצע פתוח, ככה לפחות אני טוען.

הלוואי שיום אחד יהיה לי האומץ לחשוב על זה.

הלוואי שנשאר בי איפשהו קמצוץ של שפיות.

הפרק הקודם		הפרק הבא