האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

פעילות צפרדעי השוקולד


השבעה בהוגוורטס

מה קורה כשפרסי הוא הנכד של וולדמורט, הארי שונא אותו, והוא צריך לעזוב את כל העולם הנחמד שהוא מכיר, לבית ספר מוזר שבו כולם נועצים בו מבטים. בלי חבריו.



כותב: גליה גולדברג
הגולש כתב 8 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 2798
5 כוכבים (4.857) 14 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - זאנר: משתנה - שיפ: הרגילים ואולי כמה חדשים - פורסם ב: 26.05.2020 - עודכן: 10.09.2020 המלץ! המלץ! ID : 11056
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

ויתור זכויות לריק המלך ורולינג המהממת.

 

אזזזזזזזזזז, החלטתי שפה אני עושה כמו ברוב הפאנפיקים הקודמים בנושא הזה.

שבעצם פרסי הוא הנכד של וולדמורט, פשוט אמא שלו סאלי ג'קסון, היא הבת של וולדמורט.

והיא נולדה סקיבית. אסטל בלופיס בת בת שמונה והכל כבר קרה, המסע עם גאיה אמא אדמה וכל זה.

אבל אני החלטתי שהשבעה וכולם בני חמש עשרה (אז מה אם זה לא הגיוני).

פרסי בבית הוויזלים עכשיו, לבד בלי חברים במקום שבו כולם חוץ מהרמיוני נועצים בו מבטים, וחלקם אף מדברים עליו מאחורי הגב.

הם יודעים שהוא הנכד של וולדמורט, והוא היה צריך לעזוב את ביתו ולצאת אל בית ספר מוזר של קוסמים.

היה אסור לו להפרד מחבריו מחשש שוולדמורט יגלה אותו, הוא היה צריך להיות חשאי מאוד.

ולכן הוא אפילו לא יכל (והוא התווקח על זה רבות) להפריד מחבריו כולל אנבת'.

בנוסף אסור שידעו שהוא חצוי,

ועכשיו הוא בבית מישפחת וויזלי לבד.

 

תהנו:

 

 

נ.מ פרסי

 

אני פה כבר כמה ימים, לבד, יש כאן אנשים נחמדים אבל לא כולם.

 

ולמרות כל המסכות, אני כבר יודע לזהות מבטים מזוייפים.

 

הם כולם מדברים עליי מאחורי הגב,

 

על זה שאני הנכד של וולדמורט, שאין לי מושג עדיין מי זה,

 

על זה שאני מוזר (יחסית אליהם אני נורמלי), שאין לי מושג בקוסמים, שגילו שאני קוסם ועוד כל כך חזק רק בגיל 15.

 

ויש עוד מלא סיבות, קיצר, הם מעצבים.

 

תראו (אני מתרגש), למדתי מאנבת', עשיתי טבלה בראש:

 

פרד וג'ורג'- חולה עליהם, אבל הם חייבים להשתפר במתיחות, אני מתורגל כבר מהאחים שוד, והם יותר מקצוענים.

 

מולי- נחמדה ממש, אבל חטטנית ומנסה לגלות עליי כמה שיותר.

 

ביל- הוא נחמד אליי פנים מול פנים...

 

צ'ארלי- הוא נחמד אליי פנים מול פנים...

 

ארתור- נחמד.

 

הרמיוני- אחלה.

 

הארי+ רון- שונאים אותי.

 

ג'יני- לא מדברת איתי כל כך, אבל כשהיא כן מדברת איתי, היא ממש נחמדה (יודעים, אני לפעמים מדמיין את הארי וג'יני זוג).

 

זה נשמע הרבה, אבל כמה שיותר ואני מרגיש פחות בנוח, אני צריך את ה... איך ליאו קורא להם... אה! אני צריך את האחוקים שלי.

 

הרוב נחמדים, סוג של, אבל אני מתגעגע לכל החברים שלי:

 

אנבת', ליאו, ג'ייסון, אנבת', פייפר, פרנק, טייסון, הייזל, אנבת', כירון ועוד...

 

ופה, בלי להעליב, אלו פשוט לא שיחות כמו עם החברים שלי.

 

"פרסי?" שמעתי את קולה של הרמיוני, חזרתי למציאות, כל המשפחה שלהם+ הארי+ הרמיוני+ אני היינו בארוחת ערב.

 

"אהה.. מה?" שאלתי בהיסוס, מזווית עיני ראיתי את רון ואת הארי מגחכים בשקט.

 

"שאלתי" היא חזרה על עצמה "אם אתה מתרגש ממחר?"

 

"אה.. מה קורה מחר?" שאלתי במבוכה.

 

"מחר הולכים לסמטאת דאיגון, ומחרתיים להוגוורטס"

 

"אהה"אמרתי, עושה כאילו יש לי מושג על מה היא מדברת,

 

שקעתי שוב בזכרונות עם אנבת':

 

היינו בפיקניק, לפני ארבע ימים.

 

מול הים, ישבנו על שמיכת פיקניק משובצת ומלא מאכלים (כחולים).

 

"מוח אצה" אמרה אנבת' "כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?"

 

"רק חמישים אלף פעם" עניתי בציניות, היא נתנה לי אגרוף חלש בבטן,

 

"תרגעי" אמרתי בשעשוע, "אני גם אוהב אותך" חייכתי.

 

היא התנפלה עליי בנשיקה לוהטת.

 

נפלנו לשכיבה, והתחלנו להתגלגל לעבר הים.

 

בשלב הזה כבר היינו בתוך הים התגלגלנו עמוק יותר, התנתקנו זה מזה כדאי לקחת אוויר.

 

אנבת' נראתה ירקרקה, פתאום נזכרתי שהיא לא נושמת כמוני מתחת למים.

 

יצרתי לה בועת אוויר והכנסתי את ראשה פנימה. היא לקחה נשימה עמוקה.

 

הכנסתי את ראשי לבועה והמשכנו להתנשק.

 

לבסוף יצאנו, אני יבש ורגיל, ואנבת' רועדת מקור רטובה כולה ועם עיניים אדומות מהמלח שבים.

 

הבאתי לה את הג'קט שלי, במחשבה לאחור הייתי יכול ליבש אותה... אני לא יודע למה לא עשיתי את זה,

 

חזרנו לביתנים שלנו, השמיכה והפקניק עדיין היו ליד הים, היא נפרדה ממני בנשיקה והלכה לביתן אתנה להתקלח.

 

סוף זיכרון

 

כמעט עברתי לעוד זיכרון עד ששמעתי את גברת וויזלי אומרת "ילדים, אולי תלכו להתארגן לשינה?"

 

היו כמה תגובות (לא זיהיתי מי אמר מה, בנוסף למראה יש להם קולות דומים, אולי חוץ מלג'יני) כגון "כן אמא" או "מה?! עכשיו? אוףףףף"

 

ועד ל"לא רוצה!".

 

"זה לא נתון לוויכוח!" אמרה גברת וויזלי בקול יותר מצווה.

 

אני שתקתי, אני הייתי בזיכרון כל כך טוב, למה להרוס? למה, למה לא לתת לי לשקוע בזכרונות?

 

פיניתי את הכלים שלי למטבח.

 

ואני הארי, ורון עלינו לחדר שלנו, מזווית עיני ראיתי את פרד וג'ורג' ואת הרמיוני וג'יני עולות גם.

 

נכנסנו לחדר ונגשתי למזוודה הקטנה שלי, הוצאתי ממנה תמונה אחת.

 

התישבתי על המיטה וניסיתי להיזכר מתי היא צולמה.

 

רון והארי כנרא ראו איך אני מסתכל בריכוז על התמונה, זה כנראה עורר את סקרנותם כי הם התקרבו אליי.

 

"על מה אתה מסתכל?" הארי שאל אותי.

 

סובבתי אליהם את התמונה,

 

בתמונה אני ואנבת' היינו בגבול של מחנה החצויים ליד העץ שכבר מזמן לא העץ של תאליה אבל עדיין נקרא כך,

 

הצלם היה בתוך המחנה' כי הרקע של התמונה היה יער שמאחורה' רחוק מאוד, רואים התחלה של עיר.

 

אנבת' הייתה קצת לפני וחיבקתי אותה מאחורה, שנינו חייכנו.

 

לבשנו חולצות כתומות זהות (בלי כיתוב עליהן) והשרשראות שלנו היו כמעט מלאות עד לחצי.

 

אנבת' הייתה עם שיער פזור, שהתחיל חלק ומישם הפך לגלי ומשם לבקבוקים טיבעים שגלשו על גבה ועל כתפיה, היא התחילה לגדל את שיערה.

 

ובתמונה הוא כבר הגיע לה עד למותניים (אולי אפרודיטה התערבה) ועיינה האפורות נצצו  מאושר.

 

פתאום קלטתי כמה אנבת' יפה, כשהיא מחייכת וגם כשהיא לא מחייכת, אלא נועצת את אחת ההבעות הרצחניות שלה.

 

 

"תגיד, אתה יכול להראות לנו את היד שלך?" שאל במבוכה רון,

 

"אחי, קיבלתי המון בקשות מוזרות והזויות כל חיי, כולל לא לזוז ולמות לאט בסבל וייסורים.

 

אני חושב שזו הבקשה הכי הזויה שמשהו ביקש ממני" אמרתי.

 

היו על פניהם מבטים שואלים, אבל הם כנראה החליטו לא להגיד את מה שהם רצו.

 

"אז... זה אומר כן?" שאל רון,  בחיי הם יותר חסרי טאקט ממני!

 

"לא" אמרתי בפשוטות ובמשיכת כתפיים חלשה.

 

"נו... זה רק לרגע!" הפציר בי הארי.

 

"למה" שאלתי בחשד, התחילתי להרגיש בסידרת בלשים.

 

"אנחנו רק רוצים לבדוק משהו קטן, אל תהיה כבד." אמר רון,

 

"אתה קראתה לי כבד עכשיו?" שאלתי חצי בכעס חצי בבילבול.

 

"לאאא" אמר רון בהתנצלות, אבל השעשוע היה גלוי לו בעיניים.

 

אם הזמן למדתי כמה גדול כוחן של העיינים.

כמה אפשר להבין על הבן אדם רק ממבט אחד. 

כמה סודות אפשר לחסוף בלי להוציא מילה,

אבל בשביל זה, צריך לדעת להסתכל, לא סתם לראות.

 

"נו, רק תראה לנו, אנחנו לא נעשה לך משהו" הבטיח לי הארי.

 

חשבתי על זה קצת.

 

הושטתי להם את שתי ידי והפשלתי את שרוול הז'קט שלי (כן אותו ז'קט שהבאתי לאנבת').

 

הם בחנו את ידיי מכל כיוון, "מה זה?" שאל הארי בבילבול כשהוא הגיע לחלק של הקעקוע הרומאי שלי.

 

"זה?" שאלתי, "זה כלום.", הם לא נראו מסופקים מהתשובה שלי.

 

"זה סתם משהו קטן שעשו לי במהלך השנה האחרונה, איזה חלאה אחד, שנקרא על שם איזה קיסר."

 

ניסיתי להסביר כמה שיכולתי.

 

לא נראה לי שהם הבינו, אבל הם הנהנו.

 

"טוב, נראה שאין לך את האות האפל" אמר הארי.

 

"מה זה האות האפל?" שאלתי,

 

"זה כמו סימן שיש לאוכלי מוות, משרתיו של וולדמורט- אוי רון די כבר- וככה יודעים אם הם אוכלי מוות או לא" הארי הסביר,

 

"למה רון השתנק שאמרת את השם של סבא וולדי?" שאלתי בחצי צינייות חצי בעניין.

 

"זה וולדמורט, לא וולדי!- רון אם אתה לא מפסיק עם זה אני אשתגע!- ופרסי, אל תזלזל בשם הזה! אתה יכול להגיד אותו...

 

אבל אל תזלזל בו." הארי נזף בי.

 

לא התרשמתי,

 

"אני מזלזל בכל המשפחה שלי, בכל יום ומסיים בגאווה עם מגוון קללות, יש לי משפחה הרבה יותר נוראית מוולדי הזה,

 

תאמין לי." אמרתי בשיעמום.

 

הארי נראה כאילו הוא רוצה לרצוח אותי (הבעה רגילה אצלו כנראה, או שזה רק כשהוא מסתכל עליי),

 

אבל לעומתו רון התכווץ ומלמל כמה דברים שמהם הבנתי משהו כמו:

 

מרלין, תעשה שהם יפסיקול'הגיד את השם של איה שורע ני, אני לא מוצה למו.ת.

 *תרגום- מרלין, תעשה שהם יפסיקו להגיד את השם של אתה יודע מי, אני לא רוצה למות.

 

אחרי כמה שעות של מוזרות בילתי פוסקת הלכנו לישון.

 

 

נ.מ כללי

 

בבוקר פרסי קם, הם התארגנו, אכלו, התקלחו, התלבשו ועוד דברים כאלה.

 

ואז גברת וויזלי הסבירה לפרסי על אבקת פלו.

 

"את רוצה, שאני אכנס לתוך האח כשהיא דולקת?" הוא שאל בחוסר הבנה ואמון.

 

"כן" היא ענתה בקצרה.

 

"אוקיי" הוא אמר בפשטות "רק רציתי לוודא".

 

"רק, למה  אני צריך לצעוק סמטאת הדגיגון?" הוא הוסיף בשאלה,

 

"זה סמט את דיאגון" הסבירה הרמיוני.

 

טוב פרסי, מוכן ללכת לקנות ציוד (מתיחות) בסמטאת דיאגון?" שאל פרד,

 

ואחיו ג'ורג' מיהר להוסיף, "כן או לא, אנחנו יוצאים."

 

מקווה שנהנתם

אני תמיד יכולה לקבל שאלות, אשמח לביקורות טובות, תגובות, ורשומים.

זו רק ההתחלה של הסיפור, האמצע הרבה יות משוגע.

 

שלכם תמיד, וכמעט תמיד זמינה.

גליה גולדברג

הפרק הבא
תגובות

המשך בדחיפות!!!!! · 26.05.2020 · פורסם על ידי :ביץ'
רק מודיעה ששיש פה סכנה לטביעה על התעללות בקטינים.
דבר העברה: מחסור בפרקים

LOL המשך בדחיפות

חחחחח · 26.05.2020 · פורסם על ידי :גליה גולדברג (כותב הפאנפיק)
העליתי היום את הפרק הראשון

דחווווווף המשך · 26.05.2020 · פורסם על ידי :שטן שחור
גדולה מהחיים!!!!

המשךך!!!! · 26.05.2020 · פורסם על ידי :Queen of Narnia
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך!

זה אלוף · 28.05.2020 · פורסם על ידי :בבון1
מעולה

לא הבנתי · 27.06.2020 · פורסם על ידי :עלמה קלפר
הכתיבה יפה, אבל לא הבנתי כמעט כלום. משפחת וויזלי יודעים שפרסי הוא הנכד של וולדמורט? מה זה מחנה החצויים? ממש לא הבנתי.

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
13605 10965 15570 4104


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007