"אבדה קדברה!", צעק וולדמורט, כשבאותו זמן הארי קרא: "אקספליארמוס!". וולדמורט ידע מה עומד לקרות עכשיו: יתרחש פיצוץ, אך הקללות ינוטרלו. הוא התכוון לנצל את ידיעתו בכדי להפתיע את הילד ולגמור איתו את הסיפור, אך במוחו עלה רעיון טוב בהרבה. אמנם זה אומר שהנקמה תצטרך לחכות, אך אם ינהג כך יוכל להרוויח יותר. הוא זרק את שרביטו גבוה באוויר, מרח על פניו הבעה מופתעת מהולה בפחד, וגרם לגופו ליפול לאחוריו כמת.
***
הם הפרידו אותו מכל שאר הגופות, ונטשו אותו בחדר. זה נותן לו חופש פעילות. וולדמורט נעמד על רגליו. הוא שלף מכיס גלימתו את השרביט הראשון שהיה לו - זה שקנה אצל אוליבנדרס, לפני שהגיע להוגוורטס. מאז כשלונו של השרביט בעת חזרתו לחיים, סלד ממנו וולדמורט, אך ברירה אחרת לא היתה לו. הוא הטיל על עצמו לחש הנגזה חזק במיוחד, והחזיר את השרביט לכיסו. כעת הוא יכול להתנועע בחופשיות. הוא יצא מהחדר והסתכל סביבו. הילד! בקושי התאפק מלהרוג אותו. אני חיב לשמור על פרופיל נמוך! אמר לעצמו, אסור שאף אחד יידע שחזרתי, חוץ ממשרתיי הנאמנים ביותר! וולדמורט החל עוקב אחרי הארי, רון והרמיוני. בשלב מסויים הארי נפרד מחבריו. וולדמורט המשיך לעקוב אחרי הארי. הוא רצה את מטה המוות. הארי יצא מהטירה, כשוולדמורט אחריו. הוא הלך לכיוון הקבר של דמבלדור.
הארי עצר לפני המציבה. הוא הרגיש לא טוב עם מה שהוא עומד לעשות, אבל זה היה טוב יותר מאשר שמישהו לא ראוי ייקח את השרביט. בצער רב הניף את שרביטו. המציבה נשברה. הוא הניח את השרביט בין ידיו של דמבלדור. מה שהזקן הזה עשה בחייו... אף אחד לא מסוגל לכך. דמעות עמדו בעיניו של הארי. "רפארו", הוא מלמל, והשבר במציבה התאחה. הוא הלך משם באיטיות, שקוע במחשבות נוגות על האיש הנפלא הזה, כמה תרם לעולם.
וולדמורט הסתכל סביבו. אסור שאף אחד יראה אותו. שום אדם לא נראה בסביבה. כנראה שהם חוגגים, או מתאבלים על המתים. הוא הניף את שרביטו ושבר את הקבר. טוב שהזקן העלוב הזה כבר מת. הוא היה חכם מדי וחזק מדי בשביל לחיות. וולדמורט הסתכל על הגופה במט נקמני, ולקח את השרביט. השרביט יהיה שלו ברגע שיהרוג את דראקו המסכן. הילד ההוא, פוטר, לא יודע מה שהוא מדבר. השרביט עדיין שייך לדראקו. בקרוב ידאג לכך שמאלפוי הצעיר ימות, אך כרגע יש דברים בוערים יותר. הוא צריך לעשות לפחות הורקרוקס אחד. אפשר בשביל זה אפילו להרוג מוגל; אף אחד לא ישים לב לכך שעוד מוגל חסר.
|