אילו לא הייתי קוסם

למחרת, ברגע שהגעתי לכיתה שני הילדים החנונים, השמנמן והבלונדינית נדבקו אלי.

"אני נוויל לונגבוטום, וזאת לונה לאבגוד" הציג הילד השמנמן עם השיניים הבולטות את שניהם

"היי, אני הארי פוטר" אמרתי בקרירות מקווה שהם יעופו ממני מהר ככל האפשר, זה לא יעלה למוניטין שלי אם אסתובב איתם על היום השני בכיתה!

הם כנראה לא הבינו רמזים כי הם המשיכו לשבת לידי. התעלמתי מהם וסידרתי את משקפיי שנזלו על קצה אפי. היה משעמם ברמות אז הורדתי מנטפליקס את הפרק האחרון של תאג"ד, שמתי אוזניות וצפיתי בשיעמום בסרט.

"גם אתה רואה את זה"? שמעתי קול מאחורי וראיתי ילדה עם שיער חום קצר ופוני עומדת שם ומחיייכת חיוך מטופש. "אני חנה אבוט" היא הציגה את עצמה, ובלי לחכות להזמנה התישבה לידי והחלה לחפור לי בשכל. חשבתי שהמוח שלי הולך להתפוצץ, בחיי שהיא דיברה כמו שתי בנות.

למזלי המורה נכנסה וחנה נאלצה לחזור למקומה, ריחמתי על הילד שישב לידה, אם אני לא טועה קראו לו זאבני, או בלייז, משהו כזה. אה, והוא היה חבר של דראקו!

בשיעור שוב לא הצלחתי לשמור על ריכוז והתכתבתי

רון- אני חושב שחנה נדלקה עליך

אני- למה אתה שם לב לכל מיני דברים כאלו כל הזמן? היא אכלה לי ת'ראש..

רון- היא דווקא נחמדה

אני- לא. היא לא. היא חופרת!

רון- אוקי.. לא אמרתי כלום

אני- תגיד, לדראקו יש חבר?

רון- לא, בנתיים הוא ההומו היחיד שיצא מהארון בשכבה שלנו. די אמיץ...

אני- כן.... פזלתי שוב לכיוונו של דראקו, שלבש היום חולצה אפורה כהה, ולעזאזל שהיא כל כך הבליטה את העיניים שלו...

רון- אבל כל הבנות מתות עליו

אני- אה

רון- חכם אתה..

רון- טוב בצריך לסכם במחברות אז ביי

אני- מאיפה אתה יודע שכותבים בכלל?

רון- ככה זה כשיושבים ליד הרמיוני....

נאנחתי ושלפתי מין צרור דפים מקומטים עם כריכה, משהו שהיה אמור להיות פעם מחברת, הן כמעט כולן נראות אצלי ככה בתיק.

זה לא שאני בחור מגעיל או מלוכלך או משהו, אני פשוט לרוב מלא באנרגיות בשיעור ואז מתוך רצון טוב לא להפריע לחברי, אני מקמט את המחברת בלי לשים לב, בסוף השיעור זורק אותה לתיק, ואז כמובן שעוד מליון מחשבות ודברים עולים לי בראש ושחכתי מזה לגמרי...

בהפסקה נשארתי בכיתה והמשכתי לצפות עם האוזניות בפרק. מאחורי התכנסו ה'מאגניבות' שצחקקו ודיברו והתלחשו מאחורי באופן מעצבן למידי.. כיביתי את הסרט כששמעתי את שמי.

הבנות מאחורי דיברו עלי וחשבו שאני לא שומע כי אני עם אוזניות. בדרך כלל אני לא נוהג לצוטט לשיחות, אבל כשזה נוגע אלי זה כבר משהו אחר...

"להזמין אותו או לא"? אמרה אחת מהן

"לא, הוא חנון כזה. אנחנו לא צריכות שם חנונים" אמרה שניה

"הוא לא חנון." התעקשה השלישית, היה לה מין קול מאנפף כזה "זה רק בגלל המשקפייים, אבל חוץ מזה הוא נראה ממש בסדר"

"טוב, בסדר, נתן לו הזדמנות. אני שולחת" אמרה שוב הראשונה.

לא היה לי מושג על מה הן מדברות אבל באותו רגע קיבלתי תמונה בוואטסאפ ממספר שלא היכרתי. פתחתי את התמונה וגיליתי הזמנה וורודה מאוד למסיבה שתערך היום בערב בביתה של רומילדה וויין.

טוב ברור שאגיע. כאילו דא...

כשחזרתי הביתה לקח לי כמעט שעה לשעכנע את דוד וורנון ודודה פטוניה לתת לי ללכת. היה להם קשה להם להבין את הקטע הזה שיש לי חברים, והם עוד מזמינים אותי למסיבות! בכל מקרה, הם הסכימו בסופו של דבר ואני עליתי להתארגן בחדר.

בטח יהיו שם כל המקובלים ואני אהיה תקוע לגמרי, ידעתי. אבל הייתי חייב ללכת, כדי להרשים כמה אנשים, אמנם מהבנות לא היה אכפת לי אבל דין יהיה שם, והוא בהחלט נראה טוב וגם דראקו כמובן.

בדרך כלל לא אכפת לי מה חושבים על איך שאני לבוש. אבל היום אני צריך להרשים אותם, ואתם יודעים מה? עדיין לא אכפת לי. אז שלפתי טישרט כחולה וגינס קצר, לא משהו מיוחד, עם סניקרס ירוקות ישנות וזהו.

רון צילצל אלי לומר שהוא כבר מחכה לי מתחת לבנין אז חטפתי את הז'קט האפור ורצתי למטה במהירות לפני שדודה פטוניה תספיק לזרוק עלי את המחבת שבידה על פסיעת הבוץ שהשארתי בכניסה לבית.

נהניתי ללכת עם רון, הוא היה נחמד. דיברנו על כדורגל והוא פטפט קצת על בנות כשאני הנהנתי בראשי בזמן שחשבתי בכלל על כוס המים שנשארה על יד המיטה בחדר שלי, תהיתי אם אזכור שהיא שם כשאחזור ויהיה בחושך ולא אפיל אותה...

כבר כשעמדנו מתחת לבנין יכולנו לשמוע קולות של מוסיקה רעשנית וצחוק מוגזם של בנות. אני ורון החלפנו מבטים של גועל אבל בכל זאת עלינו למעלה.

טוב, היה לה בית ממש גדול, את זה יכולתי לראות במבט אחד. בצד עמדה מכונה שזרקה אורות אדומים וכחולים על הקירות, מה שבהחלט עשה לי כאב ראש והיתה מוסיקה רועשת במיוחד.

קבוצה של בנות שכללה את רומילדה, שתי החברות שלה, פנסי וחנה עמדו מסביב לדראקו הזועף וניסו לפרלטט איתו.

שולחנות עם חטיפים עמדו במכז הסלון ועוד כמה ילדים שהיו נראה לי אם קלטתי את השמות שלהם נכון: שיימוס פינגין, זכריה סמית', ג'סטין פליץ' פלצלי וסוזן בונז ישבו לידם ונישנשו מהצלחות.

דין תפס את עיני, הוא עמד שעון על אחד הקירות והתנוענע לצלילי המוסיקה. "היי דין" ניגשתי אליו ונשענתי לידו

"היי אחוק" אמר דין בקולו העמוק וטפח לי על השכם (באנה, חזק הילד)

המסיבה היתה די נחמדה. דיברנו, אכלנו ממתקים ואפילו היה אלכוהול שאחיה של רומילדה, בן 19 השיג לנו.

אבל אחרי שעה, כשכבר חלק מהילדים התפזרו לבתיהם הגיע החלק הכי טוב. ישבנו כולנו במעגל ושיחקנו אמת או חובה.

ג'סטין חליק חלקלי או איך שלא קוראים לו נתן לפנסי חובה לשתות שתי כוסות בירה, מה שבהחלט שיכר אותה ושאר המשחק היא כל הזמן בכתה וצחקה בו זמנית.

רון קיבל מדראקו אמת לומר את סודו הגדול ביותר, ורון סמוק כולו מלמל על כך שהוא מאוהב בהרמיוני, מה שזיכה אותו בקריאות של "הוווווו" מצד הבנות וטפיחות על הגב מצד הבנים.

אבל אז הגיע רגע שחחששתי ממנו מאוד. הבקבוק הסתובב עלי ועל רומילדה!

רומילדה חייכה וחיכחה את ידיה, נהנית לראות את הלחץ על פני "אז... הארי... אמת או חובה"? היא שאלה

התלבטתי מאוד, ניסיתי לשקול את האפשרויות אבל אז פתאום דראקו החל לומר בקול "חובה חובה חובה" ואחריו כולם הצטרפו וצעקו בקול "חובה חובה.."

טוב לא יכולתי לאכזב אותם, נכון? "חובה" אמרתי בקול צרוד מעט.

"מושלם" אמרה רומילדה וחייכה בזדוניות "אז... חובה עליך... לתת לי, ללבנדר ולפרוואטי" היא הצביעה על שתי חברותיה "לעשות לך מייקאובר"

צווחות גיל נשמעו מפי כולם ואני הסמקתי. מה פתאום מייקאובר עכשיו?!

היי לכם!

דבר ראשון תודה לבבון1 שהחמיא לי בהקדשה שלו.

דבר שני, מקווה שלא מפריע לכם שהעלילה קצת מבולגנת. פשוט, אם שמתם לב, להארי יש בעית קשב אז זה טיפה מבולגן בהתאם לכך שהוא זה שמספר.

אשמח לתגובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא