אילו לא הייתי קוסם 2

"דראקו" אמרתי אחרי כמה דקות שהוא נישק אותי בלי הפסקה והזזתי את ראשי הצידה, גורם לשפתיו לגלוש על קו הלסת שלי ואל הלחי.

"הארי, תפסיק כבר" התלונן דראקו וניסה להחזיר את פני למרכז "אני רוצה לנשק אותך עוד".

"אני יודע דראקו, אני יודע" נאנחתי "אבל יש לנו עוד כמה דקות את הפגישה ההיא, וכדאי שנראה טיפה יותר מכובדים מעכשיו".

בהחלט היה משהו בדברי, בהתחשב בכך שדראקו היה ללא חולצה, שיערו פרוע ורטוב ושנינו נראנו בכללי ממוזמזים לחלוטין.

"עוד. נשיקה. אחת" גנח דראקו ותפס את סנטרי, מפנה את שפתי לכיוונו.

"המפ.. לא נראה לי" גיחכתי והפנתי את פני שוב לצד.

"הארי" גנח דראקו בתשוקה "בבקשה. עוד נשיקה אחת קטנה. ותראה, הנה, אני מבקש יפה". הוא עשה עיני עגל גדולות.

"אמג.. בא נראה" כיווצתי את גבותי כאילו אני חושב על כך "בתנאי שהיום אתה לא הולך לישון עד שאני מקבל את כל מנת התשומת לב שאני זקוק לה". אמרתי בקול זדוני, יודע שאם דראקו יסכים, אני אוכל למשוך אותו כמה שרק ארצה.

"זה לא פיר"! דראקו צימצם את עיניו.

"אז שום נשיקה" אמרתי והדפתי אותו ממני.

"אבלאבל. נו, טוב" נכנע דראקו "בסדר".

חייכתי בניצחון ונתתי לו להצמיד אותי בחזרה אל הקיר ולנשק אותי.

וואו, רק הרגע קלטתי שאתם בכלל לא יודעים על איזו פגישה דברתי.

טוב, אז זה הלך ככה: באותו יום שהיתה לי שיחת הבהרה בבית הספר ודראקו הרגיע אותי שנדבר עם צ'ארלי, והוא יעזור, אז בערב באמת דיברנו איתו.

צארלי חיפש קצת בגוגל ומצא שם של מטפל בבעיות כאלו אצל בני נוער. הוא אמור לעזור לי לדעת לנתב אנרגיות בצורה נכונה.

בקיצור, הדברים התגלגלו ועכשיו אני ודראקו יושבים במונית בדרך אל המשרד של המטפל ההוא.

אני חייב לומר, זה נשמע לי קצת מוזר כל העסק הזה. אבל מי אני שאגיד...

"הארי" קולו של דראקו קטע את רצף מחשבותי "שמת לב במה אתה בוהה"? הוא שאל בתוכחה

"אה"? שאלתי ולרוב חרדתי קלטתי שאני בוהה בדיוק בזוג אוהבים שהתנשקו להם על ספסל ברחוב.

 הסטתי את מבטי במהירות והסמקתי קשות.

"על מה חשבת"? בירר דראקו.

"על המשבצות בציפית של הכרית שלך" עניתי באדישות.

"מענין מאוד"... המהם דרקו ושיחרר את חגורתו "הגענו". יצאתי גם אני מחוץ למונית ונאנחתי למרגש החום ששרר בחוץ.

אני אומר לכם, ואני לא מגזים, שהחום בחוץ עוד היה סביר לעומת מה שהלך בתוך המשרד. בפינה עמדה אח גדולה (מי לעזאזל עוד משתמש באחים?!) והפיצה חום בחדר ההמתנה. באויר עמד ריח מתוק שגרם לי לסיחרור קל.

"שלום" שמענו קול ערטילאי ועדין להחריד קורא מאחורי דלת סגורה שהיתה שם "היכנסו יקירי, הכנסו".

דראקו ואני החלפנו מבטים תוהים ואז פסעתי קדימה באומץ ופתחתי את הדלת.

בלשון המעטה, זה לא היה לגמרי מה שציפיתי לו. ופחות בלשון המעטה, זה היה לגמרי לא מה שציפיתי לו.

במקום משרד מבריק ויוקרתי עם כיסא גדול ואדם מעונב ושמן, כמו שדמיינתי, היה שם רק חדרון חנוק בריח מתוק, אפוף כולו בצללים. החדר היה מבולגן נורא וערמות מגובבות של חפצים שונים נערמו שם.

בקצה אחד, מאחורי אח בוערת, ישבה האישה הכי מוזרה שראיתי בחיי.

היא היתה רזה להחריד, את גופה כיסו צעיפים לרוב. משקפים ענקיות הגדילו את עיניה ושיוה לה מראה מעט קרפדי, וצמידים עד אין סוף על זרועותיה הדקיקות קישקשו ורישרשו בצליל מעצבן.

"ברוכים הבאים ילדי" היא אמרה בקול הערטילאי והמאונפף "אני סיביל טרלוני, ואני אהיה המטפלת שלך" היא הצביעה באצבע גרומה ודקיקה לעברי.

"אה.." פלטתי בלי יכולת לומר ממש משהו.

"שבו יקירי" היא הצביעה על שני פופים שעמדו שם. התיישבנו בחוסר נוחות.

"אהמ..." כיכחה סיביל בגרונה "אז אני מבינה שאתה צריך להבין איך לנתב את האנרגיות שלך בצורה נכונה כדי שתוכל לשבת בשיעורים ולהתרכז"? היא שאלה.

"אהמ... כן אני מניח" גימגמתי. עדין הייתי בהלם מהסיטואציה, וגם לא כל כך האמנתי שהיצורה המוזרה הזאת תוכל לעזור לי איכשהו.

"בא נראה , בא נראה" מלמלה טרלוני ופישפשה באחת מערמות החפצים שהיתה לידה "הנה זה" היא שלפה משהו והניחה מולנו על שולחן רעוע.

זה היה מין כדור לבן מוזר, נראה לי שקוראים לזה כדור בדולח.

"הבט יקירי" היא לחשה לעברי "הבט אל תוך הכדור..."

זה היה יכול להיות מצחיק מאוד אם זה לא היה רציני כל כך. "להסתכל לתוך הדבר הזה"? ביררתי שוב.

"אכן ילדי" היא אמרה שוב וקרבה אלי את כדור הבדולח "הבט".

"אה.. אוקי.. אני מסתכל" אמרתי והרגשתי טיפשי למדי כשנעצתי את עיני בכדור הבדולח הלבן.

"נו, ומה אתה רואה"? דחקה בי סיביל בהתלהבות.

"אמ.. אני חושב שלבן" אמרתי בחוזר סבלנות. דראקו החניק לידי ציחקוק. איך לעזאזל הדבר הזה אמור לעזור לי? כרגע אני מרגיש יותר צורך פשוט לקום ולרוץ מכאן.

תודה רבה על כל התגובות המדהימות.

אני יוצאת לנופש מחר אז אני אעדכן כנראה רק שבוע הבא.

אחלה המשך שבוע.

הפרק הקודם		הפרק הבא