ג'יימס מאלפוי-פוטר

הי, תודה שאתם קוראים את הפרק אשמח אם תכתבו תגובות למטה. ותוד לבוצדמית גאה על הביטוא (אומרים ככה נכון?) ושיהיה לכם המשך יום מעולהה

באותו בוקר הארי קם ראשון. בעצם, לא היה שום חידוש בעובדה הזו, הוא כמעט תמיד קם ראשון.
דראקו היה חיית שינה, ולא משנה כמה הארי ניסה להעיר אותו בבקרים, הוא פשוט לא התעורר. רק אם וולדמורט היה בא ומנסה לפגוע באחד הילדים, אז אולי הוא היה מתעורר.
וזו הייתה הסיבה היחידה שהארי התחרט על מותו של וולדמורט.
אבל להארי הייתה תקווה אחרונה. הוא השתמש בחולשה של דראקו, הילדים.
ברגע שלדראקו נודע שאחד הילדים בצרה, הוא היה מנתר ממיטתו כפנתר ורץ במהירות לבדוק לשלומו של אותו הילד.
והארי ניצל זאת במיומנות. הוא העיר את דראקו בכל בוקר בקריאות נואשות לעזרה כי אחד הילדים נקלע לצרה, וללא עזרתו של דראקו הילד ימות.
כשדראקו היה מגלה שהכול תרמית הוא היה מתעצבן ורב עם הארי, אבל אחרי זה כבר לא הצליח להרדם חזרה וכל שנותר לו היה ללכת למטבח, לשתות קפה ולהבטיח שלעולם, אבל לעולם לא יאמין להארי שוב.
אבל כאמור, כל בוקר מחדש הוא האמין. ככה זה כשאתה אבא, האהבה והדאגה גוברים על ההיגיון.
הארי סגר את הברז לאחר שצחצח את שיניו ופנה לחדריהם של לילי ואלבוס.
ג'יימס ביקש בשנה שעברה לעבור לחדר לבד, ואלבוס מיהר לבקש אחריו.
בבית היו הרבה חדרים, ולמרות שהם מאוד רצו, הארי ודראקו לא מצאו סיבה לסרב להם. אולי מלבד העובדה שבעיני לילי כלל לא מצא חן העניין של שינה בחדר לבד.
הארי פתח את התריסים בחדרו של אלבוס ומיהר לעשות זאת גם בחדרה של לילי, תוך שהוא חולף בדרכו על חדרו של ג'יימס, חש בחסרונם של הצעקות של בנו הבכור, שבדומה לאביו כלל לא נהנה משעת הקימה.
אלבוס ולילי קמו במהירות. לילי נתלתה על הארי והוא דיגדג אותה. קול צחוקה המתגלגל גרם לאלבוס להצטרף לחגיגה, זה היה יום שבת כך שלא היה לאן למהר.
מהר מאוד הארי מצא את עצמו במיטתו של אלבוס כשלילי על כתפיו משחקת בשערו, אלבוס נמרח בפינוק על ברכיו והוא מספר להם סיפור.
"אבא" אמר אלבוס כשהארי עצר את שטף דיבורו בשביל להפוך דף "לאיזה בית ג'יימס התמיין"?
"אממ... שלחנו לו מכתב והוא עדיין לא השיב" ענה הארי. ליבו התכווץ בדאגה. למה הוא לא עונה, הילד שלו? המכתב שלהם נשלח אליו לפני יומיים "אני בטוח שהכול בסדר אתו" אמר מנסה להרגיע בעיקר את עצמו "אתם רוצים לאכול"?
"כן. לחם עם שוקולד ומיץ דלעת, ולקינוח צפרדעי שוקולד!" קרא אלבוס בתרועה, וקיפצץ בשמחה אל המטבח.
"אין בעיה" אמר הארי, ואז נזכר "אבל דדי לא מרשה מתוק, לכן אני חושב שלחם עם גבינה, מיץ דלעת ולקינוח פלחי תפוח יהיו תחליף מעולה".
הארי בחן את מבטיהם המאוכזבים של ילדיו, שוקל שוב את גזר הדין.
"אבל מה אכפת לך? דדי ישן, הוא לא ידע" ניסתה לילי. הארי נענע בראשו, הכין להם את הארוחה במהירות והלך לחדרו.
"דראקו" הארי התיישב לצד בן זוגו, מנענע את כתפיו.
"הארי, בחייאת! שבת היום תן לישון" דראקו היטיב את השמיכה.
"דראקו, אני רציני" הארי משך ממנו את השמיכה "ג'יימס לא ענה עדיין למכתב".
"הוא לא ענה עדיין למכתב?" שאל דראקו באטיות, מקווה שזו עוד אחת מהמתיחות המטופשות לדעתו של הארי.
"לא ענה" חזר הארי שוב, והביט ברצינות בעיניו של בן זוגו.
דראקו התרומם מהמיטה והתהלך בחדר "זה לא מסוכן" הוא אמר "הרי עברו רק יומיים, אז אולי הוא לא הספיק עדיין, או שהיה בעיה בינשופיה אז אין סיבה לדאגה" הוא עצר מהליכתו והסתכל על הארי בתקווה "נכון"?
"אולי אתה צודק. אולי הכל בסדר. נחכה עד מחר ואם הוא לא ישיב, אז נדאג".
"ומה אם באמת קרא לו משהו? אנחנו פשוט נשב לנו ונחכה שיקרה לו משהו יותר גרוע"?
דראקו התיישב ליד הארי, הניח את ראשו על חזו ולחש "אני לא רוצה שיקרה לו משהו רע".
הארי חיבק את דראקו בחוזקה ונשק לראשו "לא יקרה לו משהו רע". אני מקווה. הוא הוסיף לעצמו.

הפרק הקודם		הפרק הבא