האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

פעילות צפרדעי השוקולד


עולמות מתנגשים

חייהם של כולם היו רגילים. שלווים. רגועים.
עד שהוא בא. ההוא שסיפר להם את האמת עולמם. על גורלם.
הם חיו חיים רגילים.
ואז העולמות התנגשו.



כותב: ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ
הגולש כתב 8 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 684
5 כוכבים (5) 9 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - זאנר: מתח, פנטזיה, הומור, הרפתקה. - שיפ: יש הרבה. - פורסם ב: 31.08.2020 - עודכן: 13.10.2020 המלץ! המלץ! ID : 11502
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

הנערה רצה במהירות במדרכה החלקלקה ממי גשמים. היא החליקה ומעדה, אבל לא נתנה לזה לעצור אותה, היא המשיכה לרוץ ולרוץ, מודאגת מסיבה לא נראית לעין. היא לא הביטה אחורה, לא היה לה זמן לזה, היא חייבת לברוח, ועכשיו. 

קולות צעדים מהירים נשמעו מאחוריה, מתופפות על המדרכה בקצה קבוע: בום. בום. בום. בום. בכל בום דפק ליבה יותר במהירות, בכל התנשפות ביצבצו טיפות זיעה נוספות על מצחה. אבל היא לא נעצרה. 

היא רצה ורצה, עוד סמטה, עוד רחוב, הקולות לא נפסקו, ליבה המשיך להלום במהירות כנגד החזה. הם הגיעו לאזור חשוך, מואר קלושות על ידי פנס רחוב מהבהב. משתי צדדיה היו שורות בניינים, מלפניה היה מוסך. 

מבוי סתום.

היא הסתובבה בבהלה, אבל לא הספיקה לרוץ משם לפני שדמויות בקעו מבין הצללים. הצעדים האטו, רודפיה ידעו שאין לה לאן לברוח. דמויות עטויות ברדס הקיפו אותה בחצי מעגל, גיחוכים בקעו מהאפלה שבה ככל הנראה היה פרצופם.

עינייה התרוצצו לכל עבר, מחפשות מוצא, דרך שבה תוכל לברוח. כן, לברוח, כל הזמן לברוח, היא כל הזמן בורחת. בורחת מהוריה, בורחת ביתה, בורחת מחייה. וכעת היא מפסיקה לברוח. הגיע הזמן להתמודד, הגיע הזמן להתמודד עם מה שברחה ממנו כל הזמן, הגיע הזמן להתמודד עם הפחד.

היא נשמה נשימה עמוקה והישרה את מבטה לדמות האמצעית, שברדסה היה שחור אף יותר משאר הברדסים, אם זה אפשרי. ידיה לפתו בחוזקה את המחברת והצמידו אותה לחזה שלה. שיערה המבולגן טפח טפיחות קטנות על מצחה מתנופת הרוח. גופה רעד מעט, היא לא יכלה לשלוט בזה. היא פחדה, והיא ידעה את זה. הדבר שעמד לפניה היה נורא מכל הסיוטים שלה. היא ידעה שיום אחד היום הזה יגיע, היא חלמה עליו חלומות רבים, לילות מסויוטים שבהם התהפכה במיטתה בחוסר מוצא. היא ידעה שהיום הזה יבוא. היא כבר לא יכלה לברוח. נמאס לה להסתתר, נמאס לה להיזהר בכל מילה, ויותר מכל נמאס לה לאבד. לאבד את משפחתה, את חבריה, לאבד את אוהביה ומכריה, שלא פשעו ולא חטאו. והכול היה באשמתה. היא כמעט יחלה לבואו של היום, שבו היא תפסיק לברוח. שבו היא תעמוד מול האויב פנים אל פנים. שבו היא תמות. אבל תמות בגאווה. תמות תוך שמירה על המחברת יותר מכל. מוות נאצל, מוות גיבורים. זה לא הגיע לה. לא אחרי כל מה שהיא עשתה, לא אחרי כל מה שהיא אמרה, לא אחרי כל הדברים שקרו באשמתה, אבל היא בכל זאת קיוותה לו. היא קוותה לעוד הזדמנות אחרונה, אפשרות יחידה לשנות את הגורל שלה, דרך כלשהי שבה תוכל לצאת משדה המלחמה. ואז היא תנוח על משכבה בשלום, היא סוף סוף תהיה רגועה. היא סומכת על אחיה, הוא ישמור על זיכרה. הוא לא רוצה את זה, הוא מעולם לא רצה את זה, אבל הוא יעשה את זה.

"תני לנו את המחברתתתתתתתת..." לחש האדם האמצעי. זאת לא הייתה בדיוק לחישה, זה גם לא היה בדיוק קול. זה היה כמו מחשבה, כאילו מישהו פרץ למוחה, והחדיר אליו מחשבה. הקול הדהד בראשה, מתפשט וחודר לכל מקום, מחליש את רוחה ואת כוחה. מחשבות פולשניות נוצרו מההדף שלו; אני לא יכולה, אני חלשה, אני לא מסוגלת... עדיף שאכנע כבר ודי.... היא הייתה בטוחה שגם במרחק מאות קילומטרים משם שמעו את הקול הנורא, הפולשני, הרי איך אפשר שלא לשמוע את גל הרוע הנודף ממנו, שאפשר לכנות "קול". כל מקום בגופה צרב, כאילו נשרפה מבפנים, כאילו הצמידו קרח חם לעורה. היא הרגישה שעורה נשרף, היא הרגישה את כוח החיים נגזל ממנה. היא רצתה לצרוח מכאב, להתחנן לרחמים, אבל היא לא הצליחה, גופה לא נענה לה מרוב כאב.

ואז הכול פסק. 

האנשים צעדו עוד צעד קדימה בתיאום מושלם. היא בלעה רוק, היא לא תיארה לעצמה כמה קשה זה יהיה.

"תצטרכו להרוג אותי." לחשה.

היא הרגישה את הרוח הקרה הנודפת מהאדם, הייתה לה תחושה שהוא יכול להרוג אותה רק אם ירצה, יהרוג אותה קפואה במקומה, שמורה במצב טוב יותר מחייה. הוא יצא מהמעגל ודישדש לכיוונה באיטיות.

"את עשית טעות מרה." לחש לה בקולו המהדהד, הפורץ למחשבות, אך הפעם לא התלווה לקול כאב. כבר לא היה לאיש טעם לפגוע בה, הוא ידע שהיא לא תסוג מהחלטתה.

הוא הרים אצבע ארוכה, דקיקה, בצבע חרדלי, כמו עור שהתיישן, מעופש. נראה היה כי העור נערם ישירות על העצמות, דקיק וארוך, מגעיל ומרתיע.

האצבע התקרבה אליה, היא לא נסוגה, לא ניסתה לפנות או להתחנן, היא השלימה עם גורלה.

האצבע כבר עמדה סנטימיטר ממצחה, מרחפת באוויר, מחוברת לגוף שמוסתר תחת הגלימה. האצבע רעדה לשניה, כמו אצבע של זקן רגיל, אבל האדם שהסתתר שם היה הרבה מעבר לזה.

עינייה היו גדולות, פעורות לרווחה, נדהמות, נעוצות באצבע המשוטטת לה באוויר, עוד מרחק קטן כבר נוגעת בלחייה.

"עכשיו!"

תריסר אנשים פרצו לסימטה. עשרה מהם היו אנשים בוגרים, לבושים מדי צבא, של צבא לא מוכר. מדים ירוקים של הסוואה, עם סמליל קטן בצורה של כוכב מחומש בצבע שני רקום על הכיס. השנים האחרים היו נער ונערה לבושים בבגדי יום יום. 

הם נעו במהירות, מפילים אנשים עם ברדסים ופורצים דרך לכיוון הנערה. האנשים בעלי הברדסים לא עשו כלום, הם לא זזו, מחכים לפקודת אדונם. האדם עם הברדס הכהה ביותר הנהן באיטיות. ואז השמיע קול צווחה נורא, מהדהד, קול שמזכיר ציפור דורסת. כל האנשים נעצרו לרגע ונרתעו. עופות דורסים כיסו את השמיים, חגים וצווחים.

"מה אתה עושה פה?" שאלה הנערה מחזיקת המחברת את הנער.

"מציל אותך!" השיב.

הוא אחז בידה והם רצו במהירות לכיוון המוסך. הוא הוציא מכשיר משונה למראה, מין חתכן של פיצה עם פלסטיק כתום, לחץ על כפתור בו, וחתך- כן, ממש חתך- חתך באוויר שלהם. שער מתערבל בגווני ירוק נוצר שם. 

העופות החלו לרדת משמיים, תוקפים את האנשים. הם מיהרו לשער, כולם יחד קפצו פנימה, מלבד הנער והנערה. 

משהו משך בנערה. היא הסתובבה וראתה את האדם בעל הברדס הכהה, הוא משך בה בחוזקה, הנער משך בחוזקה גם הוא, אבל לא היה יריב שקול לאיש. הנערה השטחה על הקרקע, ונמשכה מרגליה לבין הצללים. עינייה הביעו בהלה, פחד, חשש, היא נראתה כאילו בזה הרגע חזרה ממלחמה, בהפסד.

האדם תפס אותה, הוא פישפש בכיסייה אחוז טרוף, דבר לא היה שם. ואז, בעוד ההבנה מתגבשת במוחו, זרקה הנערה את המחברת לכיוון הנער. השער התחיל להיסגר.

"טיילור! קח!"

הנער הניד בראשו בחוזקה.

"אני לא אעזוב אותך כאן, ויקטוריה! בואי!"

הנערה הנידה גם היא בראשה.

"הגורל שלי כבר נקבע, אני עומדת למות, זה לא בשליטתך. הצל את עצמך!"

"לא! אני לא מוכן-" התחיל הנער להגיד בעוז כשדבר מפתיע קרה. הנערה זרקה עליו סכין. הוא קפץ הצידה באוטמטיות כדי להגן על עצמו, ונפל דרך השער. השער נעשה קטן יותר יותר. ראשו ביצבץ דרכו, מספיק לראות את הנערה נגררת לתוך הצללים.

"לא!" הוא קרא. "ויקטוריהההההה!" 

השער נסגר בקול פקיעה.

הפרק הבא
תגובות

אוי · 01.09.2020 · פורסם על ידי :שםמשתמש

מה? · 01.09.2020 · פורסם על ידי :ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ (כותב הפאנפיק)

מושלםםםםםם · 01.09.2020 · פורסם על ידי :2633490
זה הסיפור הכי יפה בעולםםםםםם
המשך דחוףףףףףףףףף
זה פשוט מושלם! כל הכבוד! את/ה כותב/ת יפיפה!

אהבתי מאוד !! · 01.09.2020 · פורסם על ידי :.The Evil Queen
נרשמתי, מחכה להמשך (:

מה הפאנדום של זה?
או שזה מומצא..

זה קצת מסובך, זה גם מומצא וגם לא, תראי בהמשך... · 01.09.2020 · פורסם על ידי :ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ (כותב הפאנפיק)
תודה על התגובות, מתחילה לעבוד על פרק שני!

המשך · 02.09.2020 · פורסם על ידי :Queen of Narnia
תמשיכי אני רשומה!

זה אני · 08.09.2020 · פורסם על ידי :כי גריפינדור זה אנחנו
מהמהם ממש ממש אהבתי

אעעעעע · 22.09.2020 · פורסם על ידי :harrypotter111
וואוווו
אני חושבת שזה ההתחלה הכי טובה שיש לפאנפיק אי פעםם
איזה מתח... דרמה...
אימלהה
רצה לקרוא את ההמשך!!
נרשמתי, דירגתי, המלצתי...

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
13915 11455 15960 4104


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007