ציידי הצללים בהוגוורטס; חדר הסודות

"אתם בטוחים שזה פה?” שאל אלק.

"זה צריך להיות פה איפשהו,” אמרה קליירי. “ככה רון כתב.”

הם היו איפשהו באנגליה. רון סיפר להם שהוא ופרד וג'ורג' הצליחו להסיע את הארי מהדרסלים בעזרת המכונית המעופפת לבית שלהם, המחילה. קליירי וג'ייס התלהבו ורצו גם הם להצטרף אל הארי. רון והארי הסכימו כמובן אבל אז איזבל ואלק החליטו שגם הם מגיעים. איזבל אמרה שזו תהיה הפעם הראשונה שלה שבו היא תראה בית של קוסמים אמיתי. אלק אמר שבחופש הגדול הוא וג'ייס אמורים להתאמן יחד להיות פרבאטאי, אז הוא חייב להצטרף אליהם אבל הוא גם הודה קצת שהוא ממש סקרן לדעת איך זה לגור בבית של קוסמים לזמן קצר.

רון נתן להם את המיקום של המחילה. הם כרגע נמצאים בערך איפה שהיא אמורה להיות, מאחורי כפר אחד, בין הגבעות אבל הם לא רואים שום דבר.

"אני חושבת שזה זה,” אמרה קליירי לפתע. היא הצביעה על עצם לא מזוהה שניצב מרחוק.

"אין סיכוי,” אמר אלק. “החברים שלכם גרים בגרוטאה?”

שני דמויות קטנות הופיעו לפתע מעל גג החפץ שהתברר כסוג של בית. הדמויות עפו על מטאטים וזרקו אחד לשני כדורים.

"אני חושב שזה משפחת וויזלי,” אמר ג'ייס והם מיהרו קדימה.

עד מהרה נגלה אליהם בית עקום. היה נראה כאילו ילד קטן פשוט הניח ארבעה בתים אחד מעל השני בלי סדר מסוים.

"טוב, זה בהחלט נראה כמו בית שקוסמים גרים בו,” מלמלה איזבל.

"אין להם לחשי הסוואה או משהו כזה?” שאל אלק. “הסתמיים יכולים לראות את זה.”

הם התקדמו לעבר שער החצר ונכנסו. קליירי הבחינה בזוג עיניים חומות שמביטות בהן מהחלון ואז נעלמו. כעבור רגע הדלת של הבית נפתחה ואישה נמוכה ושמנמנה הלכה בשביל לעברם. קליירי זיהתה אותה, היא הייתה גברת וויזלי, אימא של רון.

"לא ידעתי שתבואו כל כך מהר,” היא אמרה. “הייתם יכולים להשתמש באבקת פלו וזהו... לא משנה, ברוכים הבאים, אני מולי וויזלי, אימא של רונלד.”

באותו רגע הארי, רון, פרד וג'ורג' הופיעו מעבר לבית, עפים על מטאטים. ברגע שהם הבחינו בגברת וויזלי הם מהרו לנחות במהירות.

"מאיפה השגתם את המטאטאים בנים?” שאלה גברת וויזלי.

"מפרופסור מקונגל, אני מניח,” אמר הארי וקירב אליו יותר את הנמבוס אלפיים.

"לא שאלתי אותך הארי, שאלתי אותם,” אמרה גברת וויזלי.

"אלו המטאטאים שלנו, משנה שלישית,” אמרו פרד וג'ורג'.

"אני השאלתי את שלי מפרסי,” גמגם רון.

"ופרסי יודע שהשאלת את המאטאטא שלו?” שאלה גברת וויזלי וצמצמה את עיניה.

"יכול להיות ש – ששכחתי לספר לו,” מלמל רון ואוזניו הוורידו. “א..אני אלך לחזיר לו את זה,” הוא מהר לומר.

"טוב, בכל מקרה ברוכים הבאים,” אמרה גברת וויזלי. “את בוודאי קליירי,” היא אמרה וחבקה אותה חיבוק גדול ונישקה אותה על שני הלחיים. “הארי ורון ספרו לי עליך. ואתה בוודאי ג'ייס, נכון?”

ג'ייס מהר להושיט את ידו לפני שגברת וויזלי תספיק לחבק אותו. קליירי הבליעה חיוך.

"נעים מאד להכיר אתכם,” אמרה גברת וויזלי. “ואתם בוודאי החברים של ג'ייס וקליירי. נעים מאד, אני מקווה שתסתדרו כאן, זה יכול להיות קצת חוויה קשה לראות את הקסם כא בברור.”

"ראינו דברים גרועים מזה,” אמר אלק ובחן את הבית בעין בקורתית.

"זה כל כך מגניב,” אמרה איזבל בהתלהבות.

"תודה, מתוקה,” אמרה גברת וויזלי. איזבל הרימה גבה לשמע הכינוי חיבה.

"אלו פרד וג'ורג', קליירי וג'ייס בטח כבר פגשו אותם בהוגוורטס.”

"אתם תאומים,” אמר אלק לאחר שבחן את שניהם.

"איזה חד הבחנה,” מלמל פרד בחזרה.

"פרסי בחדר שלו וג'יני בסלון, היא מתביישת.” אמרה גברת וויזלי. היא נכנסה לבית בעוד קליירי, ג'ייס, אלק, איזבל, הארי, רון, פרד וג'ורג' נכנסים בעקבותיה.

ילדה ג'ינג'ית שבה על הספא והביטה בהם בעיניה החומות. עיניה נחו אוטומטית על הארי והיא הסמיקה.

"זאת ג'יני,” אמרה גברת וויזלי. “השנה היא מתחילה ללמוד בהוגוורטס.”

"היי ג'יני, אני איזבל,” אמר איזבל והתיישבה לידה. “יש לך בית מגניב בטירוף. רוצה לעשות לי סיור?”

ג'יני חייכה. “בטח,” היא אמרה וקמה על מקומה. היא ואיזבל נעלמו במעלה המדרגות.

"טוב אז כאן אני גר,” אמר רון. היה נראה בברור שלא נוח לו בנכוחתם של אלק ואיזבל.

הוא הוביל את ג'ייס, קליירי ושל אלק לקומה העליונה. היו שם שלוש דלתות. הוא ניגש לדלת האחרונה בקומה ופתח אותה.

"טוב, זה החדר שלי,” הוא אמר. “אני והארי ישנים פה, החדר ליד הוא החדר של צ'רלי, הוא נמצא ברומניה. והחד השלישי הוא של ביל, שנמצא במצריים. שניהם פנויים אז תסתדרו ביניכם.”

"למה יש לך פה המון מסכים?” שאל אלק ובחן פוסטר כתום שבו הייתה מצולמת קבוצת קווידץ' שרון אוהד. הנאשים בתמונה לא הפסיקו לנופף בידיהם.

"אלו לא מסכים,” אמר רון. “זה פוסטר של התותחים מצ'דלי, קבוצת הקווידיץ' הכי טובה.”

זה הבית הכי מגניב שאי פעם ראיתי,” אמר הארי בהתרסה, כאילו שמצפה שאלק יסתור אותו.

אלק הביט סביבו, עכברוש (ששמו סקבארס) נמנם לו על גג אקווריום מלא בראשנים. מהחצר הוא ראה להקה של יצורים קטנים מקפצים בין הצמחיה, הקירות היו מצופים בפוסטרים מרצדים ובפינת החדר נח השרביט של רון מעל ערמת ספרי כישוף.

"עם זה אני דווקא מסכים איתך,” הוא אמר לבסוף וחייך.

הפרק הקודם		הפרק הבא