ריילי סטלה

 הפאנפיק הגיע למומלצים ואני כל כך שמחה:))))

וולדמורט כאן באשמתי.

רק באשמתי.

אני צופה בוא רוצח.

רוצח את האנשים הקרובים אליי.

את לילי.

את ג'יימס.

את סוורוס.

את גרינדלוולד.

את גרגורוביץ'.

כולם.

פרד וויזלי מת באשמתו.

סיריוס בלק מת באשמתו.

רמוס לופין מת באשמתו.

נימפדורה טונקס מתה באשמתו.

זה מה שכולם חושבים.

אבל הם מתו בגללי.

בכל פעם שאני מביטה באות האפל שצרוב בזרועי,

אני נזכרת באנשים שאהבתי.

באנשים שלא כאן יותר.

ובגלל מה?

בגללי.

בגלל שאני הייתי חייבת לקבל את האהבה שלי.

אבל השתנתי.

או שאולי לא..?

אפילו דמבלדור לא ידע.

הוא לא ידע שאני אותה אישה שמתה לפניי שנים רבות.

הוא לא ידע שאני הסקיבית שהוא חקר עלייה כל כך הרבה.

היחידה שיודעת היא..

אני.

הרכבתי לעצמי את את הזהות הבדויה.

גרמתי לעצמי לחזור לנעורים.

למדתי איך להפוך למכשפה.

השתנתי.

אבל תמיד,

תמיד,

מרופי גונט תשאר בתוכי.