פרסי ג'קסון ודרקון הברונזה *מתורגם*

קרדיט לריק ריירדן ואין לי שום קשר לכתיבת הסיפור רק תרגמתי

פרסי ג'קסון ודרקון הברונזה

דרקון אחד יכול להרוס את כל היום.

תאמין לי, כמו חצוי רגיל אני מילאתי את החלק שלי של חוויות רעות. אני הוכתי, נדקרתי, הורעלתי . נאבקתי בדרקונים חד-ראשיים, דו-ראשיים, שמונה ראשים, תשע-ראשים ואת הסוג עם כל כך הרבה ראשים שאם היית עוצר בשביל  לספור אותם תהיה פחות או יותר מת

אבל הפעם עם דרקון הארד? חשבתי בוודאות שחברי ואני עומדים להגיע לסיומו של הסיפור הערב התחיל בפשטות.

זה היה סוף יוני. לפני שבועיים חזרתי מן המסע חיפוש האחרון שלי, והחיים במחנה החצויים חזרו למצב נורמלי. סאטירים רדפו אחרי היובש, מפלצות יללו ביער, החניכים שיחקו זו בזו מעשי קונדס, ומנהל המחנה שלנו, דיוניסוס, הפך את כל מי שהתנהג בצורה לא נכונה לשיחים. מחנות קיץ טיפוסיים.

אחרי ארוחת הערב היו כל החניכים היו מחוץ לביתן האוכל. כולנו התרגשנו כי הערב לתפוס את הדגל הולך להיות ממש אכזרי.

בלילה הקודם, ביתן הפייסטוס עשה מהפך ענק. הם נצחו את ארס - בעזרתי, תודה רבה לכם - ופירוש הדבר שביתן ארס פה בשביל להקיז דם. טוב ... הם תמיד בחוץ בשביל להקיז דם, אבל הלילה במיוחד.

בקבוצה הכחולה היו ביתן של הפייסטוס, אפולו, הרמס ואני – החצוי היחיד בביתן של פוסידון. החדשות הרעות היו שהפעם אתנה וארס - שהם הביתנים של אלי המלחמה - היו נגדנו בצוות האדום, יחד עם אפרודיטה, דיוניסוס ודמטר. הביתן של אתנה החזיק את הדגל השני וחברתי אנבת' היתה הקפטן שלהם. אנבת היא לא מישהו שאתה רוצה כאויב.

ממש לפני המשחק היא טיפסה אלי. "היי, מוח אצה". "את יכולה להפסיק לקרוא לי ככה? "שאלתי.

היא יודעת שאני שונא את השם הזה, בעיקר משום שמעולם לא היה לי משהו להגיד בחזרה. היא הבת של אתנה, וזה לא נותן לי הרבה תחמושת. אני מתכוון,' ראש ינשוף' ו'נערה חכמה' הם עלבונות צולעים.

'אני יודעת שאתה אוהב את זה.' היא חבטה בי בכתף, מחווה שלדעתי הייתה אמורה להיות ידידותית, אבל היא לבשה שריון יווני מלא, אז זה קצת כאב. עיניה האפורות נצצו מתחת לקסדה. הקוקו הבלונדיני שלה הסתלסל סביב הכתף שלה. היה קשה להיראות חמודה בשריון הקרב, אבל אנבת' הצליחה.

'אני אגיד לך מה.' היא הנמיכה את קולה. "אנחנו הולכים למחוץ אותכם הלילה, אבל אם תבחר עמדה בטוחה ... כמו האגף הימני, למשל ... אני אדאג שלא תקבל יותר מדי."

"יו, תודה," אמרתי, "אבל אני משחק כדי לנצח."

היא חייכה. "להתראות בשדה הקרב".

היא הלכה בחזרה אל חבריה לקבוצה, שכולם צחקו ונתנו לה כיפים. מעולם לא ראיתי אותה מאושרת כל כך, כאילו ההזדמנות להכות אותי היה הדבר הכי טוב שקרה לה אי פעם.

בקנדורף עלה עם הקסדה שלו מתחת לזרועו. "היא מחבבת אותך, בנאדם.

"בטח, "מלמלתי. "היא מחבבת אותי בתור מטרה.

"לא, הם תמיד עושים את זה. בחורה מתחילה לנסות להרוג אותך, ואתה יודע שהיא נדלקה עליך.

"זה נשמע הרבה יותר הגיוני."

בקנדורף משך בכתפיו. "אני יודע על הדברים האלה. אתה צריך לבקש ממנה לצאת איתך בזיקוקים.

לא ידעתי אם הוא רציני. בקנדורף היה מדריך ראשי בביתן הפייסטוס. הוא היה הבחור הענק הזה עם מבט זועף תמידי, שרירים כמו בייסבול, וידיים מחוספסות מהעבודה בכבשן. הוא היה בן שמונה-עשרה והיה בדרכו לניו יורק בסתיו. מכיוון שהיה מבוגר יותר, אני בדרך כלל הקשבתי לו כשנתן לי עצות, אבל הרעיון לצאת עם אנבת 'לזיקוקים של יום רביעי ביולי בחוף' - כמו, שזה האירוע הגדול של הקיץ - גרם לבטן שלי לעשות סלטות.

ואז עברה סילנה בוריגרד, המדריכה הראשית של ביתן אפרודיטה. זה לא היה סוד שבקנדורף היה מאוהב בה במשך שלוש שנים. היה לה שיער שחור ארוך ועיניים כחולות גדולות, וכשהיא באה, כל החבר'ה נטו להסתכל עליה. היא אמרה, 'בהצלחה, צ'רלי'. (איש אינו קורא לבקנדורף בשמו הפרטי.) היא חייכה לו חיוך זוהר והלכה לקבוצה האדומה.

"אהההה ... " בקנדורף בלע את רוקו כאילו שכח איך לנשום.

טפחתי לו על הכתף. "תודה על העצה, אחי. אני שמח שאתה כל כך חכם עם בנות וכולי. בחייך. בוא נלך ליער. מטבע הדברים, בקנדורף ואני עשינו את העבודה הקשה ביותר.

בעוד ביתן אפולו הגנו על הדגל עם הקשתות שלהם, וביתן הרמס תקף מאמצע היער בשביל להסיח את האויב. בקנדורף ואני היינו מסתובבים באגף השמאלי, מאתרים את דגל האויב, מביסים את המגנים ומעבירים את הדגל לצד שלנו. פשוט.

מדוע האגף השמאלי?

"מפני שאנבת' רצתה שאלך לאגף הימני, "אמרתי לבקנדורף, "פירוש הדבר שהיא לא רוצה שאלך שמאלה". בקנדורף הנהן. "בוא נצא".

הוא עבד על נשק סודי עבור שנינו - שריון זיקית ברונזה, שמתוכנת להתמזג ברקע. אם עמדנו לפני סלעים, השריונות, הקסדות והמגנים שלנו האפירו. אם עמדנו לפני השיחים, הם השתנו לירוק עלים. זה לא היה בלתי נראה, אבל זה היה הסוואה די טובה, לפחות ממרחק.

"לקח נצח ליצור את הדברים האלה, "הזהיר אותי בקנדורף. "אל תתעסק!"

"קיבלתי, קפטן".

בקנדורף גנח. יכולתי לראות שהוא אהב שקוראים לו קפטן. שאר החניכים של הפייסטוס עשו זאת היטב, ואנחנו התגנבנו ליער, מיד החליפות השתנו לצבע חום וירוק כדי להתאים לעצים.

חצינו את הנחל ששימש כגבול בין הקבוצות. שמענו קרבות מרחוק - חרבות מתנגשות במגנים. הבחנתי בהבזק של אור מכלי נשק קסום, אבל לא ראינו איש.

"אין שומרי גבול?" "מה קרה? "לחש בקנדורף. 'זה משונה.'

"זה יותר מדי בטוח, "אמרתי. חשתי אי-נוחות. אנבת' הייתה אסטרטגית מצוינת. זה לא היה לה מתאים להיות מרושלת בהגנה, גם אם הצוות שלה עלה מספרנו.

נכנסנו לשטח האויב. ידעתי שאנחנו צריכים למהר, כי שאר אנשי הצוות שלנו עבדו קשה בהגנה, וזה לא יכול להימשך לנצח. ילדי אפולו יפסידו במוקדם או במאוחר. הביתן של ארס לא יובס על ידי דבר קטן כמו חצים.

זחלנו לאורך בסיס עץ אלון. כמעט השלתי את עורי מעלי כשפניה של ילדה הגיחו מתוך העץ. "לכו!" היא אמרה, ואז חזרה בחזרה לתוך הקליפה.

"דריאדות," רטן בקנדורף. "כל כך רגישות."

'אני לא!' אמר קול עמום מן העץ.

המשכנו לנוע. היה קשה לדעת בדיוק איפה אנחנו. זיהינו כמה ציוני דרך , כמו הנחל וצוקים מסוימים וכמה עצים זקנים, אבל היער נטה להשתנות. אני מניח שהרוחות הטבעיות נעשו חסרות מנוח. נתיבים השתנו. ועצים נעו.

ואז פתאום היינו בקצה קרחת יער. ידעתי שאנחנו בצרות כשראיתי את הר הזוהמה.

"הפייסטוס הקדוש, "לחש בקנדורף. "גבעת הנמלה".

רציתי לברוח ולרוץ. מעולם לא ראיתי את גבעת הנמלה לפני כן, אבל שמעתי סיפורים מן החניכים המבוגרים. הגבעה עלתה כמעט עד צמרות העצים - לפחות ארבע קומות. צדדיה היו מלאים מנהרות, וזחלו פנימה והחוצה אלפי ... "מירמקס," מלמלתי.

זה יוונית עתיקה ל'נמלים', אבל הדברים האלה היו הרבה יותר מזה. הם היו נותנים לכל מדביר התקף לב.

המירמקסים היו בגודל הרועים הגרמנים. השריון שלהם נצץ באדום. עיניהם היו שחורות וכהות, וניביהם  החדים כתער חתכו וצלצלו. כמה מהם נשאו ענפי עצים. כמה מהם נשאו נתחים של בשר נא, שלא ממש רציתי לדעת מאיפה הם. רובם נשאו פיסות מתכת - שריון ישן, חרבות, מגשי אוכל שמצאו איכשהו את דרכם החוצה מביתן האוכל. נמלה אחת גררה את הברדס השחור המבריק של מכונית ספורט. "הם אוהבים מתכת מבריקה, "לחש בקנדורף. "במיוחד זהב. שמעתי שיש להם יותר זהב בקן שלהם מאשר פורט נוקס". הוא נשמע מקנא.

"אל תחשוב על זה אפילו, "אמרתי. "אחי, אני לא," הבטיח. "בוא נצא מכאן בזמן שאנחנו ... " עיניו התרחבו.

חמישה עשר מטרים משם, שני נמלים נאבקו לגרור חתיכת מתכת גדולה לעבר הקן שלהם. זה היה בגודל של מקרר, כולו זהב נוצץ וברונזה, עם בליטות מוזרות ותלמים ,ובצד הייתה חבורה של חוטים שהיו דבוקים למטה. אחר כך הנמלים גלגלו את זה , והצלחתי לראות פנים. כמעט קפצתי מעורי. "זה"-

"ששש! בקנדורף משך אותי חזרה אל השיחים. "אבל זה -

"ראש הדרקון, "אמר ביראת כבוד. 'כן. אני רואה את זה.'

האף היה ארוך כמו גופי. הפה היה פתוח, מראה שיני מתכת כמו של כריש. עורו היה שילוב של קשקשי זהב וברונזה, ועיניו היו אבני אודם בגודל אגרופי .הראש נראה כאילו הוא נקרע מגופו - לעוס על ידי המנדבים הנמלים. והחוטים היו מרופטים וסבוכים.

גם הראש היה כבד, כי הנמלים נאבקו והניעו אותו רק כמה סנטימטרים בכל משיכה.

"אם הם יגיעו אל הגבעה, "אמר בקנדורף, "הנמלים האחרות יעזרו להם. אנחנו חייבים לעצור אותם".

"מה?" שאלתי. "למה?" "זה סימן מהפייסטוס. בחייך!"

לא ידעתי על מה הוא מדבר, אבל מעולם לא ראיתי את בקנדורף נראה כל כך נחוש. הוא זינק לאורך הקרחת, השריון שלו התערבב בין העצים. עמדתי ללכת כשמשהו קשה וקר נצמד אל צווארי.

"הפתעה, "אמרה אנבת', ממש לידי. היא בטח חבשה את הכובע הבייסבול שלה מפני שהיא הייתה בלתי נראית לחלוטין.

ניסיתי לזוז, אבל היא הצמידה את הסכין מתחת לסנטר שלי. סילנה הופיעה מתוך היער, חרבה שלופה. שריון האפרודיטה שלה היה ורוד ואדום, צבע מתואם כדי להתאים את בגדיה עם האיפור שלה. היא נראתה כמו ברבי לוחמת. "עבודה טובה," אמרה לאנבת'.

יד בלתי-נראית לקחה את חרבי. אנבת' הסירה את כובעה והופיעה לפני, מחייכת בשביעות רצון. "בחורים קל לעקוב אחריהם. הם משמיעים רעש רב יותר ממינוטאור חולה אהבה".

פני היו חמים. ניסיתי לחשוב לאחור, בתקווה שלא אמרתי שום דבר מביך. בלי לדעת כמה זמן אנבת' וסילנה צותתו לנו.

"אתה האסיר שלנו, "הכריזה אנבת'. "בוא ניקח את בקנדורף ו ... "

"בקנדורף!" לשבריר שנייה שכחתי אותו, אבל הוא עדיין זינק קדימה - ישר אל ראשו של הדרקון. הוא כבר היה במרחק של 12 מטרים ממנו. הוא לא הבחין בבנות, או בעובדה שאני לא מאחוריו.

"בחייך!" אמרתי לאנבת'.

היא משכה אותי בחזרה. "לאן אתה חושב שאתה הולך, אסיר? "היא שאלה. "תראי!'

היא הציצה לתוך קרחת היער, ולראשונה היא הבינה היכן אנו נמצאים. "הו, זאוס ..."

בקנדורף זינק אל הפתח ופגע באחת הנמלים. חרבו החליקה מן השריון. הנמלה הסתובבה, מזיזה את ניביה. לפני שהספקתי אפילו לצייץ, הנמלה נשכה את רגלו של בקנדורף, והוא התקפל ארצה. הנמלה השנייה ריססה את פניו, ובקנדורף צרח. הוא שמט את חרבו וטפח בפראות על עיניו.

זינקתי קדימה, אבל אנבת' משכה אותי בחזרה. 'לא.' "צ'רלי!" צעקה סילנה.

"למה לנסות? "אמרה אנבת'. "כבר מאוחר מדי!" 'על מה אתה מדברת?' תבעתי. 'אנחנו חייבים -'

ואז הבחנתי בנמלים נוספות שהלכו לעבר בקנדורף - עשר, עשרים. הם תפסו אותו בשריון וגררו אותו לעבר הגבעה במהירות כה רבה עד שהוא נסחף לתוך מנהרה ונעלם.

'לא!' סילנה דחפה את אנבת'. "נתת להם לקחת את צ'ארלי!" "אין זמן להתווכח, "אמרה אנבת'. 'בחייך!'

חשבתי שהיא עומדת להוביל אותנו בייסורי מצפון להציל את בקנדורף, אבל במקום זה היא רצה אל ראשו של הדרקון, שהנמלים שכחו לרגע. היא תפסה אותו בחוטים והתחילה לגרור אותו לעבר היער.

'מה את עושה?' תבעתי. "בקנדורף -" "תעזור לי, "נהמה אנבת'. "מהר, לפני שהם חוזרים."

"הו, אלים שבשמים!" אמרה סילנה. "את דואגת יותר לחתיכת המתכת הזאת מאשר מצ'רלי? "היא שאלה.

אנבת' הסתובבה ומשכה בכתפיה. "תקשיבי, סילנה! אלה הם מיירמקס. הם כמו נמלי אש, רק גרועים פי מאה. השיכה שלהם מורעלת. הם מתיזים חומצה. הם מתקשרים עם כל הנמלים האחרות, מנפחים על כל דבר שמאיים עליהם. אילו מיהרנו לעזור לבקנדורף, היינו נגררים פנימה. אנחנו נצטרך עזרה - הרבה עזרה - כדי להחזיר אותו. עכשיו, לתפוס כמה חוטים ולמשוך!

לא ידעתי מה חשבה אנבת', אבל אני הכרתי אותה מספיק זמן כדי להבין שיש לה סיבה טובה. שלושתנו גררנו את ראשו של הדרקון המתכתי אל היער. אנבת' לא נתנה לנו לעצור עד שהיינו במרחק של חמישים מטר מהקרחת. אחר כך התמוטטנו, מזיעים ומתנשפים.

סילנה התחילה לבכות. "הוא בטח כבר מת".

"לא, "אמרה אנבת'. "הם לא יהרגו אותו מיד. יש לנו בערך חצי שעה. " "איך את יודעת?' שאלתי.

"קראתי על המירמקסים. הם משתקים את טרפם כדי שיוכלו לרכך אותם קודם - סילנה התייפחה. "אנחנו חייבים להציל אותו!"

"סילנה, "אמרה אנבת'. "אנחנו עומדים להציל אותו, אבל אני צריכה שתשתלטי על עצמך. יש דרך."

"תתקשרי לחניכים האחרים, "אמרתי, "או לכירון. כירון בטוח ידע מה לעשות".

אנבת' הניעה את ראשה. "הם מפוזרים בכל היער. עד שכולם התכנסו לכאן, יהיה מאוחר מדי. וחוץ מזה, אפילו המחנה כולו לא חזק מספיק כדי לפלוש לגבעת הנמלה".

"אז מה?" אנבת' הצביעה על ראשו של הדרקון.

"בסדר, "אמרתי. "את הולכת להפחיד את הנמלים עם בובת מתכת גדולה? "שאלתי. "זה אוטומטון," אמרה.

זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב. אוטומטים היו רובוטים מברונזה קסומים שנעשו על ידי הפסטוסט. רובם היו מכונות הריגה מטורפות, ואלו היו הנעימות. "אז מה?" אמרתי. "זה רק ראש. וזה שבור.'

"פרסי, זה לא סתם אוטומט, "אמרה אנבת'. "זה דרקון הברונזה. לא שמעת את הסיפורים?

נעצתי בה מבט אטום. אנבת' הייתה במחנה הרבה יותר ממני. היא בטח ידעה המון סיפורים שלא ידעתי.

עיניה של סילנה התרחבו. "את מתכוונת לשומר הזקן? אבל זאת רק אגדה! "

"היי, "אמרתי. "איזה שומר זקן?"

אנבת' נשמה נשימה עמוקה. "פרסי, בימים שלפני העץ של תאליה - לפני שהמחנה היה בעל גבולות קסומים כדי להרחיק מפלצות - המדריכים ניסו כל מיני דרכים שונות להגן על עצמם. המפורסם ביותר היה דרקון הברונזה. ביתן הפייסטוס עשו אותו בעזרת אביהם. הוא שמר על המחנה בטוח במשך יותר מעשור. ואז ... לפני כחמישה עשר שנה, הוא ברח ליער.

"ואת חושבת שזה הראש שלו? "שאלתי.

'זה חייב להיות! המימרסקים כנראה מצאו אותו בזמן שחיפשו מתכת יקרה. הם לא יכלו להזיז את כל הגוף, אז הם לקחו רק את הראש. הגוף לא יכול להיות כזה רחוק ".

"אבל הפרידו אותם. זה חסר תועלת."

'לא בהכרח.' עיניה של אנבת' הצטמצמו, ואני יכולתי לראות שהמוח שלה עובד שעות נוספות. "אנחנו יכולים להרכיב אותו מחדש. אם נוכל להפעיל אותו -

"זה יכול לעזור לנו להציל את צ'רלי!" אמרה סילנה.

"חכו", אמרתי. "זה יקרה רק אם נמצא אותו, ואם נוכל להפעיל אותו מחדש בזמן, ואם הוא יעזור לנו. אמרת שהדבר הזה נעלם לפני חמש-עשרה שנה? "

אנבת' הנהנה. "יש כאלה שאומרים שהמנוע שלו נעלם ולכן הוא נכנס ליער כדי להשבית את עצמו. או שהמחשב שלו השתולל. אף אחד לא יודע"  "אז את רוצה להרכיב מחדש את דרקון הברונזה?"

"אנחנו חייבים לנסות!" אמרה אנבת'. "זאת התקווה היחידה של בקנדורף! חוץ מזה, זה יכול להיות סימן של הפייסטוס. הדרקון צריך לרצות לעזור לאחד הילדים של הפייסטוס. בקנדורף היה רוצה שננסה".

הרעיון לא מצא חן בעיני. מצד שני, לא היו לי הצעות טובות יותר. אוזל לנו הזמן, וסילנה נראתה כאילו היא עומדת להיכנס להלם אם לא נעשה משהו בקרוב. בקנדורף אמר משהו על מסר מהפייסטוס. אולי הגיע הזמן לגלות. "בסדר," אמרתי. "בוא נלך למצוא דרקון נטול ראש".

לקח לנו הרבה זמן לחפש, או אולי זה פשוט נראה כך, כי כל הזמן דמיינתי את בקנדורף בגבעת הנמלה, מפוחד ומשותק, בעוד חבורה של נמלים משוריינים מתרוצצים סביבו, מחכים לאכול אותו.

זה לא היה קשה לעקוב אחר הנתיב של הנמלים. הם גררו את ראשו של הדרקון דרך היער, עשו חריץ עמוק בבוץ, ואנחנו רק גררנו את הראש לאחור בדרך שממנה הלכו הנמלים.

עברנו חמש מאות מטר - ואני התחלתי לדאוג בזמן – כשאנבת' אמרה, 'אלים שבשמים'.

הגענו לשולי מכתש - כאילו משהו פוצץ חור בגודל בית בקרחת יער. הצדדים היו חלקלקים ומנוקדים בשורשי עצים. מסלולי נמלים הובילו לתחתית, שם תלולית מתכת גדולה נצצה דרך הלכלוך. חוטים נדבקו לגוש ברונזה בקצה.

"הצוואר של הדרקון, "אמרתי. "את חושבת שהנמלים עשו את המכתש הזה? "שאלתי.

אנבת' הניעה את ראשה. "נראה יותר כמו פיצוץ מטאור ..."

"הפייסטוס, "אמרה סילנה. "הוא בטח חשף את זה. הפייסטוס רוצה שנמצא את הדרקון. הוא רוצה שנציל את צ'רלי ... "היא נחנקה. "בואי, "אמרתי. "בואו נחבר את הילד הרע הזה".

להביא את הראש של הדרקון לתחתית היה קל. הוא נפל במורד המדרון ופגע בצוואר בבם רם ומתכתי, החיבור מחדש היה קשה יותר. לא היו לנו כלים ולא ניסיון.

אנבת' שיחקה בחוטים וקיללה ביוונית עתיקה. "אנחנו צריכים את בקנדורף. הוא יכול לעשות את זה תוך שניות. "אמא שלך לא אלת הממציאים? ". שאלתי.

אנבת' נעצה בי מבט. "כן, אבל זה לא אותו דבר. אני טובה עם רעיונות. לא עם מכניקה.

"אם הייתי בוחר רק באדם אחד בעולם בשביל לחבר מחדש את הראש שלי," אמרתי, "הייתי בוחר בך."

אני פשוט פלטתי את זה - כדי לתת לה ביטחון, אני מניח - אבל מיד הבנתי שזה נשמע די טיפשי.

"אוווו ... "סילנה משכה באפה וניגבה את עיניה. "פרסי, זה כל כך מתוק!"  אנבת' הסמיקה. "שתקי, סילנה. תושיטי לי את הפגיון שלך".

פחדתי שאנבת' עומדת לדקור אותי עם הפגיון. במקום זאת היא השתמשה בו כמברג לפתוח לוח בצוואר הדרקון. "שום דבר לא עובד, "היא אמרה.

והיא התחילה לפצל את חוטי הברונזה השמימיים. זה לקח הרבה זמן. יותר מדי זמן.

ללכוד את הדגל היה אמור להסתיים בערך ברגע זה. תהיתי עד מהרה יתחילו החניכים האחרים להבין שאנחנו חסרים ובאים לחפש אותנו. אם החישובים של אנבת' היו נכונים (והם תמיד היו), לבקנדורף היו כנראה חמש או עשר דקות לפני שהנמלים יאכלו אותו.

לבסוף קמה אנבת' ונשפה. ידיה היו מרופטות, בוציות. ציפורניה היו הרוסות. על מצחה היה פס חום, במקום שבו החליט הדרקון לירוק לעברה שמן.

"בסדר, "אמרה. "זה מוכן, אני חושבת ..." 'את חושבת?' שאלה סילנה.

"זה חייב להיות מוכן, "אמרתי. "אין לנו זמן. איך מפעילים את זה? האם יש מתג הצתה או משהו? "

אנבת' הצביעה על עיני האודם. "הם פונים בכיוון השעון. אני מניחה שאנחנו אמורים לסובב אותם ".

"אם מישהו היה מסובב את העיניים , הייתי כנראה מתעורר, "הסכמתי. "מה אם הוא יתקוף אותנו?"

"אז ... אנחנו נמות," אמרה אנבת'. "יופי, "אמרתי."

יחד הפכנו את עיני האודם של הדרקון. הם מיד החלו לזרוח. אנבת ואני נסוגו מהר כל כך שנפלנו זה על זה. פיו של הדרקון נפתח, כאילו הוא בודק את לסתו. הראש הסתובב והביט בנו. קיטור נשפך מאוזניו והוא ניסה לקום.

כאשר קלט שהוא לא יכול לזוז, הדרקון נראה מבולבל. הוא הרכין את ראשו וראה את העפר. לבסוף, הוא הבין שזה היה קבור. הוא מתח את הצוואר פעם אחת, פעמיים ... ומרכז המכתש התפוצץ.

הדרקון משך את עצמו בגסות מתוך האדמה, מטלטל גושי בוץ מגופו כמו כלב, מלכלך אותנו מכף רגל ועד ראש. האוטומטון היה כל כך מדהים, עד שאף אחד מאיתנו לא יכל לדבר. אני מתכוון, בטוח שהוא היה צריך שטיפה דחוף, היו כמה חוטים רופפים פה ושם, אבל הגוף של הדרקון היה מדהים - כמו טנק משוכלל עם רגליים. צדדיו היו מצופים ברונזה וזהב, משובצים באבני חן. רגליו היו בגודל של גזעי עצים וברגליו היו טפרים. לא היו לו כנפיים -כמו רוב הדרקונים היוונים - אבל זנבו היה ארוך לפחות כמו שאר הגוף, שהיה בגודל של אוטובוס בית ספר. הצוואר השמיע חריקה כשהדרקון הפנה את ראשו לשמים ונשף קיטור של אש.

"ובכן ... "אמרתי בקול חלש. "זה עובד."

לרוע המזל, הוא שמע אותי. עיני האודם האלה ננעצו בי, והוא תקע את חוטמו חמישה סנטימטרים מפני. אינסטינקטיבית הושטתי את ידי אל חרבי.

"דרקון, עצור!" צעקה סילנה. נדהמתי שקולה עדיין פעל. היא דיברה בעצמה רבה עד שהאוטומטון הפנה אליה את כל תשומת לבו.

"הערנו אותך להגן על המחנה. אתה זוכר? זה התפקיד שלך! "

הדרקון היטה את ראשו כאילו הוא חושב. תיארתי לעצמי שלסילנה יש סיכוי של חמישים אחוז להיפגע באש. שקלתי לקפוץ על צוואר הדרקון כדי להסיח את דעתו אבל לפני שהספקתי לפעול סילנה אמרה, "צ'רלס בקנדורף, בנו של הפייסטוס, נמצא בצרות. המימראקסים לקחו אותו. הוא זקוק לעזרתך".

ברגע שהיא הזכירה את הפייסטוס הזדקף צווארו של הדרקון. צמרמורת עברה בגופה המתכתית, בעודו שהוא מעיף עלינו ערימה חדשה של רגבי בוץ. הדרקון הביט סביבו כאילו ניסה למצוא אויב.

"אנחנו מוכרחים לגרום לו להבין את זה, "אמרה אנבת'. "בוא, דרקון! זו הדרך אל בנו של הפייסטוס! לך אחרינו!'

ובשביל להסביר את זה יותר טוב היא משכה את חרבה, ושלושתנו טיפסנו מן הבור.

"למען הפייסטוס! צעקה אנבת',. ורצנו לתוך היער. כשהסתכלתי מאחורינו, דרקון הברונזה היה ממש על הזנב שלנו, עיניו האדומות זוהרות ואדים יוצאים מנחיריו.

זה היה תמריץ טוב להמשיך לרוץ מהר אל גבעת הנמלה.

כשהגענו לקרחת היער, נראה שהדרקון קלט את הריח של בקנדורף. הוא עקף אותנו, והיה עלינו לקפוץ ממסלולו כדי להימנע מלהמחץ. והוא התנגש בעצים, מפרקיו חרקו, ורגליו יצרו מכתשים קטנים באדמה.

הוא ניגש כעוס היישר אל גבעת הנמלה. בתחילה לא ידע המימראקס מה קורה. הדרקון דרך על כמה מהם, וריסק אותם למיץ נמלים. ואז נראה שהנורה האדומה שלהם נדלקת, משהו כמו: דרקון גדול. רַע!

כל הנמלים בקרחת היער הסתובבו בו-זמנית ודהרו אל הדרקון. עוד ועוד נמלים יצאו מתוך הגבעה - מאות מהן. הדרקון נשף אש ושלח טור שלם מהם לנסיגה מבוהלת. מי ידע שנמלים דליקות? אבל מלא מהם המשיכו להגיע.

"בואו ניכנס, עכשיו!" אמרה לנו אנבת'. "בזמן שהם מתמקדים בדרקון!"

סילנה הובילה את התקיפה שלנו; זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ילד של אפרודיטה נלחם. חלפנו על פני הנמלים, אבל הם התעלמו מאתנו. משום מה נדמה שהם רואים בדרקון איום גדול יותר. לך תבין.

נכנסנו לתוך המנהרה הקרובה, ואני כמעט נחנקתי מהצחנה. שום דבר, אני מתכוון לשום דבר, לא מסריח יותר ממאורת נמלים ענקית. יכולתי לראות שהם נותנים למזון שלהם להירקב לפני שאכלו אותו. מישהו צריך ברצינות ללמוד אותם על מקררים.

המסע שלנו בפנים היה בעיקר בתוך מנהרות חשוכות וחדרים מעופשים עם קליפות נמלים מתים ובריכות של חומצה. נמלים חלפו על פנינו בדרכן לקרב, אבל רק זזנו הצדה והנחנו להן לעבור. הזוהר הקלוש של חרבי העניק לנו אור בזמן שעשינו את דרכנו עמוק יותר אל תוך הקן. 'תראה!' אמרה אנבת'.

הצצתי לתוך חדר צדדי, ולבי החסיר פעימה. על התקרה היו תלויים שקים ענקיים, ודביקים - זחלי נמלים, אני מניח - אבל זה לא מה שמשך את תשומת לבי. רצפת המערה הייתה גדושה במטבעות זהב, אבני חן ואוצרות אחרים - קסדות, חרבות, כלי נגינה, תכשיטים. הם זרחו כאילו הם מכושפים.

"זה רק חדר אחד, "אמרה אנבת'. "כנראה יש כאן עוד מאות חדרים, מלאים באוצרות".

"זה לא חשוב, "התעקשה סילנה. "אנחנו חייבים למצוא את צ'ארלי!

זה מפתיע: ילדה של אפרודיטה שאינה מעוניינת בתכשיטים.

אנחנו המשכנו הלאה. אחרי שישה מטרים נוספים נכנסנו למערה, היא הריחה כל כך רע שהייתי צריך לאטום את אפי. שרידי הארוחות הישנות נערמו גבוה כמו דיונות חול - עצמות, נתחי בשר מעופש, ואפילו ארוחות ישנות. אני מניח שהנמלים פשטו על ערימת הקומפוסט של המחנה וגנבו את השאריות שלנו. על גבי אחת הערימות, בקנדורף נאבק לקום על רגליו. הוא נראה נורא, בין היתר משום ששריון הסוואה שלו היה עכשיו בצבע של זבל.

"צ'רלי!" סילנה רצה אליו וניסתה לעזור לו.

"תודה לאלים, "אמר. "הרגליים שלי משותקות!"

"זה יעבור, "אמרה אנבת'. "אבל אנחנו חייבים להוציא אותך מכאן. פרסי, תפוס את הצד השני שלו.

סילנה ואני העלנו את בקנדורף, וארבעתנו התחלנו לחזור דרך המנהרות. יכולתי לשמוע קולות רחוקים של קרב - חריקה מתכתית, אש שואגת, מאות נמלים מתנפנפות ויורקות.

"מה קורה שם?" "מה עשיתם בזמן שהייתי פה? "שאל בקנדורף. וכל גופו נדרך. 'הדרקון! אתם הפעלתם מחדש אותו?

"חששנו שלא נצליח להציל אותך, "אמרתי. "זה נראתה הדרך היחידה."

"אבל אתה לא יכול פשוט להפעיל אוטומטון! אתה צריך לכייל את המנוע, לעשות אבחון ... אחרת אי אפשר לדעת מה הוא יעשה! אנחנו חייבים לצאת לשם! "

כפי שהתברר, לא היינו צריכים ללכת לשום מקום, כי הדרקון בא אלינו. ניסינו לזכור איזו מנהרה הובילה ליציאה, כאשר כל הגבעה התפוצצה, ומעיפה עלינו לכלוך. ובתוך רגע הי מעלינו שמים פתוחים. הדרקון היה ממש מעלינו, מתנודד קדימה ואחורה, מנפץ את גבעת הנמלה לחתיכות כאשר ניסה להתנער מהמימראקס הזוחלים על גופו.

'בחייך!' צעקתי. נערנו את הלכלוך וכשלנו במעלה הגבעה תוך כדי שאנו גוררים את בקנדורף אתנו.

ידידנו היה הדרקון בצרות. המימראקס נשכו את המפרקים של השריון שלו,ו ירקו עליו חומצה. הדרקון התנודד מצד אל צד ונשף פרץ להבות, אבל זה לא יכל להימשך עוד הרבה זמן. קיטור עלה מעור הברונזה שלו.

וגרוע מכך, כמה נמלים פנו אלינו. אני מניח שהם לא אוהבים שגונבים להם את ארוחת. אני שיספתי אחת מהן וקפצתי את ראשה. אנבת' דקרה עוד אחת בדיוק בין המחושים שלה. כאשר הלהב השמימי פילח את קליפתה, התפוררה הנמלה כולה.

"אני - אני חושב שאני יכול ללכת עכשיו, "אמר בקנדורף, ומיד נפל על פניו כשעזבנו אותו.

"צ'רלי!" סילנה עזרה לו לקום ומשכה אותו, בזמן שאנבת' ואני עברנו בין הנמלים. איכשהו הצלחנו להגיע לקצה קרחת היער בלי שינשכו אותנו או שיתיזו עלינו חומצה, אף על גב שאחת מנעלי ההתעמלות שלי העלתה עשן. בחזרה לקרחת היער, הדרקון נפל. עננה גדולה של ערפל חומצי ריחפה מעל עורו.

"אנחנו לא יכולים לתת לו למות!" אמרה סילנה. "זה מסוכן מדי," אמר בקנדורף בעצב. "החיווט שלו"

"צ'ארלי, "התחננה סילנה, "הוא הציל את חייך! בבקשה תציל אותו בשבילי."

בקנדורף היסס. פניו היו עדיין אדומות בוהקות מן השהייה בגבעת הנמלה, והוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף בכל רגע, אבל הוא נאבק לקום על רגליו. "תתכוננו לרוץ, "הוא אמר לנו. אחר כך הביט מעבר לקרחת היער וצעק, "דרקון! ההגנת חירום, בטא- הפעל!

הדרקון הסתובב לעברו. הוא הפסיק להיאבק בנמלים, ועיניו נצצו. באוויר עמד ריח כמו לפני סופת רעמים. זזזזזאאאאאפפפ!!

קשתות של חשמל כחול נורו מעורו של הדרקון, מתנודדות מעלה ומטה על גופו ופוגעות בנמלים. כמה נמלים התפוצצו. אחרים העלו עשן והשחירו, ורגליהן רעדו, ובתוך שניות אחדות לא היו עוד נמלים על הדרקון. הדרקון שאג בניצחון, ואז הפנה את עיניו הזוהרות לעברנו.

"עכשיו, "אמר בקנדורף, "אנחנו רצים". הפעם לא צעקנו, 'למען הפייסטוס!' אלא צעקנו, 'הצילו!' הדרקון רץ אחרינו, פולט אש ומכה ברקים מעל לראשינו זה היה נראה שהוא אפילו נהנה מזה.

"איך אנחנו מכבים אותו?" צעקה אנבת'.

בקנדורף, שרגליו עבדו עכשיו יפה (אין כמו מרדף על ידי מפלצת ענקית כדי להחזיר את גופך לכושר) נענע בראשו ונשימתו נעתקה. "לא היינו צריכים להפעיל אותו! זה לא יציב! פעם בכמה שנים, אוטומטונים נוטים להשתולל!

"טוב לדעת, "צעקתי. - אבל איך אנחנו נעצור אותו?

בקנדורף הביט סביבו בפראות. 'שם!'

לפנינו היה סלע, שהגיע כמעט עד צמרות העצים. היער היה מלא בסלעים מוזרים, אבל מעולם לא ראיתי את הסלע הזה לפני. הוא היה בצורת רמפה ענקית של סקייטבורד, משופע בצד אחד, וירידה תלולה בצד השני.

"תרוצו אל בסיס הצוק, "אמר בקנדורף. "תעסיקו את הדרקון!" 'מה אתה הולך לעשות?' אמרה סילנה.'אתם תראו אחר כך. עכשיו תסיחו את דעתו! בקנדורף התכופף מאחורי עץ בזמן שפניתי וצעקתי לעבר הדרקון, "היי, שפתיים של לטאה! לנשימה שלך יש ריח כמו בנזין! הדרקון פלט עשן שחור מתוך נחיריו. הוא רעם לעברי, מנער את האדמה מעליו. בחייך!' אנבת' אחזה בידי. רצנו אל הצד האחורי של הצוק. הדרקון הלך בעקבותיו. "אנחנו חייבים להחזיק אותו כאן, "אמרה אנבת'. ושלושתנו הכינו את חרבותינו. הדרקון הגיע אלינו הוא רעד עד שנעצר. הוא הטה את ראשו כאילו שהוא לא מאמין שאנחנו כל כך טיפשים בשביל להילחם מולו. עכשיו שהוא תפס אותנו, היו כל כך הרבה דרכים שונות להרוג אותנו והוא כנראה לא יכול להחליט באלה מהם להשתמש. קפצנו הצידה כשלהבת האש הפכה את המקום שבו עמדנו לפני רגע לבור אפר מעלה עשן. ואז ראיתי את בקנדורף מעלנו - בראש הצוק - והבנתי מה הוא מנסה לעשות. הוא היה זקוק לפגיעה מדויקת. היה עלי לשמור על תשומת לבו של הדרקון.'אההה!' צעקתי תוך כדי שחתכתי את העקב של הדרקון עם חרבי. ראשו חרק כשהביט בי. הוא נראה מבולבל יותר מאשר כועס, יותר כמו למה חתכת את הבוהן שלי? ואז הוא פתח את פיו, וחשף מאה שיניים חדות כתער. "פרסי!" הזהירה אנבת'.עמדתי על הקרקע. "רק עוד רגע ...""פרסי!"ו בדיוק לפני שהדרקון תקף, בקנדורף השליך את עצמו מהסלעים ונחת על צווארו של הדרקון. הדרקון התרומם לאחור וירה פרץ להבות, מנסה לנער את בקנדורף, אבל הוא החזיק מעמד כמו קאובוי מקצועי. בקנדורף קרע את הפאנל בבסיס ראשו של הדרקון ומשך חוטים. הדרקון קפא מיד. ועיניו נעשו עמומות. פתאום זה היה רק פסל של דרקון, שחשף את שיניו בשמים. בקנדורף החליק על צווארו של הדרקון. וירד ארצה, מותש ונושם בכבדות. "צ'רלי!" סילנה רצה אליו ונתנה לו נשיקה גדולה על הלחי. "עשית את זה!" אנבת' ניגשה אלי ולחצה את כתפי. "היי, מוח אצה, אתה בסדר? "שאלה. 'בסדר אני מנחש.' חשבתי עד כמה הייתי קרוב להיות בשר חצוי קצוץ בפה של הדרקון. "היית נהדר." חיוכה של אנבת' היה הרבה יותר נחמד מזה של הדרקון הטיפש הזה. "גם את, "אמרתי. "אז ... מה אנחנו עושים עם האוטומטון?"בקנדורף מחה זעה ממצחו. סילנה עדיין טרחה להתעסק בחתכיו ובחבורותיו, ובקנדורף נראה מובך מן תשומת הלב. "אנחנו - אה - אני לא יודע, "הוא אמר. "אולי נוכל לתקן את זה, בשביל שזה ישמור על המחנה, אבל זה יכול לקחת חודשים." "שווה לנסות, "אמרתי. דמיינתי לעצמי שיהיה לנו את דרקון הארד במאבקנו נגד הטיטן קרונוס. המפלצות שלו יחשבו פעמיים אם לתקוף את המחנה אם יצטרכו להתמודד עם הדבר הזה. מצד שני, אם הדרקון יחליט להיות שוב משוגע ולתקוף את החניכים - זה יהיה די מסריח. "ראית את כל האוצר בגבעת הנמלה?" שאל בקנדורף. "כלי הנשק הקסומים? השריון? החומר הזה יכול לעזור לנו באמת. ""והצמידים, "אמרה סילנה. "והמחרוזות". רעדתי, ונזכרתי בריח של המנהרות. "אני חושב שזאת הרפתקה לימים מאוחרים יותר. צריך צבא בשביל אפילו להתקרב לאוצר הזה." אולי, "אמר בקנדורף. "אבל איזה אוצר ... "סילנה בחנה את הדרקון הקפוא. "צ'ארלי, זה היה הדבר הכי אמיץ שראיתי אי-פעם - שקפצת על הדרקון הזה.".בקנדורף בלע את רוקו. "אממ ... כן. אז ... את תצאי לזיקוקים ביחד איתי? פניה של סילנה אורו. "כמובן! חשבתי שלעולם לא תשאל!'בקנדורף נראה פתאום הרבה יותר טוב. "אז בוא נחזור! אני מתערב שתפוס את ת'דגל נגמר. "הייתי צריך ללכת יחף, כי החומצה אכלה לגמרי את הנעלים שלי. כאשר חלצתי אותם, הבנתי שהחומצה נספגה בגרב שלי והפכה את רגלי לאדומים. נשענתי על אנבת' והיא עזרה לי לללכת בחזרה למחנה החצויים .בקנדורף וסילנה צעדו לפנינו, מחזיקים ידיים, ואנחנו נתנו להם קצת מקום. כשהסתכלתי בהם, זרועי סביב אנבת' לתמיכה, חשתי לא נוח. קיללתי את בקנדורף בשתיקה על היותו אמיץ כל כך, ואינני מתכוון למראה הדרקון. אחרי שלוש שנים, הוא סוף סוף אזר אומץ לשאול את סילנה בורגרד אם היא רוצה לצאת איתו. זה לא היה הוגן. "אתה יודע," אמרה אנבת' כשאני נאבק ללכת, "זה לא היה הדבר הכי אמיץ שראיתי אי-פעם". מצמצתי. האם היא קראה את מחשבותי? "אממ ... למה את מתכוונת?" אנבת' לפתה את פרק ידי כשעברנו דרך נחל רדוד. "שעמדת מול הדרקון כדי שלבקנדורף תהיה הזדמנותו לקפוץ - זה היה אמיץ". "או די מטומטם." "פרסי, אתה בחור אמיץ, "היא אמרה. "פשוט קח את המחמאה. זה כל כך קשה? "העיניים שלנו נפגשו. הפרצופים שלנו היו במרחק של סנטימטרים זה מזה. החזה שלי היה קצת מצחיק, כאילו הלב שלי מנסה לעשות קפיצות. "אז אני משער שסילנה וצ'רלי הולכים לזיקוקים ביחד." "אני מתארת לעצמי, "הסכימה אנבת'."כן, "אמרתי. "אה, בקשר לזה -"אני לא יודע מה הייתי אומר, אבל בדיוק אז, שלושה אחים של אנבת 'מביתן באתנה פרצו מתוך השיחים עם חרבותיהם. וכשראו אותנו, הם פרצו בחיוך."אנב'ת!" אמר אחד מהם. 'עבודה טובה! בואו נביא את השניים האלה לכלא". בהיתי בו. "המשחק עדיין לא נגמר?" אחד מהחניכים צחק. "עוד לא ... אבל בקרוב. עכשיו שבינו אותך". "נו באמת," מחה בקנדורף. "איבדנו את דרכנו. היה דרקון, וכל גבעת הנמלה תקפה אותנו "."אהה, "אמר חניך אחר, מבלי להתרשם כלל. "אנבת, כל הכבוד, הסחת את דעתם בצורה מושלמת. את רוצה שניקח אותם? "אנבת' התרחקה ממני. חשבתי בוודאות שהיא עומדת לשחרר אותנו, אבל היא משכה את הפגיון שלה והצביעה עלי בחיוך. "לא," היא אמרה. "סילנה ואני יכולים להשתלט על זה. בואו, אסירים. תזיזו את הישבן." בהיתי בה, המום. "את תכננת את כל זה? תכננת את כל העניין רק בשביל להרחיק אותנו מהמשחק? ""פרסי, ברצינות, איך יכולתי לתכנן את כל זה? הדרקון, הנמלים - אתה חושב שיכולתי לדעת שכל זה יקרה לפני זה? "זה לא נראה סביר, אבל זאת הייתה אנבת'. אי אפשר לצפות מה היא תעשה. אחר כך היא החליפה מבטים עם סילנה, ויכולתי לראות שהם מנסים לא לצחוק. "את - את פצפונת - "התחלתי לומר, אבל לא יכולתי לחשוב על שם חזק מספיק בשביל להעליב אותה. מחיתי כל הדרך לכלא, וכך גם בקנדורף. זה היה לגמרי לא הוגן להתייחס אלינו כמו שבויים אחרי כל מה שעברנו. אבל אנבת' חייכה והכניסה אותנו לכלא. ובדרך חזרה אל החזית, היא הסתובבה וקרצה. "נתראה בזיקוקים כן?" היא אפילו לא חיכתה לתשובה שלי לפני שיצאה אל היער. הבטתי בבקנדורף. "היא שאלה אותי? "שאלתי. הוא משך בכתפיו בגועל מוחלט. "מי מבין בנות? תן לי דרקון ערמומי בכל יום. "אז ישבנו יחד וחיכינו בעוד הבנות ניצחו במשחק.