האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים


יומנו של לוק *מתורגם*

היומן של לוק ממש מעניין!



כותב: פרסב'ת
הגולש כתב 6 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 78
5 כוכבים (5) 1 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: G - זאנר: פנטזיה, מיתולוגיה יוונית - שיפ: פרסב'ת - פורסם ב: 27.10.2020 - עודכן: 31.10.2020 - הפאנפיק מתורגם(מקור) המלץ! המלץ! ID : 11685
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

אני לא יודעת אם עשו את זה כבר כל הקרדיט לרייק ריירדן

יומנו של לוק

בכנות, אני לא יודע אם אני אהיה מסוגל לכתוב את היומן הזה. החיים שלי די מטורפים. אבל הבטחתי לזקן הזה שאנסה. אחרי מה שקרה היום ... טוב, אני די חייב לו.

 

הידיים שלי רועדות כשאני יושב כאן בשמירה. אני לא יכול להוציא את התמונות הנוראות מהראש שלי. יש לי כמה שעות עד שהבנות מתעוררות. אולי אם אכתוב את הסיפור, אוכל לשים אותו מאחורי.

 

אני מניח שאני צריך להתחיל עם העז המיתולוגית.

במשך שלושה ימים, תאליה ואני עקבנו אחרי עז ברחבי וירג´יניה. לא ידעתי למה. בשבילי, העז לא נראה מיוחדת, אבל תאליה היתה נסערת יותר מכפי שראיתי אותה אי-פעם. היא היתה משוכנעת שהעז הוא סימן כלשהו מאבא שלה, זאוס.

 

כן, אבא שלה הוא אל יווני. גם שלי. אנחנו חצויים,צאצאים של אל ובת תמותה. אם אתה חושב שזה נשמע מגניב, תחשוב שוב. חצויים מושכים מפלצות . כל המפלצות היווניות  כמו האיריניות,ההרפיות והגורגונות אמיתיות, והן יכולות לחוש גיבורים כמונו ממרחק של קילומטרים. בגלל זה, תאליה ואני מבלים את כל זמננו בריצה על חיינו.ההורים ה"מעולים" שלנו אפילו לא מדברים איתנו. למה? אם הייתי מנסה להסביר את זה, הייתי ממלא את כל היומן הזה, אז עדיף אם אדלג על זה.

 

בכל מקרה, העז הזאת מופיעה באקראי כל פעם, תמיד מרחוק. בכל פעם שניסינו להדביק אותה, העז נעלמת ומופיע במקום רחוק יותר, כאילו היא מובילה אותנו למקום כלשהו.

 

אני, הייתי מתעלם מהעז הזאת וממשיך לבד. תאליה לא הסבירה מדוע היא חושבת שהיא חשובה, אבל היא ואני היינו ביחד מספיק זמן כדי שאלמד לסמוך על שיקול דעתה. אז עקבנו אחרי העז.

 

מוקדם בבוקר, הגענו לריצ´מונד. עברנו דרך גשר צר מעל נהר ירוק ואיטי, על פני פארקים מיוערים ובתי קברות של חיילים ממלחמת האזרחים. כשהתקרבנו למרכז העיר, ניווטנו בשכונות מנומנמות של בתים מלבנים אדומות, בנויים בצפיפיות, עם מרפסות ועמודים לבנים וגנים זעירים.

 

דמיינתי את כל המשפחות הרגילות שחיות בבתים הנעימים האלה. תהיתי איך זה יהיה להיות בבית, לדעת מתי אני יאכל את הארוחה הבאה שלי, ולא צריך לדאוג ממפלצות מיתולוגיות שרודפות אחריך. ברחתי מהבית כשהייתי כשהייתי בן תשע. בקושי זכרתי איך זה לישון במיטה נורמאלית.

 

אחרי הליכה ארוכה נוספת, הרגליים שלי הרגישו כאילו הן נמסות לשלולית לתוך הנעליים שלי. קיוויתי שנוכל למצוא מקום לנוח,ואולי גם לאכול קצת. במקום זאת, מצאנו את העז.

 

הרחוב שאנחנו הולכים בו נפתח לפאר עגול וענק. טירות מפוארות עשויות לבנים אדומות נבנו מול הכיכר. באמצע המעגל, על מדשאת שיש בגובה שישים סנטימטר, עמד איש ארד רכוב על גבו של סוס. העז עמדה ליד בסיס האנדרטה.

 

"תסתתר! "תאליה משכה אותי מאחורי כמה שיחי ורדים.

"זו רק עז, " אמרתי בפעם המיליון בערך. "למה -? "

"זה מיוחד," התעקשה תאליה. "אחד החיות הקדושות של אבא שלי. שמה הוא אמאלתיאה ."

היא מעולם לא הזכירה את שמה של העז. תהיתי למה היא נשמעת כל כך עצבנית.

תאליה לא מפחדת  כמעט משום דבר. היא רק בת שתים-עשרה, צעירה ממני בשנתיים, אבל אם היית רואה אותה הולכת ברחוב, היית מתרחק ממנה. היא נועלת תמיד מגפי עור בצבע שחור, מכנסי ג´ינס שחורים ומעיל פאנק מעור מרופט . שערה שחור ומרושל כמו של חיית פרא. עיניה הכחולות העזות ננעצו בך כאילו היא חושבת מה הדרך הכי טובה להרוג אותך.

לכל דבר שהפחיד אפילו את תאליה התייחסתי ברצינות.

"אז ראית את העז הזה קודם?"שאלתי.

 

היא הנהנה באי-רצון בולט. "בלוס אנג´לס, בלילה שבו ברחתי. אמאלתיאה הובילה אותי אל מחוץ לעיר. ואחר-כך היא הובילה אותי אליך."

 

בהיתי בתאליה. ככל הידוע לי, הפגישה שלנו היתה תאונה. אנחנו נתקלנו זה בזה,פשוטו כמשמהו, במערה של דרקון מחוץ לצ´רלסטון והפכנו לצוות. תאליה מעולם לא הזכירה שום עז.

 

תאליה לא אהבה לדבר על שום דבר שנוגע לחייה בלוס אנג´לס. כיבדתי אותה יותר מדי כדי לחטט. ידעתי שאמא שלה התאהבה בזאוס. בסופו של דבר זאוס זרק אותה, כמו האלים נוטים לעשות. אמא שלה נכנסה לדיכאון, שתתה ועשתה דברים משוגעים - לא ידעתי את הפרטים - עד שלבסוף החליטה תאליה לברוח. במילים אחרות, העבר שלה היה דומה מאוד לשלי.

 

היא נשמה נשימה רועדת. "לוק, כשאמאלתיאה מופיע, משהו חשוב עומד לקרות... משהו מסוכן. היא כמו מריכה או אזהרה."

"למה? "

 

"אני לא יודעת ... אבל תרהי." תאליה הצביעה על הרחוב. "היא לא נעלמת הפעם. אנחנו חייבים להיות קרובים לכל מקום שהיא מובילה אותנו."

 

תאליה צדקה. העז פשוט עמדה שם, במרחק של פחות ממאה מטרים מהמקום בו עמדנו, מרוצה ממקומה בבסיס האנדרטה.

 

לא הייתי מומחה לבעלי חיים, אבל אמאלתיאה אכן נראתה מוזרה יותר עכשיו כשהיינו קרובים יותר. היו לה קרניים מסולסלות כמו לאיל, אבל עור נפוח של עז. ואני די בטוח שהפרווה האפורה הדפוקה שלה זהרה,  נדמה היה שאצבעות של אור נצמדות אליה, מה שגרם לה להיראות מטושטשת ורוחנית.

 

שתי מכוניות חגו סביב המעגל, אבל איש לא הבחין בעז הקסומה. זה לא הפתיע אותי. יש איזה הסוואה קסומה שמקפידה על שבני תמותה לא יוכלו לראות את המראה האמיתי של המפלצות והאלים. תאליה ואני לא היינו בטוחים איך נקרא הכוח הזה או איך הוא פעל, אבל הוא היה חזק למדי. בני-תמותה עשויים לראות את העז כמו כלב תועה, או שאולי הם לא יראו אותה בכלל.

 

תאליה תפסה את ידי. "בחייך. בוא ננסה לדבר איתה לפחות."

 

"קודם את רוצה שנתחבא מהעז," אמרתי. "ועכשיו את רוצה שנדבר עם העז?"

 

תאליה גררה אותי מבין שיחי הוורדים ומשכה אותי מעבר לרחוב. לא התווכחתי. כשתאליה רוצה משהו, אתה צריך להקשיב לה פשוט. היא תמיד מקבלת את מה היא רוצה.

 

מלבד זה, לא יכולתי לתת לה ללכת בלעדי. תאליה הצילה את חיי יותר מתריסר פעמים. היא החברה היחידה שלי. לפני שנפגשנו ברחתי שנים לבד, בודד ואומלל. מדי פעם הייתי מתיידד עם בן תמותה, אבל בכל פעם שאמרתי להם את האמת עלי, הם לא הבינו. כשהייתי מודה שאני הבן של הרמס, השליח המיתולוגי עם הנעליים המכונפות. כשהייתי מסביר שמפלצות והאלים היוונים אמיתיים. הם היו אומרים, "זה כל כך מגניב! הלוואי שהייתי גם חצוי! "כאילו זה איזשהו משחק. תמיד אותו דבר בדיוק.

 

אבל תאליה הבינה. היא היתה כמוני. עכשיו, כשמצאתי אותה, הייתי נחוש בדעתי להישאר איתה. אם רצתה לרדוף אחרי עז, היינו עושים את זה, גם אם היתה לי הרגשה רעה.התקרבנו לפסל. העז לא הקדישה לנו שום תשומת לב מיוחדת. היא לעסה קצת דשא, ואחר כך שיפפה את קרניה על בסיס השיש של האנדרטה.על לוח ברונזה נכתב: רוברט א. לי. לא הייתי ממש טוב בהיסטוריה, אבל הייתי די בטוח שלי הוא גנרל שנהרג באיזו מלחמה. זה לא נראה לי סימן טוב.

 

תאליה כרעה ליד העז. "אמאלתיאה?"

העז הסתובבה. היו לה עיניים שקועות ועצבניות וקולר ארד על צווארה. אור לבן אפף את גופה, אבל מה שבאמת תפס את תשומת לבי היה העטינים שלה. כל אחת מהן היתה מסומנת באותיות יווניות, כמו קעקועים. אני יכול לקרוא קצת יוונית עתיקה - זאת הייתה יכולת טבעית של חצויים,או לפחות אני מניח ככה. את הפטמות קרא: נקטר, חלב, מים, פפסי, לחץ כאן עבור קרח, ודיאט חלב הרים.קיוויתי שקראתי את זה לא נכון.

 

תאליה הביטה בעיניו של העז. "אמאלתיאה, מה לעשות? אבא שלי שלח אותך לעזור לי? "

העזנעצה בי  מבט. היא נראתה קצת כועסת ומבולבלת, כאילו נדחפתי לשיחה פרטית.

 

צעדתי צעד לאחור, מתנגד לשלוף את הנשק שלי. הו, דרך אגב, הנשק שלי היה מחבט גולף. אל תצחקו. פעם היה לי חרב עשויה מארד שמימי, שהוא קטלני מפלצות, אבל החרב נמסה מחומצה (סיפור ארוך). עכשיו כל מה שהיה לי היה מקל ברזל על הגב. לא מועיל במיוחד. אם העז תתקוף אותי לא יהיה לי סיכוי לנצח. כן,נשמע מגוחך.

 

כיחכחתי בגרון. "אמ..תאליה, את בטוחה שהעז הזאת מאבא שלך? "

 

"היא בת אלמוות," אמרה תאליה. "כשזאוס היה תינוק, אמו ריאה החביאה אותו במערה-"

 

"בגלל שקרונוס רצה לאכול אותו?" שמעתי את הסיפור הזה באיזה מקום, איך המלך הטיטאנים העתיק בלע את ילדיו.

 

תאליה הינהנה. "אז העז הזאת, אמאלתיאה, טיפלה בזאוס והניקה אותו."

"בדיאט חלב הרים?" שאלתי.

 

תאליה קימטה את מצחה. "מה? "

 

"תקראי את מה שכתוב על העטינים," אמרתי. "לעז יש חמישה טעמים ומתקן קרח."

"בהההההה!" אמאלתיאה אמרה.

 

תאליה טפחה על ראשו של העז. "זה בסדר. הוא לא התכוון להעליב אותך. למה הובלת אותנו לכאן, אמאלתיאה? לאן את רוצה שאלך? "

 

העז השעינה את ראשה על האנדרטה.נשמע קול חריקה של מתכת. הרמתי את עיני וראיתי שגנרל לי מזיז את אחת מזרועותיו.

 

כמעט הסתתרתי מאחורי העז. תאליה ואני נלחמנו לפני כמה פסלי קסם. הם נקראו אוטומטונים, והם היו חדשות רעות. לא היה לי חשק לתקוף את גנרל לי עם מחבט הגולף שלי.

למזלי, הפסל לא תקף. הוא פשוט הצביע על אחד מהרחובות.

 

נעצתי בתאליה מבט עצבני. "על מה הוא מצביע?"

תאליה הינהנה לפסל.

מעבר לכביש עמד עוד בית לבנים  שהיה מכוסה בקיסוס. משני צדדיו צמחו עצי אלון ענקיים. חלונות הבית היו סגורים וחשוכים. עמודים לבנים מתקלפים ניצבו על המרפסת הקדמית. הדלת היתה צבועה בצבע פחם שחור. אפילו בבוקר שטוף שמש, המקום נראה עגמומי ומצמרר - כמו בית רדוף רוחות מסרט אימה.

פי התייבש. "העז רוצה שנלך לשם? "

 

"בההההה!" אמאלתיאה הנידה בראשה.הנחתי שזה כן.

תאליה נגעה בקרניו המתולתלות של העז. "תודה לך, אמאלתיאה. אני סומכת עליך."

לא ידעתי למה, בהתחשב במידת הפחד שתאליה הראתה.

העז הטרידה את מנוחתי, ולא רק בגלל שהיא מספקת פפסי. משהו זה הציק לי. חשבתי ששמעתי סיפור נוסף על העז של זאוס, משהו על הפרווה הזוהרת ...

 

פתאום התעבה הערפל והתנפח סביב אמאלתיאה. ענן סערה מיניאטורי אפף אותה. ברק הבזיק מבעד לענן. כשהערפל התמוסס, העז נעלמה.

באסה, אפילו לא הספקתי לנסות את מתקן הקרח.

הבטתי מעבר לרחוב אל הבית הרעוע. העצים הטחובים משני הצדדים נראו כמו ידיים ענקיות שמחכות לתפוס אותנו.

"את בטוחה בקשר לזה? "שאלתי את תאליה.

היא פנתה אלי. "אמאלתיאה מובילה אותי תמיד לדברים טובים. בפעם האחרונה שהיא הופיעה, היא הובילה אותי אליך."

 

המחמאה חיממה אותי כמו כוס של שוקו חם. אני כזה פראייר. תאליה יכולה פשוט לבהות בי בעיניים הכחולות שלה, להחמיא לי, והיא יכולה לגרום לי לעשות פחות או יותר הכל. אבל לא יכולתי שלא לתהות: בחזרה לצ´רלסטון, האם העז הובילה אותה אלי, או פשוט הובילה אותה למערה של דרקון?

 

נשפתי. "בסדר. אחוזה מצמררת, הנה אנחנו באים ".

מקוש הדלת היה בצורת ראש של גורגונה,כנראה מדוזה.זה לא היה סימן טוב. רצפת המרפסת חרקה מתחת לרגלינו. תריסי החלונות התמוטטו, אבל הזכוכית המלוכלכת מאבק והווילונות הכהים שמהצד השני לא נתנו לנו לראות את פנים הבית.תאליה דפקה.

שום תשובה.

היא משכה בידית, אבל הדלת הייתה נעולה. קיוויתי שהיא תחליט לוותר. במקום זאת הביטה בי בציפייה. "אתה יכול לעשות את הקטע הזה שלך? "

 

חרקתי את שיני. "אני שונא לעשות את זה."

אף על פי שמעולם לא פגשתי את אבא שלי ולא ממש רוצה, אני חולק כמה מכישוריו. יחד עם היותו שליח של האלים, הרמס הוא אל הסוחרים- מה שמסביר מדוע אני טוב עם התנהלות בכסף - והנוודים, מה שמסביר מדוע הטמבל האלוהי הזה עזב את אמא שלי ומעולם לא חזר. הוא גם אלהגנבים. הוא נגנב דברים כמו - עדר הבקר של אפולו, נשים, רעיונות טובים, ארנקים, השפיות של אמא שלי והסיכוי שלי לחיים נורמאליים.מצטער אני נשמע יותר מדי מריר?בכל אופן, בגלל התחום של אבא שלי, יש לי כמה יכולות שאני לא אוהב לפרסם.

הנחתי את ידי על חור המנעול שבדלת. התרכזתי,הרגשתי את  מה ששלט על בריח הדלת. הבורג החליק לאחור . הידית נהיתה קלה יותר. סובבתי את הידית והדלת נפתחה.

 

"זה כל כך מגניב," מלמלה תאליה, אף שראתה אותי עושה את זה תריסר פעמים.

 

בחדר שרר ריח מרקיב וחמוץ, כמו הבל הפה של אדם שגוסס. תאליה נכנסה למרות האווירה המבשרת רעות . לא היתה לי ברירה אלא לעקוב אחריה,כרגיל.

 

בפנים היה אולם נשפים ישן. גבוה מעל, נתלתה נברשת זוהרת שנתלו עליה ראשי חץ מארד שמיימי, חתיכות שריון, ושברי חרב  - כולם מטילים אור כתום וחולני על פני החדר.שני מסדרונות הובילו שמאלה וימינה.מדרגות נכרכו סביב הקיר האחורי. וילונות כבדים חסמו את החלונות.

 

המקום אולי היה מרשים פעם, אבל עכשיו הוא היה סתם ענתיקה. רצפת השיש המשובצת בשחור ולבן כמו לוח שחמט היתה מרוחה בבוץ וחומר יבש מיובש שקיוויתי שהוא רק קטשופ או משהו כזה. באחת הפינות עמדה ספה שממנה יצא מילוי ספוג. כמה כסאות מהגוני נשברו כנראה כדי להצית אש. בבסיס המדרגות היתה ערמה של פחיות, סמרטוטים ועצמות-עצמות של בני אדם.

 

תאליה שלפה את נשקה מחגורתה. מיכל של ספריי להגנה עצמית שנשלף ממנו חנית ענקית מארד שמיימי.הורדתי מגבי את מחבט הגולף שלי,שבניגוד לנשק של תאליה לא היה מרשים או מגניב.

 

התחלתי לומר, "אולי כדי שנצא... "

הדלת נטרקה מאחורינו. רצתי לעבר הדלת ומשכתי בידית בפראות. אין מזל. הנחתי את ידי על חור המנעול ורציתי לפתוח אותו. הפעם לא קרה כלום.

 

"זה נראה כמו סוג של קסם, "אמרתי. "אנחנו לכודים."

 

תאליה רצה אל החלון הקרוב ביותר. היא ניסתה להגיף את הווילונות, אבל ידיה נבלעו בבד השחור והכבד.

"לוק!" צרחה.

הווילונות המעובדים התפצלו לפסים של בד שניסו לתפוס את תאליה. הם הצמידו את זרועותיה לגופה וכיסו את החנית שלה. הרגשתי כאילו הלב שלי מנסה לטפס על גבי הגרון שלי. התחלתי לחבוט בווילונות במקל הגולף שלי.

הווילונות רעדו וחזרו להיות עצם בודד כדי שאוכל לשחרר את תאליה. החנית שלה נפלה על הרצפה בקול קרקוש.

 

גררתי אותה משם כשהווילונות חזרו לנסיונות לתפוס את תאליה.רצועות הבד הצליפו באוויר. למרבה המזל, נראה שהם לא יכולים להגיע אלינו. לאחר כמה ניסיונות כושלים נוספים להגיע אלינו, הם הפכו שוב לווילונות רגילים וישנים.

 

תאליה רעדה בזרועותי. החנית שלה שכבה בקרבת מקום, עלה ממנה אדים כאילו נטבלה בחומצה כמו החרב שלי.

 

היא הרימה את ידיה. הן היו מכוסות בשלפוחיות והעלו אדים. פניה החווירו והיא נעצה מבט חלול בנקודה אקראית כאילו נכנסה להלם.

 

"חכי רגע! "הנחתי אותה על האדמה וחיטטתי בתרמיל. "חכי רגע, תאליה. יש לי את זה."

לבסוף מצאתי את בקבוק הנקטר שלי. משקה האלים יכול לרפא פצעים, אבל הבקבוק היה כמעט ריק. שפכתי את השאר לתוך ידיה תאליה. האדים התפוגגו

 

"את תהיי בסדר, "אמרתי. "פשוט תנוחי קצת."

 

"אנחנו - אנחנו לא יכולים ... " קולה היה רועד, אבל היא הצליחה לעמוד. היא העיפה מבט בווילונות בתערובת של פחד ובחילה. "אם כל החלונות הם כאלה, והדלת נעולה ... "

"נמצא דרך אחרת," הבטחתי.

זה לא נראה כמו הזמן להזכיר לה שלא היינו כאן אם לא העז הטיפשית שלה.

שקלתי את האופציות שלנו: גרם מדרגות עולה, או שני מסדרונות חשוכים. הצצתי לעבר המסדרון השמאלי. יכולתי לראות זוג אורות אדומים קטנים זוהרים מתוך החשכה.אולי מנורות?

 

אחר כך האורות נעו. הם התנודדו מעלה ומטה, מתרחקים ומתקרבים. נהמה שבקעה משם גרמה לשיער שלי לסמור.

תאליה השמיעה קול חנוק. "אהמ, לוק ... "

 

היא הצביעה על המסדרון האחר. זוג נוסף של עיניים אדומות זוהרות נעץ בנו מבט זועם מבין הצללים. משני המסדרונות נשמע קול חלול משונה, מקשקש, כמו מישהו שמשחק בעצמות.

 

"המדרגות נראות די טובות, "אמרתי.

 

וכאילו ענה, נשמע קולו של גבר מאיזה מקום מעלינו: "כן, ככה."

הקול היה עצוב מכאב, כאילו נתן הוראות ללוויה.

 

"מי אתה? "צעקתי.

"מהר!" קרא הקול, אבל הוא לא נשמע נרגש.

מימיני, אותו קול הידהד, "הזדרז." קלאק, מקשקש, מקשקש.

חשבתי במהירות. נדמה היה שהקול בא מן הדבר שבמסדרון - הדבר עם העיניים האדומות הזוהרות. אבל איך יכול קול אחד לבוא משני מקומות שונים?

ואז נשמע אותו קול מהמסדרון משמאל: "מהר." קלאק, צווחה, נקישה.

 

התמודדתי עם כמה דברים מפחידים כמו כלבים נושפי אש, עקרבים, דרקונים - שלא לדבר על סט של וילונות חיים. אבל משהו על הקולות האלה מהדהד סביבי, העיניים הזוהרות האלה נעות משני הכיוונים, וקולות הקולות המוזרים גרמו לי להרגיש כמו צבי מוקף זאבים. כל שריר בגופי נדרך. האינסטינקטים שלי אמרו, יותר נכון צעקו לי, לרוץ.

תפסתי את ידה של תאליה וזינקתי אל המדרגות.

 

"לוק ... "

 

"תאליה!"

 

"מה אם זה עוד מלכודת?"

 

"אין ברירה!"

 

עליתי במדרגות וגררתי את תאליה איתי. ידעתי שהיא צודקת. אולי אנחנו רצים ישר אל מותנו, אבל ידעתי גם שאנחנו צריכים להתרחק מהדברים האלה למטה.

 

פחדתי להביט לאחור, אבל יכולתי לשמוע את היצורים סוגרים עלינו - נוהמים כמו שני חתולי בר, רגליהם דופקות על רצפת השיש בצליל שהזכיר קול של פרסות סוסים. מה הם?

בראש המדרגות צללנו לתוך מסדרון נוסף. על הקיר פמוטים הבהבו בעצלתיים הפכו את המסדרון לזירת ריקודים. קפצתי מעל ערימת עצמות, בועט הצידה בטעות גולגולת של אדם.

לפנינו קרא קולו של האיש, "ככה! "הוא נשמע דחוף יותר מבעבר. "הדלת האחרונה משמאל! תמהרו!"

מאחורינו הידהדו היצורים בדבריו: "עזבו! מהר! "

אולי היצורים רק מחקים אותו כמו תוכים. ואולי הקול שלפנינו שייך למפלצת. ובכל זאת, משהו בנימת קולו של האיש היה אמיתי. הוא נשמע בודד ואומלל, כמו בן ערובה.

"אנחנו צריכים לעזור לו, "הכריזה תאליה, כאילו קראה את מחשבותי.

"כן, "הסכמתי.

המסדרון נעשה יותר רעוע - הטפט התקלף כמו קליפת עץ, הפמוטים רוסקו לרסיסים. השטיח היה קרוע לגזרים ומזוהם בעצמות. אור חלף מתחת לדלת האחרונה בצד שמאל.

מאחורינו, הלמות הפרסות גברה.

הגענו לדלת וניסיתי לפתוח אותה, אבל היא נפתחה בעצמה. תאליה ואני נפלנו פנימה, שוכבים על שטיח.

הדלת נטרקה.

בחוץ יצרו היצורים בתסכול וגירדו את הקירות.

"שלום, "אמר קולו של האיש, קרוב יותר עכשיו. "אני מאוד מצטער."

ראשי הסתחרר. חשבתי ששמעתי אותו בצד שמאל שלי, אבל כשהרמתי את העיניים הוא עמד ממש מולנו.

הוא לבש מגפי נחשים וחליפה ירוקה-חומה מנומרת, שאולי היתה עשויה מאותו חומר. הוא היה גבוה וצנום, בעל שיער אפור מחודד כמעט פראי כמו של תלייה. הוא נראה כמו איינשטיין זקן,  רק לבוש בהידור.

כתפיו שמוטות. עיניו הירוקות והעצובות הודגשו בשקיות. אולי הוא היה פעם יפה, אבל עור פניו היה רפוי כאילו הוא נופל חלקית.

 

חדרו היה מסודר כמו דירת סטודיו. בניגוד לשאר הבית, הוא היה במצב טוב למדי. על הקיר המרוחק היתה מיטה זוגית, שולחן כתיבה עם מחשב וחלון מכוסה בווילונות הכהים כמו אלה שלמטה. לאורך הקיר הימני היה כוננית ספרים, מטבחון קטן, ושני פתחים - אחד מהם נכנס לחדר אמבטיה, והשני לתוך ארון גדול.

תאליה אמרה, "אהמ, לוק ... "

היא הצביעה על שמאלנו.

לבי כמעט יצא מהגוף שלי מרוב הלם.

בצד שמאל של החדר היתה שורת מוטות ברזל כמו תא כלא. בפנים היתה תערוכת גן החיות המפחידה ביותר שראיתי מעודי. רצפת חצץ היתה מכוסה עצמות וחתיכות שריון. ראשו היה תערובת של סוס וזאב - עם אה של אריה ופרווה אדומה. במקום כפות רגלים היו לה פרסות,זנבה משתלשל, אוזניים מחודדות, זרבובית מוארכת ושפתיים שחורות שנראו אנושות באופן מטריד.

המפלצת נהמה. לרגע חשבתי שהיא לובשת אחד מאותם מגני פה שמתאבקים משתמשים בהם. במקום שיניים, היו לה שתי צלחות בצורת פרסה מוצקות של עצם.כשצלצלו את פיו, צלחות העצמות השמיעו את הקרקוש הצורם, הקשקשו, הקשקוש ששמעתי למטה.

 

המפלצת נעצה בי את עיניה האדומות הזוהרות. הרוק טפטף מן שפתיו. רציתי לרוץ, אבל לא היה לאן ללכת. עדיין יכולתי לשמוע את היצורים האחרים - לפחות שניים מהם - נוהמים מהמסדרון שמחוץ לחדר.

תאליה עזרה לי לקום על רגלי. אחזתי בידה ופניתי אל הזקן.

"מי אתה? "שאלתי. "מה הדבר הזה בכלוב? "

 

הזקן עיווה את פניו. הבעת פניו היתה כה מלאה אומללות שחשבתי שהוא עלול לבכות. הוא פתח את פיו, אבל כשדיבר, המילים לא באו ממנו.

 

כמו מעשה איום ונורא, המפלצת דיברה בשבילו, בקול זקן: "אני האלסיון גרין. אני נורא מצטער, אבל אתה בכלוב. פיתו אותך לפה כדי שתמות. "

 

השארנו את החנית של תאליה למטה, אז היה לנו רק נשק אחד - מחבט הגולף שלי. הוא בידיו של הזקן אבל לא נראה שהוא מתכנן לתקוף אותנו. הוא נראה כל כך מעורר רחמים ומדוכא שלא יכולתי להכות אותו.

 

"כדי לך להסביר," ניסתי להישמע מאיים אבל פשוט גמגמתי. "למה - איך ... מה ...? "

כפי שאתם יכול להבין,אני ממש טוב עם מילים.

מאחורי הסורגים, המפלצת הקישה על לסתותיה המכוסות עצם.

"אני מבין את הבלבול שלך, "אמר בקולו של הזקן. נימתה האוהדת לא התאימה לזוהר הרצחני בעיניה.

 

"היצור שאתה רואה כאן הוא לאקרוטה. יש לה כישרון לחיקוי קולות אנושיים. כך הוא מפתה את טרפו."

 

הסתכלתי קדימה ואחורה מן האיש אל המפלצת. "אבל ... הקול שלך? אני מתכוון, הבחור בחליפת הנחשים - הוא שומע את מה שאתה רוצה להגיד?"

 

"זה נכון." הוא נאנח בכבדות. "אני, כמו שאומרים, הבחור בחליפת הנחשים. זאת הקללה שלי. שמי הוא הלסיון גרין, אני בנו של אפולו "

 


עוד חלקים יעלו בהמשך

הפרק הבא
תגובות

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
15892 13222 18373 4304


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007