חצי ירח

הוא הצליח להריח את הדם שעל חולצתו, דם שאינו שלו. הוא מעולם לא נמשך לדם, בניגוד לדעה הרווחת על אנשי זאב.
אבל היה משהו בריח הזה... משהו שגרם לו להרגיש כל כך טוב.
אישוניו התרחבו, דפיקות ליבו החלו להתעצם, לפתע הוא הרגיש כאילו ינקו את האוויר מסביבו, ומצא עצמו מתקשה לנשום. הוא הרגיש את הזיעה זולגת על גבו.
הוא תפס את ידיות המשענת שעל כיסאו, ניסה לחתוך את הריפוד בעזרת ציפורניו.
הוא הסתכל על נימפדורה.
טונקס.
הוא הביט על טונקס ישנה על שנת ישרים, מופתע איך היא יכולה להיראות כה שלווה ויפה.
היה לו דחף פתאומי לרצות לנשוך אותה.
רמוס קם מיד מכיסאו. סטר פעמיים בחוזקה על פרצופו והצמיד את מצחו על גבי קיר הלבנים הקר, מסרב לפקוח את עיניו, כאשר גבו מופנה אל טונקס.
הוא רצה לעזוב מיד. אבל רגליו בגדו בו וסירבו לציית לפקודה בראשו. דמעות אחדות זלגו מעיניו; מעולם לא נגעל מעצמו יותר יותר מעכשיו.
הוא חייב למען ביטחונה לעזוב, אבל הוא לא מסוגל. רמוס הרגיש כל כך אנוכי. הוא רצה לדעת שהיא בסדר. אבל הוא גם לא רצה להיות לבד הלילה. במיוחד הלילה.
הוא ניסה להרגיע את נשימתו.
הסתובב חזרה להביט בטונקס, תוך כדי ניגוב דמעה מעינו הימנית. הוא חייך והתיישב על הכיסא בחזרה.
מביט סביב כאילו לא שם לב עד כה היכן נמצא, והיה אסיר תודה על הפרגוד שהפריד בין שאר העולם, לבין הריבוע הפינתי והקטן שבו נמצא.
מסביבו היו בסך הכל מיטתה של טונקס, ארונית לבנה ונמוכה עליה נמצא מנורת קריאה, והכיסא עליו ישב. הוא חייך בתבוסה והודה על כך שאיש לא ראה אותו בוכה ובעיקר את מה שקרה עכשיו.
אמצע הלילה עכשיו, הוא מנחש שהשעון מראה 02:00 לפנות בוקר, אבל רמוס לא שם לב כמה זמן הוא יושב שם ומביט בה. הוא לא ידע אם מישהו מאחורי הפרגוד בכלל ער, או אם באמת יש שם מישהו. הוא רק אחז בידה של טונקס, והצמיד את ידה לפיו כדי לנשק אותו. מנסה להכחיש שעד לפני כמה דקות בכלל רצה לנשוך אותה.





זו הייתה הישיבה השלישית שדמבלדור ארגן למסדר המחודש. רמוס שמח לראות פרצופים ותיקים יותר, בייחוד אחד כזה שהיה שייך לסיריוס בלק, חברו הטוב ביותר. אך בו זמנית, שמח לראות פרצופים חדשים לגמרי, שהכמות שלהם רק גדלה עם כל פגישה.
רמוס לופין נשען על אבן שיש ישנה ומעט דלוחה בבית די מעופש. בית שאליו היה רגיל לשלוח מכתבים בכל קיץ במהלך נעוריו. הוא לגם מהקפה בזמן שדיבר עם קוסם שחור, גבוה ועגיל משונה על אוזנו שרמוס די חיבב.
"מה השם שוב?" הוא שאל.
"שאקלבוט." אמר הקוסם בסמכותיות מובהקת. "אבל אתה יכול לקרוא גם סתם קינגסלי," אמר בחיוך וקרץ.
רמוס צחק ולחץ את ידו.
"זה לופין, נכון? האדם הזאב מהמסדר הותיק?" שאל הקוסם הזר.
"כן. אבל בבקשה, תקרא לי רמוס." חייך רמוס.
"אני האמת מאוד מתרשם. דמבלדור אמר שבמסדר הקודם הענקת מידע רב ובעיקר אמין כמרגל. אפילו 'עין הזעם' שיבח אותך ואת יכולותייך כהוגן. ותאמין לי, אין בזה עניין של מה בכך!"
קוסם נמוך מן השניים קצת נרגז, נהם כשהוזכר שמו. "עין הזעם" מודי, שעמד ממש לידם.
"תודה רבה, אני מובך מאוד. 'עין-הזעם' בעצמו סיפר לי על כישורייך. אם הוא צירף אותך למסדר זה בוודאי אומר עלייך לא מעט. הקשרים שהצלחת להביא למסדר עם משרד הקסמים זה נכס." אמר רמוס לקינגסלי.
"עין-הזעם" נהם פעם נוספת וקרא "נימפדורה! איפה את?"
מכשפה צעירה, מעט גבוהה יותר ממודי, במדי הילאים ומגפי עור דרקון, הגיעה, ועל פניה עטתה מבט חמור סבר. היה לה נזם באף צבע שיער בלונדיני קצר מאוד, שרובו אסוף לקוקו גבוה בעל גוונים ורודים.
רמוס התרשם מאוד לראות מישהי כה צעירה בחברת הגברים במקום. היא הייתה אולי בת גילו של רמוס עצמו כשהגיע למסדר הראשון.
"וואו, תרח! זה טונקס! מתי תבין את זה?" גלגלה עיניים המכשפה הצעירה.
תרח? לבחורה הזו בהחלט יש אומץ. חשב מהורהר.
"זאת נימפדורה", הציג מודי לרמוס, מתעלם ממה שאמרה. "גאה לומר שהייתה תלמידה שלי בהכשרתה. כשהיא לא מחבקת את הרצפה יש לה יכולות די גדולות." המשיך באותה נהימה.
"מנ'שמע?" שאלה את הנוכחים במבוכה גלויה.
רמוס הופתע מן התיאור שזה עתה שמע - לחץ את ידה. ומיד הבין על מה מודי דיבר, כשביצעה החלקה מופתית בפסיעה אחת בלבד כשניגשה ללחוץ את ידו.
הוא חייב להודות שהוא די משועשע.
"היא גם בת הדודה של סיריוס, למען האמת." המשיך קינגסלי
רמוס מעט נרתע כשאמר זאת, מאחר וידע מי הם קרובי המשפחה של חברו הותיק.
"זה בסדר, תודות למרלין, אנחנו לגמרי מנודים מהשושלת." צחקקה טונקס כשהביטה בפניו של רמוס.
רמוס חייך חיוך מבויש.
"קינגסלי. רמוס. מודי," הגיע קוסם מבוגר במקצת מרמוס בעצמו. בעל שיער מקריח וג'ינג'י שרמוס זיהה כארתור וויזלי, שלחץ יד עם כל אחד מהנוכחים כשקרא כל אחד בשמו. "העלמה טונקס, אשמח לשוחח איתך... אם תסלחו לי, כמובן." המשיך ארתור.
מודי נהם והשאר סברו כי זה אות לאישור.

בימים האחרונים רמוס נהנה מאוד מחברתו של סיריוס, שאליו מעתה התלוותה גם בת דודתו, טונקס.
הוא שם לב שסיריוס בחברתה, קצת יותר נסבל, פחות עצבני ועצוב. רמוס גם מאוד הבין למה.
הייתה לה היכולת להיות קשובה, סבלנית, ובאופן מוזר גם להאיר את החדר.
זה היה נראה כאילו שניהם לא פחות מאחים. אפילו תאומים. מה שהפתיע את כולם מאוד, משום שמרבית שנותיה של טונקס, סיריוס בילה בכלל בבית הכלא לקוסמים, אזקבאן.
רמוס למד להכיר את טונקס וגילה שהיא מטאמורפוגית והילאית. האימהות של סיריוס ושלה בנות דודות ואמה של טונקס מנודה בעקבות נישואים לבן מוגלגים. רמוס שם לב כמה מגושמת ומסורבלת באופן משעשע, ויותר מכך, הוא אף ציין בפניה שהוא מופתע שעברה את מבחני הלשכה, כשעזר לה לקום בבוקר אחד שבו פספסה לא פחות משלוש מדרגות ונפלה נפילה רועשת במיוחד.
היא צחקקה וקרצה, "עם המון מזל!", ורמוס שם לב שהוא מחייך.
הוא הרגיש מאוד פתוח איתה. הוא סיפר לה על דברים שמעולם לא אמר לאדם, דברים שאפילו לא רצה להודות בהם בקול. לבחורה שמכיר מזה כמה חודשים קצרים.
הוא סיפר לה על להקה מוגלגית ותיקה שהוא די מחבב שנקראת חיפושיות הקצב, על משפחתו, על שאיפותיו כשהיה ילד ושמע לראשונה שיוכל להגיע להוגוורטס, על ימי הקונדסאים, על הקושי הנפשי שעבר ביום שלילי וג'יימס נרצחו וכשנותר בודד מכל ארבעת חבריו, הופתע אפילו כשסיפר לה שקצת מקנא שהארי לא שומר איתו על קשר ועם סיריוס כן.
"למה אתה ישן כאן?" שאלה אותו טונקס ערב אחד בשעה שהתיישבה לידו על הספה החדשה שהביא פלצ'ר לפני כמה ימים, והגישה לו ספל תה חם.
"תודה רבה," אמר ולקח את ספל התה מידה, מודה בינו לבין עצמו שלא שפכה אותו עליו. "סיריוס ביקש בעיקר, ונראה שזה עושה לו טוב. אני גם נמצא לרוב בלונדון והרבה יותר קל לי להגיע לכאן מאשר מביתי, בסקוטלנד. ומה איתך?" שאל ולגם מכוס התה.
"קינגסלי ביקש." אמרה בקצרה ושתתה גם היא מהתה.
רמוס הוציא מכיס גלימתו שתי חבילות צפרדעי שוקולד לחלוק עימה.
"אתה המבוגר הראשון שהוא לא אני שעדיין ממשיך לאכול אותם!" חייכה טונקס ולקחה ממנו את הממתק.
"אני מאוד אוהב שוקולד," ניסה להצטדק.
"זה בגלל השינויים שאתה עובר?" אמרה כשהתייחסה בברור לשינוי בזמן הירח המלא.
רמוס לפתע קפא. הוא הרגיש את מחצית מליבו מפסיק לעבוד ומתפורר לאט לאט. היא מעולם לא הזכירה באוזניו את העובדה שהוא אדם זאב, הוא כלל לא היה בטוח שהיא יודעת על כך על אף שכל המסדר מודע לזה. לעיתים בחברתה אפילו שכח מזה.
הוא קצת נשם לרווחה משום שתקופה פחד נורא שמא תפסיק לדבר איתו אם תדע מי הוא באמת.
"אוי, סליחה! רמוס לא התכוונתי להביך אותך, אתה לא חייב לענות!" אמרה כשהבחינה בתגובתו.
"ל... לא, זה בסדר..." ענה, קצת יוצא מההלם, "פשוט לא ציפיתי לשמוע כזו שאלה. אני חושב שכן, אני מוצא ששוקולד מאוד מנחם עבורי. אחרי כל שינוי, אמא שלי הייתה מביאה לי חבילה קטנה ואני חושב שזה נהפך למן טקס עבורי." אמר בעודו מתרשם ממידת הכנות של עצמו.
"מוגלגים חושבים חושבים ששוקולד הוא מן חטיף שמשפיע על מידת האושר של האדם, זה לא כזה מופרך כשחושבים על זה." סיפרה טונקס.
"מעולם לא חשבתי על זה, זה די הגיוני האמת. אמא שלי בעצמה מוגלגית, אני מניח שידעה על כך ובגלל זה הייתה נותנת לי אותם." אמר והכניס את מחצית צפרדע השוקולד שנשארה בבת אחת כדי שיוכל להפסיק לדבר.
הוא מאוד הופתע. הוא שנים לא פתח בפני אף אדם על חייו בצורה כזו, ועוד על אימו.
הוא ניחש שסיריוס סיפר לה עליו מעט, וכשפתח את פיו לדבר, היא אמרה לו: "אתה יודע, רמוס. לקרוא אנשים ולהבין אותם... זה חלק מהעבודה שלי. ובניגוד למה שכולכם חושבים עליי, אני די טובה בה." אמרה במידה של סיפוק. מחוייכת.
לא שמעולם חשד שהיא לא, אך רמוס הופתע נורא עד כמה טונקס מרשימה אותו בחוכמתה ונבונותה.

"בוקר טוב, רמוס." אמרה בשעה שיצא מדלת חדרו. ונתנה לו חיבוק קצר, על אף שעודנו מעט מבויש, החזיר לה גם הוא מה שנראה חיבוק מהיר.
"ראיתי בדיוק שסנטיאגו ציוות אותנו ביחד למשימה היום," אמרה. והוסיפה, "שוב." בקריצה.
רמוס חייך ואמר שיביא עימו את מיטב השוקולדים שברשותו.
הוא ירד למטבח, מנסה להילחם במחשבה שהוא מבין מדוע כל פעם שרואה את טונקס, לא משנה באיזו צורה: בלונדינית, ברונטית, בשיער כחול, ורוד ואפילו לבן-כסוף, הוא תמיד חייך כשראה אותה.
הוא ניער את ראשו. הרי מה הסיכוי שהיא בכלל מסתכלת עליו באותה צורה? הוא מבוגר ממנה.
בארבע עשרה שנה. וכל כך לא יציב. לא כלכלית וכלל לא פיזית.
היא בסך הכל חברה למסדר. היא נחמדה אליי בזכות סיריוס בלבד. חוץ מזה אני לא באמת מעניין אותה, היא משתעשעת בהשפעה שיש לה. אני בסך הכל הצבע הורוד שעל שיערה מבחינתה. חושב בכאב

"למה אני עדיין לא יודע עליך כלום?" שאל רמוס בזמן שטונקס מביטה במשקפת באדם מנגוליס, אוכל מוות מהאכזריים שהכיר, סועד עם משפחתו. היא הביטה על מנגוליס דרך חלון סלונו.
טונקס הסתכלה עליו מופתעת, "מ'ז'תומרת? רמוס, אתה יודע עליי המון..." אמרה ונגסה בקוביית שוקולד, "סיפרתי לך דברים שאפילו סיריוס מעולם לא ידע..." אמרה, והמשיכה, "ואני מקווה שזה יישאר ככה." מזהירה אותו.
רמוס חיוך בשעה שענה: "אני שמח לשמוע. ובוודאי שיישאר..."
"ת'ה יודע. זה מדהים. איך הוא נראה עדיין כל כך טוב. אני מתכוונת, אפילו אחרי אזקבאן." אמרה בקול חולמני מביטה גבוה באוויר.
רמוס שהביט בה מיד הרכין את ראשו. הוא מעולם לא הרגיש מושפל יותר, כאילו ליבו צונח בקרבו. ואמר מבלי שבכלל חשב על כך או אם כלל רצה שטונקס תשמע אותו: "כן... הוא תמיד זכה בנשים".
"הו. אם לא היית קצת עסוק מדי בלרחם על עצמך, היית יודע כבר במי זכה בי, רמוס." אמרה.
רמוס התקשה לשאוף אוויר.

		הפרק הבא