ראי ינפתא ואבן האוב *מוקפא*

ג'ורג' ישב לצד גופת אחיו, לא מסוגל להתיק ממנה את מבטו.

דמות בעלת שיער שחור-ג'ינג'י ארוך התקרבה עליו.

"היי." אמר לו קול שקט.

הוא לא היה מסוגל לענות.

היא התיישבה לצידו.

הוא הרים עליה את מבטו.

היא הייתה מלאה בפציעות, גלימתה הייתה בלויה וקרועה והאות האפל שצרוב בזרועה היה חשוף.

"את בטח מרגישה נורא." הוא אמר לה בשקט.

"על הדברים שעשיתי? ברור שכן. אבל אני מרגישה יותר נוראי כי יכולתי למנוע את זה. יכולתי למנוע את המוות של כולם פה."

"זו לא אשמתך!"

"אני יודעת. אבל יכולתי למנוע את זה."

ג'ורג' ידע שהיא פשוט מנסה למנוע ממנו לחשוב על פרד.

"ג'ורג', אני צריכה להראות לך משהו. זה ישמח אותך."

הוא ניענע בראשו לשלילה.

"אני איבדתי את אח שלי" הוא לחש "שום דבר לא יכול לשמח אותי."

"זאת בידיוק הבעיה. כשאתה מאמין שאתה לא יכול לשמוח, אתה גם לא תשמח."

"אני לא ממש רואה אותך כאן מלאה בחיוכים."

"לא אמרתי שאתה צריך להיות שמח עכשיו. אני מאמינה שבעוד חודש עד שנה אני כבר אחזור להיות שמחה, להיות מי שהייתי. אתה? אני חושבת שאתה רוצה להתאבד."

"ואת צודקת." הוא אמר לה באומללות.

"ג'ורג', בוא."

"לא."

ג'ורג'!"

"לא"

"אני רוצה לתת לך הזדמנות להפרד מפרד. בוא כבר."

ג'ורג' הרים את מבטו במהירות.

"להפרד מפרד?"

		הפרק הבא