בחירתה של אתנה

מחסום כתיבה, סליחה...

-לאנבת' היקרה,

אילו רק הייתה לי אפשרות להציץ בכדור בדולח ולראות מה צופן העתיד. אילו רק הייתה לי יכולת לעשות "סטופ" לעולם ולחזור אחורה בזמן. אילו רק היה לי הכישרון לעצום עיניים ולראות מה אתם עושים עכשיו. מין יכולת קסם שתאפשר לי לדעת את הכול. לדעת מה לעשות. מה הבחירה הנכונה מבחינת כל הצדדים. אני מרגיש כאילו אני כל הזמן טועה ואף פעם לא עושה את הבחירה הנכונה. מה את היית עושה במקומי?
אני כותב דווקא לך את המכתב הזה (למרות שאני לא אשלח אותו באמת) כי אני יודע שאת השקולה ואת ההגיונית. את תמיד עושה את הבחירה הנכונה מכל הצדדים, תמיד שוקלת את כל האפשרויות, תמיד מוצאת אפשרות שלישית. לפעמים נדמה לי שאני ואת הפכים, את הרַצְיוֹנָלִיזְם* ואני ההֵדוֹנִיזְם**.
אני זוכר משפט שאבא שלי אמר לי פעם, "תמיד יש אפשרות שלישית, אבל אי אפשר תמיד לבחור בה". וכעת זה נראה אמיתי מתמיד כשאני קרוע בין מחנות ולא יודע מה לעשות. שום צד הוא לא צד שמתאים לי, ויש לי אפשרויות אבל אסור לי לבחור בהן. חוש ההומור של אלוקים.
אומרים שגיבור תמיד מרגיש כך בתחילת דרכו. אבל אני לא גיבור, ואני ממש לא בתחילת דרכי. זה אומר שמשהו בי מקולקל? שיש בי בעיה כלשהי? שאני שונה מכולם?
כולם מחכים למסעות חיפושים באצבעות מוחזקות, אני היחיד שיש לו סיוטים על היום בו יבחרו בו להנהיג מסע חיפושים. כולם רוצים להילחם במפלצות, להוכיח את עצמם לעולם, אני לעומת זאת בורח מכל תינוק מפלץ מזדמן. כולם מוכנים להקריב את חייהם למען הצלת העולם, למה אני היחיד שהרעיון גורם לו לקום על הרגלים ולברוח? למה תמיד מי שלא רוצה להיות גיבור הוא האחד שנבחר להיות אחד כזה?
אך אם התברכתי בכישרון אחד הוא כתיבה. הכתיבה זורמת לי חלק כשם שחתימה על הסכם שלום הולכת טבעית לדונלד טראמפ, וכשם שרקדנית ברודוויי תוכל לבצע גֶ'טֵה*** מתוך שינה. לכתוב רגשות ותיאורים, לפעמים אני מרגיש שזה היעוד שלי. את מבינה למה אני מתכוון? יעוד, גורל, קארמה. ואם לא זה, לפחות אני יודע להצחיק. פעם אחת כתבתי סיפור קצר והראתי אותו לגרונווין, היא צחקה כל כך עד שיצא לה חלב מהפה. ואז היא רדפה אחרי במורד הרחוב כדי להרביץ לי על זה. בעצם, הקטע הזה קצת פחות מצחיק. הנקודה היא שאני יודע להצחיק ואני יודע לכתוב, ואני גם אוהב לכתוב על נושאים רציניים. ואמיתיים. אילו הייתה דרך לשלב את כל אלה ביחד, כדי ליצור ספר אחד מושלם. הייתי קורא לו משהו בסגנון "הגיבורים של האולימפוס", או משהו כזה. חבל שזה לא אפשרי. אסור לחשוף את בני התמותה לקיומם של האלים.
אז בינתיים, אני נמצא כאן, בלי שום יכולת לעשות דבר או לעצור את ההשתלטות. כי אני פחדן. אני פחדן אנוכי. אילו הייתי גיבור כמוכם הייתי קם ומתנגד, הייתי עושה משהו. אבל אני לא גיבור.

-לא יודע אם תקראי את זה אי פעם, ריק ריירדן

---

באותו ערב אפריל מקפיא בו מתחיל סיפורנו, לא נראו זכר לקרני שמש בשמיים המעוננים. ברד מעורב בגשם הכה על זגוגיות החלונות בפנימיית ראדלי, והבריח את כל התלמידים הסוררים שהתחבאו בחצר פנימה, אל מקום מחסה מן הקור. אף על פי שכל החלונות היו סגורים ומפזרי חום היו פזורים בכל מסדרון, התלמידים הסועדים בקפיטריה היו עטויים שכבות של מחממי אזניים צמריריים, מעילי גשם כבדים וכובעי צמר עבים. בקפיטריה הוגש לשם שינוי מרק חם בבוקר בנוסף לקורנפלקס, לסלטי הירקות ולספלי הקקאו המהבילים. קולות המיית ופיטפוטים מילאו את החדר הצפוף, ובכל מקום תלמידים פיטפטו עם חבריהם ו-

"אתה יכול להעביר את המרק?" חזרה מארי אן.

צ'ארלי הרים אליה את מבטו מעל סלט הפירות שלו בו שיחק בחוסר תאבון רק כדי לגל אליה את עיניו הכחולות וללגום באיטיות מעצבנת את הקקאו שלו.

מארי אן גנחה ביאוש וניסתה למתוח את ידה לעבר קערת המרק החלודה אותה ביקשה מצ'ארלי כבר בפעם הרביעית, אך ללא הועיל; היא לא הייתה יכולה להגיע אליה גם אם רגל מטאטא היה משש לה יד

"בבקשה?" הוסיפה, אך הנער הצעיר ממנה בשנתיים שלא חזר להביט לכיוונה.

צ'ארלי ומרי אן היו אויבים מאז שפגשו זה בזה, עובדה לא כל כך מפתיעה כיוון שהם נפגשו בריתוק, כשמארי אן העתיקה מהמבחן של צ'ארלי והכחישה בכל תוקף. צ'ארלי גם הכחיש, ולכן שניהם נכנסו לריתוק. צ'ארלי כעס על מארי אן, ומכיוון שהיה לי כישרון מדהים בלעצבן אנשים הוא הצליח לגרום לה לשנוא אותו תוך פחות משמונה דקות.

הסיבה היחידה שהשניים הסתובבו יחדיו הייתה חבריהם המשותפים: גרונווין וריק. גרונווין אהבה יריבויות ותחרויות איגרוף, לכן לא הייתה לא בעיה עם סיכסוכים שפרצו בינהם, אבל לריק היה קשה בכל הנוגע לאלימות, פיזית או מילולית, וכיוון ששלושתם חיבבו אותו הם השתדלו למנוע ריבים בין מארי אן וצ'ארלי. אבל בימים כמו אלה, כשריק לא נמצא כדי לעודד ולהיות אופטימי, וגרונווין לא נמצאת כדי סתם לעצבן ולגרום להם לשכוח מהצרות, ושגם ככה יש הרבה מתיחות באוויר, היה קשה שלא להקניט ולעצבן זה את זה.

*"אוקי, תן כבר את הקערה המחורבנת!"* הכול קרה מהר כל כך עד שאדם שלא הכיר את מארי אן קודם לכן וודאי לא היה רואה אלא כתם מטושטש של רעמת שיער חום בשעה שמארי אן קפצה ממקומה וטיפסה על קצה הכיסא של צ'ארלי כדי להרים את הצלחת. אבל צ'ארלי, שהיה מרוגל בהתנהגותה הפזיזה והתזזתית של הנערה חמומת המוח הספיק, במבט משועמם ובלי להרים את מבטו מצלחתו, לדחוף את הקערה לאורך השולחן, ולהזיז את הכיסא ימינה (בחריקות רמות), עד שמארי אן נפלה ממנו.

הוא לגם עוד לגימה מהספל ושלף מהילקוט שלו, התלוי על משענת הכיסא, ספר כחול כריכה, מסומן בסימניה. היא פתח אותו בעמוד המסומן והחל לקרוא בזמן שמארי אן החבולה והזעופה גררה עצמה לשולחן הסמוך וחיפשה מקום שבו לא נגמר המרק.

"זה היה קצת דרמטי, לא, צ'ר- צ'ר?" נשמע קול עבה ונערה חסונה התיישבה בכיסאה של מארי אן.

"זה באמת יהיה דרמטי אם תמשיכי לקרוא לי צ'ר- צ'ר." השיב צ'ארלי.

גרונווין פרעה את שערו הרך וצ'ארלי ניסה לסלק את ידה ממנו. "מה שתגיד,"

גרונווין הייתה נערה שרירית ומגושמת למראה. גופה היה חסון ומלא, כבעיקר כי נהגה להתאמן הרבה, ושרירי פניה שמנמנים ונפוחים. עם השיער החום הסמיך והעיניים התכולות הטהורות נראתה הנערה כמו אחותה הגדולה והגברית של מרי אן. מארי אן היה שיער חום בהיר באותו גוון בדיוק של צבע שער גרונווין, שנאסף לרוב בזוג צמות מיושנות אסופות בסרטים ורודים. באופן אירוני, מארי אן *שנאה* ורוד, אך איש לא אעז לשאול אותה על הצמות, אפילו לא צ'ארלי. גם לה היו עיניים בצבע פרח העולש*, כדומה לגורנווין. אם כבר ההבדל היחיד היה התסרוקות: בעוד שלמארי אן הייתה תסרוקת ארוכה ומיושנת, גרונווין התהדרה בתסרוקת אופנתית בעלת פוני בצורת זיגזג, שירדה בקו אלכסונית מאחור.

"תחזירי לי את המקום שלי," רטנה מארי אן, שנראה שהופיעה יש מאין. היא נראתה כל כך זועפת שגרונווין לא טרחה להתווכח ופינתה לה את כיסאה. היא עברה לכיסא אחר, לצידו של צ'ארלי.

מארי אן נעצה מבט נוקב בצ'ארלי, שהרגיש בעינייה אבל המשיך לקרוא בסיפרו. היא המשיכה לנעוץ בו מבטים במשך זמן כה רב וגרונווין כבר הגישה חעצמה אוכל והתחילה לאכול. זה היה מעין משחק שאף אחד מהם לא רצה להיכנע בו ראשון.

-ואז היא שפכה על צ'ארלי את תכולת הספל שלה.

גרונווין זינקה מיד על רגליה כדי לראות כיצד יגיב הנער ההמום ונוטף המים, ששילח בתגובה בעיטה מידית אל מארי אן. אך זו התחמקה ממנו, ובהבעה מרוצה קמה ויצאה מחדר האוכל.

הפרק הקודם