שונה

כל העניין של וולט ואנוביס בגוף אחד והקשר שלהם עם סיידי הוא מסובך מאד.

הרבה פעמים רציתי לראות פאנפיק שמדבר על זה, אבל אף פעם לא התייחסו אל זה בצורה הנכונה: לפעמים פשוט מתחמקים מזה, ופשוט מפרידים אותם אחד מהשני ובוחרים באחד, לפעמים עושים אחד מהם דומיננטי, לפעמים עושים אותם שני אנשים בראש אחד שמתווכחים אחד עם השני, ולפעמים אפילו מחליפים את השליטה בגוף בין שניהם. אף אחד מהדברים האלה אינו מדוייק על פי הספר לפי מיטב הבנתי. 

ואז, ראיתי לא מזמן את הפאנפיק הזה, וזה פשוט מתאר בצורה מושלמת את היחסים שבסוף צל הנחש בין סיידי וולט ואנוביס. לא ראיתי עוד אף פאנפיק כזה מעולם, אז החלטתי לא לתת לזה לחלוף מעל פני, אלא להביא את זה לכאן ולתרגם את זה, למען הכלל שיקראו ויראו.

אני חייבת להודות שזו הייתה עבודה קשה במיוחד, ולא רגילה בשבילי, כיוון שאני לא רגילה לתרגם פאנפיקים רומנטיים. גם אני מודעת לכך שהתרגום לא יצא לי מושלם, אבל עשיתי אותו טוב כמיטב יכולתי, ואני אשמח להצעות לשיפור אם אפשר (גם לא היה לי את הספרים בבית, אז אני לא בטוחה עם מילת הכישוף הזאת היא באמת טאס).

ולבסוף כמובן, כל הזכויות שמורות בפאנפיק הזה לריק ריירדן ממציא הדמויות ואופיים, ולמחבר/ת הפאנפיק הזה ColorTheSky בפאנפיקשן, על העלילה, ואין בכוונתי להרוויח שום רווח על הפאנפיק, חוץ מהנאת הקוראים. התרגום כמובן הינו תרגום חופשי כמו שכתבתי למעלה, ולכן גם אינו מדויק כל כך...

היא הייתה שונה, התחושה הזו.

ושונה עוד יותר, השאלה הזו.

"את מי את יותר אוהבת?"

פעם חשבתי שלא אוכל לקבל את שניהם יחד. נהגתי להאמין שלא יכולתי להיות עם אף אחד מהם. אבל עכשיו, שהם כאן, בהישג ידם של אצבעותיי, כישות אחת, זה פשוט בלבל אותי לגמרי.

בכל פעם שאני מסתכלת עליו – וולט, זה כאילו שאני רואה רק אותו לבד, בלי אף נער-אל חתיך שנותן לו את הכוח לחיות. ואז אני מסתכלת לתוך הדואת, כמו לובשת משקפי שמש, ואני רואה את אנוביס, בלי שום זכר מגופו של וולט, מחייך אליי ומחזיק אותי.

זה פשוט כל כך מבלבל.

לפעמים אנוביס סוחף אותי לארץ חלומית, ושואל אותי לאן אני רוצה להגיע, וזה מתממש מולי, ואז אנחנו יוצאים לדייט תודעתי. ולפעמים זה פשוט מרגיש כל כך אמיתי, שאני צריכה לצבוט את עצמי. בסוף כל דייט, האשמה בכך שאני לא כאן עם וולט הורגת אותי מבפנים.

ואז אני מתעוררת, רק כדי להזכיר לעצמי שוולט יודע על הדייט התודעתי הזה, כיוון שהוא ואנוביס ממש חולקים את אותו המוח עכשיו.

כמובן, גם לוולט ולי יש מקרים כאלה – אנוביס צריך להשאיר חיים בגופו של וולט, בזמן שהאל יוצא לעסקי קבורה. ואז האשמה מכלה אותי, ואני בסופו של דבר מסתתרת בחדר שלי.

אני יודעת, זה ממש פחדני מצדי, אבל מכל הדברים שאתם יכולים לזרוק לסיידי קיין שתתמודד נגדם, בנים לוהטים יהיו סופה.

זה בעצם מה שאני עושה כרגע. השמיכה שלי אסופה עד סנטרי, עוטפת אותי כמו פקעת פשתן, ואני מכורבלת במיטה שלי, מנסה להסיח את דעתי מהדרמה הזו.

הו, רוחות, נערים משגעים.

האם הם אדם אחד עכשיו? האם הם עלולים לקנא זה בזה? א-איך אפשר בכלל להיות אהובה על ידי אדם מארח-אל, ולאהוב אותם כפי שהם?

נקישה נשמעה מבעד לדלת.

"סיידי?" אני שומעת את קולו של וולט – כלומר, את קולם של וולט ואנוביס מבעד לדלת. אני מניחה שהוא חזר.

קהות מוזרה נוצרה בחזי.

אני לא יכולה לברוח משניהם לנצח. אוף! אפילו המחשבה של לא לראות את שניהם לנצח הורגת אותי.

אני מתוסבכת.

אני נאנחת, "בואו, שניכם."

התחלתי לקרוא להם כך באקראי, בתחושה שההכרה בו רק כוולט אינה הוגנת כלפי אנוביס. אלה היו שניהם שם, נכון?

אני נושפת עמוקות.

אני בוהה בשניהם מהשמיכה שלי. זה היה מוזר, לראות כמה מהתכונות של אנוביס מתמוססות ומתמזגות אל תוך תכונותיו של וולט. ידעתי שזה יבוא, אבל אני מניחה שזה פשוט מבלבל בשבילי (מכיוון שאני מבלה כל כך הרבה זמן עם שניהם, יכולתי לתאר לכם את צורת הגבּה שלהם), אבל עבור כל בחורה אחרת שם בחוץ, זה אולי היה גן עדן.

היו אלה עיניו של אנוביס וחיוכו, ובאופן מפתיע שערו, בעוד שכל השאר היה של וולט. זרועותיו, ידיו, פעימות ליבו... אוף. איך יכולתי להפסיק להתאהב בשניים האלו, אם הם פשוט בלתי ניתנים לעמידה בפניהם בטירוף?

וולט/אנוביס התיישב על המיטה סמוך לרגליים שלי. "סיידי, מה לא בסדר?"

היה להם האומץ לשאול אותי מה לא בסדר? הכל לגמרי לא בסדר – מלבד ההצלחה האחרונה שלנו עם אפופיס. "מה זאת אומרת, 'מה לא בסדר?' הכל לא בסדר וולט/אנוביס! הנה, אתה רואה, אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לך!"

אני רוצה להעיף באגרוף את השפתיים המעוקלות האלה מעל פניו. פניהם.

"סיידי, למה פשוט לא שאלת?" הוא שואל וצוחק. הקולות שלהם כמו קרמל ושוקולד מומסים יחד, ולמרות שרציתי לצרוח עליהם, הקול איכשהו הרגיע אותי.

בזמנים כאלה, הייתי רוצה להתמזג עם איסיס. נראה איך היו מרגישים השניים האלה אם הייתי מדברת לעצמי ככה.

"מכיוון שלא רציתי להיראות טיפשה, מטומטמים," אני אומרת ומתפתלת לי מהפקעת. מחצית מגופי נחשף, ואילו רגליי עדיין היו תחובות שם בבטחה. "כל יום אני מרגישה שאני בוגדת בשניכם, ואני שואלת את עצמי, את מי, למען האלים, אני יותר אוהבת? זה קשה, בידיעה ששניכם היו אנשים..."

הם קטעו אותי עם היד. "רגע ... את אוהבת אותי?"

הדם זורם לי לפנים, ואני מתפוצצת. "אוי אלים, מי מדבר? אתה רואה למה אני מתכוונת? חצי מהזמן אני אפילו לא יודעת עם מי אני מדברת, אני לא יודעת עם מי אני מחזיקה ידיים – אני לא יודעת עם השפתיים הארורות של מי אני מתנשקת? כלומר, הן מרגישות כמו של וולט, אבל הן נראות כמו של אנוביס, ואוי, נורא, אני מרגישה אשמה כשאני חושבת על האחר לבד ו..."

אני מוצאת את פי מכוסה ברצועת בד אפורה.

הממזרים האלה!

אני עומדת לשחרר את מלוא הכוח הטמון בסיידי קיין, אבל אני קשורה למיטה על ידי עוד תריסר רצועות כותנה.

אני עומדת להתפוצץ בטירוף.

"תקשיבי, ליידי קיין," הם אומרים, גורמים לי לזעום עוד יותר. אני באמת ליידי, וזו הטרדה! אני רוצה עורך דין ארור, כי אהבות חיי ממש כובלים אותי על המיטה שלי, כאילו אני איזה דבר שאפשר לשחק בו! "נסביר לך את זה, בסדר? אז, אהובה, אני מקווה שלא תבעירי הכול, או שתכניסי כאוס לחדר הזה."

בצחקוק הוא כורע על ברכיו לצד המיטה שלי ותוחב כמה קווצות שיער מאחורי אוזני. "את צריכה להקשיב, סיידי. זו הדרך היחידה שתביני." הוא מנשק את קצה האף שלי, ואם רק לא הייתי עגבנייה כרגע, הייתי מתאבקת עם הבנים האלה על הרצפה.

"אוקיי, איך מסבירים את זה," הם אומרים, מפנים אלי את הגב וצועדים בחדר. גבותיהם קמוטות. "אה, הבנתי שסיידי טובה בביולוגיה."

ידו עוברת דרך שיערו ופורעת אותו.

"נכון, נכון, בסדר. אז למשל, אנוביס הוא חיננית, ווולט הוא חמניה. את מרכיבה אותנו עם הכלל של הדומיננטיות המשותפת, ומקבלת איזשהו פרח כלאיים."

איזה אידיוטים, כבר ידעתי את זה.

"אז מה שלא נעשה, אנחנו עושים יחד. זה כאילו אנחנו אדם אחד, סיידי. אני אנוביס, ואני וולט. ולמען האמת, זה שאת מתייחסת אלינו כשני אנשים מבלבל אותנו."

מה.

"לא משנה מה אנחנו חושבים, אנחנו חושבים יחד, כאחד. מכיוון שאנחנו כל כך קרובים למוות, לעיתים  מאד רחוקות אנחנו מתווכחים. זה כמו שאנחנו אדם אחד. אז אין צורך להתבלבל, אנחנו שני הבחורים שאהבת באחד."

הממ.

הוא כורע על ברכיו לצידי, אוחז בידי, ומשתמש בידו השנייה כדי ליצור שביל בעור לאורך כתפי. "למשל, שנינו מרגישים את זה. אנוביס נהנה מזה, וולט נהנה מזה..."

הממממ.

"דוגמא נוספת," ידיים נוחתות על עורפי, ואט אט מתירות את הרצועה. "היא שאני החלטתי להוציא את זה מהפה שלך, ויש לי אמונה שאת לא תהרגי אותי."

אצבעות מתחככות בלחיי, ואני מרגישה את עצמי רועדת. ואז התחבושות יורדות, אחת אחת, ולאט לאט, ולבסוף הגוף שלי חופשי מהפקעת ומהתחבושות. אני מנשקת את לחיו.

"אין קרב על שליטה, מכיוון שאנחנו אדם אחד. אני יודע את כל מה שוולט ואנוביס יודעים. ואנחנו לא מקנאים כי אנחנו יודעים ש..."

אני משתיקה אותו עם היד.

"אז כשאני מנשקת אותך," אני אומרת ומסירה את כף ידי. "שניכם מרגישים את זה?"

הוא מחייך. "שתי נשמות באחת."

"הממ," אני מהמהמת. "ייקח לי זמן לקלוט את זה..."

"סיידי..."

"אבל רק תבטיח לי שאף אחד לא יקנא."

"סיידי, אנחנו לא יכולים לקנא בעצמנו..."

"טאס."

כשהסרטים הוורודים מצמידים את הבנים שאני אוהבת לרצפה, אני משתרעת עליהם, ומנשקת אותם עד אובדן חושים, מקווה בכל ליבי, שאתרגל שיש לי את שני הבנים האלה לעצמי. בגוף אחד.

הפעם זה שונה. אני מרגישה ששניהם מנשקים אותי, כמו הטוב משני העולמות באחד.

זה באמת שונה – אבל אולי אפשר לאהוב שני אנשים בבת אחת.