מעודנת-המשך של המשך

הי!

הפאנפיק הזה הוא המשך של המשך של תרגום של הפאנפיק Refined-מעודנת

את ה12 פרקים הראשונים המתורגמים תוכלו למצוא פה-https://www.hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=2245&showchap=1

והארבעה פרקים הבאים פה-https://www.hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=6053&showchap=1

תצטרכו לקרוא את הפרקים הראשונים כדי להבין מה הולך פה

מקווה שתאהבו ואם יש לכם הערות/ביקורת/שאלות אתם מוזמנים לכתוב בתגובות או לשלוח ינשוף

ביוש

עדי

דום חזרה למעונות רק אחרי שנרדמתי. כשקמתי, היא כבר ירדה לארוחת בוקר. זה כאילו היא מתחמקת ממני.  

אני די אסירת תודה על כך - כלומר, מה אני בכלל אומר לה? אני חושבת שאדבר עם מארק על זה, אבל יכול להיות שגם זה לא רעיון כל כך טוב. אחרי הכל, לא הייתי אמורה בכלל להקשיב לשיחה ההיא. אני יכולה פשוט למחוק את הזיכרון שלי, ובכך להפוך את הכל לפשוט יותר. 

חדר המועדון ריק למעט לילי ולורקן. נראה שלורקן מבלה כאן יותר זמן מאשר בצינוק ששמו סלית'רין. אני מחייכת ומנופפת לשלום כשאני חולפת על פניהם, אבל אני לא עוצרת לדבר כשאני עושה את דרכי החוצה מחור הדיוקן, ומטה לארוחת הבוקר. נראה שכל האולם הגדול מתמקד בשולחן גריפינדור - או בעצם בבן דודי.  

ג'יימס עומד - כן, עומד - על שולחן גריפינדור ונראה זחוח באופן מרגיז. זה לא יכול להיות היגייני - רק מרלין יודע איפה היו הרגליים האלה קודם. 

"הקשיבו כולם!" הוא צועק לכל הסובבים אותו, אם כי הוא לא היה צריך לטרוח, ממילא תשומת הלב של כולם מופנית אליו, "אני רוצה לומר משהו!" 

הוא מושיט ידו ומושך את לורה פלפס  ומרים אותה אל השולחן לידו. אני בודקת אם השרביט שלי בכיס, כי אני נשבעת למרלין, אם הוא מציע לה נישואים, אני הולכת להטיל קללה נוראית על הזוג.  לורה זוהרת ונראית נרגשת במיוחד. 

"לורה," הוא מצהיר בחגיגיות, "אני זורק אותך!" 

הצבע מתנקז מפניה היפות ופיה נושר בהלם, כמו גם שלי. יש בנות שמעודדות, יש בנים שמייללים, אבל בעיקר תלמידים צוחקים. לורה קופצת מהשולחן, מסתירה את פניה בידיה ורצה מהאולם הגדול. ג'יימס נראה מאוד גאה בעצמו. הוא קופץ מהשולחן, נותן כייפים לכמה אנשים. ופונה עליי, מחייך. 

"היי ג'ינג'!" הוא קורא, "את גאה בי? זו הייתה התוכנית לאורך כל הדרך. אני מחזיר לה בגלל היותה כזו זו– " 

אני סוטרת לו חזק על הפנים. 

"אתה טיפש קטן ומנוול" אני צורחת, "איך יכולת לעשות לה את זה?" 

"חשבתי שאת שונאת אותה!" ג'יימס צועק חזרה, משפשף את לחיו האדומה עכשיו. 

"אני לא המעריצה הכי גדולה שלה", אני מודה, "כמובן שהיא כלבה בגלל מה שהיא עשתה לי. אבל אני יודעת איך זה כזורקים אותך מול כל בית הספר וזה לא כיף, לא הייתי מאחלת את זה לאף אחד! איך אתה יכול להיות כל כך חסר חמלה ורגשות כל הזמן? " 

יצאתי בכעס מהאולם הגדול, מתעלמת מצעקותיו של ג'יימס. חזרתי בריצה לחדר המועדון, לילי ולורקן הזדמזמו ולא הבחינו כשרצתי לידם. לורה בוכה במעונות, כמו שסברתי. היא יורה בי מבט זדוני ברגע שאני נכנסת פנימה. 

"תצאי מפה!" היא בוכה. היא שוכבת על המיטה שלה, ודמעות זולגות על פניה - ואני מרחמת עליה. אני יודעת שאסור לי לרחם עליה אחרי כל מה שהיא עשתה. היא כלבה דו-פרצופית שכל היום מסתובבת עם הבנות הדביליות מהשנה השביעית שאומרות "אומיגד!" אחרי כל משפט ומנסות לפלרטט עם פרופסור דייויס. אני באמת צריכה לשמוח בצערה, אבל לא. אני מרחמת עליה. 

"לורה אני -" 

"אני חייבת לומר לך את זה וויזלי", היא קוטעת אותי, "את הרבה יותר מרושעת ממה שנתתי לך קרדיט. מי ידע שאת יכולה לשחק כל כך מלוכלך? " 

"את חושבת שהייתי בעניינים?" אני שואלת בכעס, "לורה, לא היה לי מושג מה התוכנית שלו!" 

לורה מלגלגת. 

"כן בטח. שנאת אותי מאז שאמרתי לכולם שאת בהריון. " 

"למעשה שנאתי אותך הרבה לפני כן", אני מודה בקרירות, "אבל עדיין לא הייתי עושה לך את זה. אני יודעת איך זה להיות מושפלת מול כל בית הספר. זה לא חלומי, נכון? " 

היא מרימה גבה. 

"למה את כאן?" היא שואלת בחשדנות. 

"רציתי לוודא שאת בסדר," אני מושכת בכתפי, "לא כולנו קרים כמוך, את יודעת." 

"אבל אתה שונאת אותי," היא אומרת בנחישות. 

"ואת שונאת אותי", אני עונה, "אבל אני לא שונאת אותך מספיק כדי להשפיל אותך מול כל בית הספר. זה ההבדל בינינו. " 

היא עוצרת לרגע ואז מוסיפה: 

"ולי יש שיער יותר יפיפייה." 

היא לעולם לא יכולה להתאפק מלעקוץ. אני חייבת לומר שהיא נראית מלאה רגשות אשמה. אני מסתובבת ומשאירה אותה במעונות מבלי לומר לה מילה נוספת. אני הולכת לספריה להכין שיעורי בית ואפילו לא טורחת לרדת לאכול ארוחת בוקר. אני ארד למטבחים בהמשך. אני מתחילה בכתיבת המאמר "לחשים עתיקים" שצריך להיות מוגש מחר. ברגע שהתחלתי לכתוב עם הקולמוס על הקלף, מאלפוי גולש על הכיסא ליד שלי. פתאום הלב שלי דופק - אני מרגישה כל כך מוצפת רגשות אשמה בנוכחותו. האם עלי לספר לו? אני יודעת שזה לא המקום שלי אבל - 

"היי שמנמנה," הוא מגחך. אני מקמטת את מצחי לעברו. 

"אתה צריך לדעת טוב יותר מאשר לקרוא לילדה בהריון 'שמנה', בלונדי. תזהר, אני אשב עליך,” אני מאיימת. 

"בבקשה אל תעשי את זה, אני ממש אוהב את הרגליים שלי," הוא אומר ואני מכה אותו בזרוע. 

"מישהו במצב רוח", הוא מעיר ומשפשף את זרועו, "אני הבחור השני שחבטת היום והשעה רק אחד עשרה." 

"היה מגיע לג'יימס" אני זועפת. 

"אם את אומרת," מושך מאלפוי בכתפיו, "חשבתי שאת לא אוהבת את לורה בגלל שהיא פלטה באכזריות על קיפר-" 

"מי או מה לעזאזל זה קיפר?" אני שואלת. 

"קיפר!" הוא אומר ומצביע על הבטן שלי: "התינוק!" 

"לתינוק הזה לא יקראו קיפר!" אני קוראת בקול, ומרוויחה כמה מבטים מלוכלכים מהספרנית. 

"קיפר זה שם די מגניב, וויזלי, את חייבת להודות בזה," הוא מגחך. 

"קיפר וויזלי ... לא, בהחלט לא," אני אומרת. 

"מה עם קיפר מלפוי?" 

"זה אפילו יותר גרוע," אני צוחקת מדבריו. 

"בסדר, יש לך הצעות?" 

אני מנענעת בראשי. 

"מאלפוי ... אתה יודע שאני אפילו לא בטוחה אם אני אשמור את זה," אני אומר ברכות. 

"אני יודע," הוא אומר בעצב, "אבל ... רק שתדעי ... אני אהיה שם אם כן." 

זה לא מה שאביו אמר. 

"אני פשוט כל כך מבולבלת", אני מתוודה, "אני לא יודעת מה לעשות." 

מאלפוי מניח את סנטרו על זרועותיו המקופלות על השולחן ונאנח בכבדות, וגורם לשערו הבלונדיני המרושל להתנופף מעל פניו ולשוב למטה. אני מתחיל את החיבור שלי של קסם עתיק ומאלפוי נשאר איפה שהוא. כמעט רציתי שהוא ילך - ככל שהוא יישאר זמן רב יותר אני מרגישה חייבת לומר לו את מה ששמעתי בין מארק לדום. 

כעבור זמן מה הוא שולף כמה ספרים מהתיק ומתחיל בשיעורי הבית שלו. זה לא יוצא דופן מבחינתנו. מאז שהחלטנו להיות חברים במקום אויבים שהפכו לאוהבים ואז לאויבים שוב, אנו נוטים להיפגש בספרייה כדי ללמוד. אנחנו לא באמת מתכננים את זה ככה, זה פשוט קורה. אני עוזרת לו בשינוי הצורה שלו (שהוא מזעזע בו) והוא עוזר לי בקסמים (למרות שאני לא זקוקה לעזרה - בכל זאת אני בתה של הרמיוני וויזלי). 

"אני חושבת שאני אלך למצוא את דום," הוא לוחש לאחר כשעה. אני מהנהנת, מנסה להסיר את המבט האשם מעל פני. הוא אורז את חפציו וטופח על כתפי לפני שהוא יוצא מספרייה. אנחה קטנה בורחת ממני ואני מתחיל לדפוק את מצחי בעדינות על השולחן. 

"את בסדר?" אני שומעת מאחורי קול ביישן. אני מרימה את ראשי לאט לאט ומסתובבת לראות מי שם. זה ג'ון לוסון - או 'הילד שגר בספרייה' - והוא נראה מודאג ביותר. אני לא יכולה להאשים אותו. עברתי רשמית את קו השפיות. למעשה, אני אפילו לא יכול לראות את קו השפיות מכיוון שהוא כל כך רחוק ממני. הוא עומד שם כשספרו שלוב בחוזקה בידיו, חולצתו מכופתרת לאורך כל הדרך ועניבה צהובה קשורה בצורה מושלמת. שיערו החום הבהיר מוברש בצד בפרידה ברורה מאוד, משקפיו המרובעים מחליקים במורד אפו הגדול והמחודד והוא ממצמץ במהירות. זה יום עצוב אם ילד ספרייה שואל אם אני בסדר. 

"אה... כן," אני מבטיחה לו, "אני בסדר." 

הוא מרים את משקפיו למעלה וממצמץ שוב. 

"את - את דופקת את הראש בשולחן," הוא אומר כאילו לא ידעתי. 

"כן," אני אומרת, "פשוט חשבתי." 

הוא מרים גבות ובמקום להרגיע אותו נראה שמידע זה מפריע לו יותר. 

"האם הבן מסלית'רין הטריד אותך?" הוא שואל. 

עכשיו תורי להרים גבות. האם הבן אדם אמיתי?  הוא חי מתחת לסלע בחודשיים האחרונים? אין ספק שהוא יודע שאני נושא את הילד של 'אותו הבן מסלית'רין'? 

"לא," אני אומרת "זה היה פשוט מאלפוי." 

"ראיתי שאת מכה אותו," אומר הספרן "פשוט חשבתי -" 

"אה לא, אני פשוט התבדחתי," אני אומרת. ליצור הזה יש בעיות קשות. 

"אני מבין," הוא מהנהן, "זה טוב. תהיתי אם תוכלי לעזור לי. ” 

אני מסמנת לו להתיישב לידי והוא עושה זאת בחוסר רצון ובמבוכה. הוא מניח את ספרו ומכווץ את ידיו בעצבנות. 

"מה אני יכולה לעשות בשבילך?" אני שואלת. 

"ובכן ... תהיתי אם בת דודתך רווקה," הוא אומר במהירות. 

אני מרימה גבות. איך לכל הרוחות דום מקבל כל כך הרבה מחזרים? (אה כן, היא בחלקה ווילה - זה מסביר את זה). 

"אתה מתכוון לדום? היא רואה מישהו," אני אומרת. למעשה, היא רואה שני אנשים, אבל אולי היא תרצה שלוש. 

"לא אני לא מתכוון אליה," הוא אומר. 

"אז... לילי?" אני שואלת וחושבת שהיא צעירה מדי בשביל הבחור הזה - אחרי הכל הוא בשנה השביעית. 

"ל..לא." 

"רוקסי?" 

"לא -" 

"זה הבת דודה האחרת שלך. עם השיער האדום. ” 

כן, זה מצמצם את זה. 

"אתה לא מתכוון ... מולי?" אני שואלת, בהלם מזה שאני אפילו לא טורחת להסוות את ההפתעה שלי. עיניו מאירות והוא מהנהן תוך כדי הסמקה. אני לא יודעת למה לא חשבתי עליה - אני מניח שתמיד חשבתי שהמגרש של פרסי הוא מאוד לא מיני. כלומר, אני יודע שמולי יצאה עם סקיב לפני זמן מה, אבל אני עדיין לא מתארת לעצמי שאנשים יחבבו אותה. אפילו אני לא מחבבת אותה ואני קשורה אליה. היא כמעט האדם הכי מעצבן בעולם. 

"כמובן שהיא רווקה!" אני לא יכולה שלא להתיז. צריך את כל הכוחות הנפשיים שלי כדי לא לומר 'למה שהיא לא תהיה?' 

"נפלא," הוא מחייך בעצבנות. רק מי שאוהב את מולי יוכל אי פעם לומר את המילה 'נפלא' לא בזמן שהוא משתין. עם זאת, הוא נותן לי הנהון קצר ונסוג חזרה לשולחנו בפינת הספרייה, אני די בטוחה שהוא נולד שם. זו הייתה אחת החוויות המוזרות ביותר שחוויתי בספרייה הזו. 

אני אורזת את הדברים שלי, מהחשש שעוד אדם אחד ישאל אותי על סטטוס היחסים של אחד מבני דודי. נמאס לי מלשחק שדכנית כל הזמן. האם אני נראה חמימה ונגישה? כי, האמת, זו לא האדם שחלמתי להיות. אני עוזבת את הספרייה מבולבלת מאוד ואת רוב שיעורי הבית שלי עוד לא התחלתי.  

אני פוגשת את דום בדרך לאולם הגדול לארוחת צהרים. היא מצחקקת ומנופפת לי, כך שאני לא חושבת שיש סיכוי שאוכל לברוח בלי שהיא תשים לב. 

		הפרק הבא