ישראלית בהוגורטס *בהקפאה*

בס"ד

אז היי, אני ממש מקווה שתהבו... הפרק הזה בעיקר הקדמה, הסברים וכאלה, ההמשך יהיה בעזרת ה' יותר מעניין ומצחיק...

וויתור זכויות.

תהנו!

למרות שדלת החדר שלי הייתה סגורה, עדיין שמעתי את האחים הקטנים שלי רבים בינהם, כרגיל.

צרחות, התגוששיות, קצת צעקות, ועוד קצת.

חשקתי שיניים וניסיתי להתרכז בספר שקראתי; הארי פוטר ומסדר עוף החול. כבר קראתי אותו, כמו שאר הספרים בסדרה, עשרות פעמים.

כצפוי, קול בכי של אחד הבנים נשמע, נתנאל, אחי הצעיר יותר.

וכמובן, אחרי זה באה הקריאה של הדס, עוד אחות קטנה, בכיתה ה'. "נתנאל! מה קרה? מה הראל עשה לך? איזה חצוף, אני יראה לו מה זה!"

בואו אני אסביר לכם קצת על המשפחה שלי, אנחנו דתיים, גרים באפרת, וההורים של בתהליכים מתקדמים של גירושין.

ולגבי אחים שלי;

יש את אחותי הבכורה, יהודית, בת 20, יחסית נמוכה ורזה כמו רוב המשפחה שלי עם שיער קצת דליל שעוקף את הכתפיים.  כבר עם תואר ראשון בתנ"ך ובלשון.

אחריה יש את מעוז, בן 18, גבוה עם שיער בהיר, יש לו חברה שקוראים לה לילך, כבר גמר את הלימודים, בעיקר משחק בפלאפון, יוצא לעשן עם חברים... קיצור הבנתם את הרעיון.

אחריו יש אותי, אלמוג, בת 16, שיער בלונדיני, משקפיים, יחסית נמוכה, רזה, אבל באופן בילתי צפוי, חזקה מאוד. אני אוהבת במיוחד לעזור לאבי בתיקונים בביתו החדש, לקרוא, לצייר, ולפעמים לכתוב, כפי שניתן להבין.. משתדלת להתפלל תפילה אחת ביום.

אחרי יש את הדס, בת 11, עושה את הדברים הרגילים והמעצבנים שבנות 11 עושות - שמה לקים עם ריח פשוט מזעזע בחדר (כן כן, אני והיא לצערי באותו חדר), משחקת בגושים ריריים מבחילים בצבעי וורוד  (-שאותם היא מכנה סליים), שרה שירים שאמורים להיות באנגלית בקולי קולות, ומידיי פעם מתגנבת לחדר של אמא שלי כדי לשים איפור. אה ואיך שחכתי, היא מרגישה שיש לה צורך להיות 'העורכת דין' של נתנאל, מתערבת לו בכל דבר ועיניין.

אחריה יש את הראל ונתנאל, הראל בכיתה ד' אוהב לספר דברים מומצאים לנתנאל (כמו למשל, שאם הוא יזרוק לו על הרגל נפץ - הוא ימות תוך 10 שניות) - שברוב תמימותו אכן מאמין לו, התחיל השנה את כיתה א'.

הפכתי עוד דף בספר, תוך כדי שאני שומעת בתוך כל הצעקות מחרישות האזניים של אחיי את הצעקות של אמי בטלפון.

"לא שוב," מילמלתי בייאוש. פעם, ההורים שלי היו רבים בצעקות בבית, אבל עכשיו, זה כנראה חסר להם, ובגלל שהם כבר לא גרים באותו בית, הם עוברים לצעקות טלפוניות...

אני משחקת בפיזור נפש בשרביט מעץ שהשתמשתי בו בפורים ומנסה שוב להחריש את הקולות בבית ולהתרכז בספר. בידיוק דובי החזיר להארי את הדוויג, אחרי שעברה טיפול כי נפצעה בכנף... הוא מספר לו גם על החדר הנחיצות...

צרחה חזקה במיוחד מהקומה למטה גרמה לי להרים את ראשי בבהלה. עד שהצלחתי לשקוע בספר, איזה מעצבנים הם! הם לא יכולים לשתוק למשך כמה דקות?! מה הבעיות שלהם?? העפתי ממני את השמיכה בעצבנות, תקעתי את האצבע בעמוד וסגרתי את הספר.

"אתם מוכנים לסתום?!" צרחתי מהמדרגות.

כתגובה, הם הגבירו את הווליום.

גידפתי בשקט וטרקתי את הדלת.

לא הספקתי לקרוא יותר מעשר עמודים וכבר מעוז חזר הביתה מסטול עם עוד איזה חבר רפה שכל.

הם התחילו לשיר בקולי קולות לרקע שאגות צחוק של האחים הקטנים בידיוק שהשעון שלי ציפצף תשע.

נאנחתי בקול והסתכלתי על התקרה, אחרי זה חזרתי והסתכלתי בספר, משוועת להשאב לתוכו.

עצמתי עיניים והנחתי לעצמי לדמיין שאני בהוגורוטס, מטיילת ליד האגם,... יושבת בכורסה מול האח במועדון גריפינדור... מתעוררת במיטת אפריון...

פקחתי את עיניי באיטיות מצפה לראות את הארון הקטן הבאג' שממול למיטה שלי, שאת שניהם קיבלנו במסירה.

אבל במקום זה מצאתי את עצמי בחדר גדול בהרבה מחדרי, עם כורסאות ושטיחים אדומים, עם אח גדולה מאבן ומעליה חקוקה האות ג'י עם ראש אריה...

הבטתי סביבי בבהלה מהולה בהשתאות. ראיתי מצד ימין מדרגות אבן גדולות ומעוקלות ומצד שמאל אותו הדבר.

הסתובבתי בבת אחת כששמעתי קולות חריקה מאחורי.

בזה הרגע טיפסו מהחור הגדול שלא שמתי לב אליו לפני שלושה נערים שהיו ניראים בגילאי 15 - 16.

ברגע שראיתי אותם, ניסיתי לצבוט את ידי חזק כדי להתעורר אבל כאב חד בזרועי בישר לי שאני לא חולמת.

שלושתם היו עם גלימות שחורות שסמל גריפינדור רקום על חזם. אחד גבוה עם עיניים כחולות ואף מאט ארוך, מנומש מאוד, ובעל שיער ג'נג'י. השניה שזופה, בעלת שיער גלי ומעט נפוח בצבע חום, עם עיניים חומות גדולות. השלישי, היה בעל עיניים ירוקות, מרכיב משקפיים, שיער שחור פרוע, וצלקת משוננת על מצחו.

"הארי? רון? הרמיוני?.." גימגמתי.

הם החליפו מבטים משתהים, ולבסוף הנער שניחשתי ששמו הארי דיבר.

"אה.. אנחנו מכירים?"

אני יודעת שזה כרגע נשמע ממש מוזר אבל אם אני ימשיך זה ישתפר

אני ממש אשמח לתגובות, כדי לדעת אם להמשיך את  הפאנפיק..

		הפרק הבא