המפחידנים 2- גנבי החטיפים

רגע! רגע!!!

לפני שקראתם את הפאנפיק הזה… קראתם את הסיפור הראשון, ״בית הספר למפחידנים״? זה פאנפיק המשך אליו. אם לא, לחצו ע-כ-ש-י-ו על הפרופיל שלי, כנסו ל״בית הספר למפחידנים״, קראו אותו ולא תפסידו כלום.

אל תנסו לקרוא קודם את זה, כי לא תבינו כלום. אפילו אם אתם שטותניקים מופלאים, כמו שאני צריך.

אם קראתם כבר את הפאנפיק המדהים הזה שלי, אז… קריאה נעימה!

תודה לעורך שלי, מצחיקי בננה, וכן לנמלה שעוזרת לרעיונות.

ויתור זכויות לג׳יי קיי רולינג.

״ברור שלמרוח לאמא שלי משחת שיניים על הטלפון ולהדביק קוצים קטנים לכל הכיסאות זה מספיק מעצבן!״ התעקשה זואי

רייצ׳ל פלטה נחרת לעג. על הלחי שלה נראו מריחות מסטיק ממלחמת הקלוצים מוקדם יותר ״ראית בכלל מה אני עשיתי?״

״כן. את מילאת בלון בקטשופ והנחת בתוכו בובה של ציפור מתה תוצרת המפחידנים, והנחת את הכל מתחת לאוטו, כדי שכשאמא שלי תתחיל לנסוע, הבלון יתפוצץ, וכשהיא תבוא לראות מה הרעש, היא תראה גופת ציפור מכוסה דם. שיעמום״ זואי גלגלה עיניים

עברו שבעה שבועות מאז שמשפחת טרוויל עברה לבלות את חופשת הקיץ אצל רייצ׳ל. רייצ׳ל הייתה שטותית דם, זה הכינוי שניתן למי ש2 הוריו מפחידנים. אביה עבד בבראוויץ׳ ומכר ספרים ואמה עבדה בגן ילדים. אחרי שזואי הפכה למפחידנית, היא נאלצה לנתק קשר עם משפחתה המוגלגית. רק לאחרונה היא גילתה שכמה ימים אחרי שהיא גילתה שהיא מפחידנית, היא כבר יכלה לראות את הוריה. היא זכרה איך היא פגשה אותם בשנית. הם היו מאושרים לפגוש את ביתם האבודה. אבל אחרי שראו כמה היא השתנתה, אולי הם התחרטו.

במהלך שבעת השבועות האחרונים, בהם זואי שהתה אצל משפחת קארטר, היא ורייצ׳ל התחרו מי תצליח לעצבן את הוריה של זואי יותר.

״זואי! את קולטת מה יש עוד שבוע, נכון?״ רייצ׳ל קפצה

זואי חשבה רגע, ואז נזכרה ״המסע שלנו״ היא אמרה באיטיות

״כן!״ השיבה רייצ׳ל ״ועוד לא ארגנו כלום!״

״אז כדאי להתחיל. אבל לא לפני ארוחת צהריים״ זואי קמה באיטיות על רגליה ונשמה עמוק את האוויר הקיצי. עלי העץ שמתחתיו ישבו התנועעו קלות ברוח החלשה ״בואי נכנס״

הן עשו את דרכן לתוך הבית ״עוד אין לנו שום קצה חוט לאיפה בדיוק נמצאים גנבי החטיפים״ הזכירה זואי

״נכון״ ענתה רייצ׳ל ״לאיפה נלך בהתחלה?״

״בואי נלך למפעל חטיפים כלשהו. שמעתי שבמפעל של אסם נעלמו המון אפרופו ובמבה״ ענתה זואי

״כן״ רייצ׳ל נראתה מהורהרת ״נחכה לגניבה הבאה שם. אבל רגע, קודם צריך להתקשר למריה, לשאול אותה מה דעתה״

״למה להתקשר אם אפשר פשוט לומר לה?״ נשמע קול מוכר

נערה בת 12 צעדה מאחד החדרים דרך המסדרון. היא לבשה את התלבושת האחידה של בראוויץ׳ (שכללה חולצת צמר וורודה עם פונפונים וסרטים סגולים למי שרצה, מכנסי בלון צהובות, נעלי ספוג כחולות עם קצה מעוקל ומחודד וכובע פעמונים צבעוני) והתלתלים הבלונדיניים שלה קפצו על כתפיה. היא חייכה, וחשפה גשר מתכת שיישר את שיניה ״הפתעה!״

״מריה!״ קראה זואי ורצה אליה, מחבקת בכוח את חברתה ״ממש התגעגעתי!״

״איך היה בחופשה אצל רייצ׳ל עם ההורים שלך?״ שאלה בחיוך רחב מריה

״היה כיף, אבל קצת משעמם בלי השטויות שלך״ זואי התרחקה מעט ממריה ובחנה אותה. היא גבהה בכמה סנטימטרים מאז סוף החורף ״אני שמחה שבאת״

״גם אני״ רייצ׳ל התקדמה ונתנה כיף למריה ״מה את אומרת על הרעיון שלנו?״

רייצ׳ל הייתה גבוהה קצת יותר ממריה. השיער שלה היה בצבע ארד אדמדם וגם היא הייתה מפחידנית.

״סבבה״ מריה ענתה ״אז נלך למפעלים של חברת אסם״

זואי הנהנה וצעדה לכיוון החדר שלה. היא פתחה את הדלת.

זוג עיניים אדומות בהו בה.

		הפרק הבא