הדיוקן של הפיראט פ'

אני לקחתי שיר של Hitoshizuku Yamasankakkei, שהם יוצרי שירים מדהימים, שסיפר סיפור שממש אהבתי על פיטר פן והחלטתי להעביר אותו לכתב. הנה הקישור לשיר מהערוץ המקורי:

https://www.youtube.com/watch?v=ujk-11upj4c

והנה הקישור לשיר עם תרגום חובבנים:

https://www.youtube.com/watch?v=_qvPOxIj2kE

מקווה שמה שניסיתי לעשות כאן מובן ^^

---

יום ראשון בארץ לעולם לא
זה כל כך מגניב! זה לא יאמן שרק היום בבוקר עדיין רבתי עם ההורים שלי, שרק רוצים שאתבגר כל הזמן, למרות שלהיות מבוגר זה כאב ראש רציני. עכשיו אני נמצא בארץ לעולם לא, ואני לא אתבגר לעולם! ככה טינקרבל אמרה כשהיא הופיעה בחלון שבחדר שלי והציעה לקחת אותי לפה. היא לימדה אותי איך לעוף. באמת שהייתי בטוח בהתחלה שאתרסק על המדרכה מול הבית שלי!
פגשתי את בתולות הים שבלגונה ואת שבט האינדיאנים שחי כאן. יש כאן אפילו חבורה של ילדים שכמוני לא רוצים להתבגר לעולם! אני חושב שאולי אני המנהיג שלהם עכשיו.
בכל מקרה, אני מתכנן לכתוב כאן כל יום, בשביל שאוכל תמיד להסתכל על כל ההרפתקאות שעברתי. עם כל כך הרבה הרפתקאות, אני בטוח אשכח את הכול אם לא אכתוב אותן!

יום חמישי (???) בארץ לעולם לא
טוב, אני לגמרי שכחתי לכתוב את כל מה שעברתי. טעות שלי.
אני חושב שעברו רק חמישה ימים מאז שהגעתי הנה, אבל אני לא בטוח לגמרי. קצת קשה לעקוב אחרי הזמן כאן עם כל הדברים הכיפיים שקורים פה! כנראה שהייתי שוכח מהיומן הזה לגמרי אם מה שקרה היום לא היה קורה. זה בהחלט משהו ששווה לכתוב פה!
היום בזמן שאני וטינקרבל טיילנו באזור הלגונה של בנות הים, ראינו ספינת פיראטים מתקרבת. טינקרבל הסבירה לי שהקפטן הרשע של הפיראטים נקרא קפטן הוק, ושהוא מאיים על כל ארץ לעולם לא. משמיד כפרים והורג ילדים, דברים כאלו. זה לא יהיה פשוט כיף לגמרי להילחם בו? אני כבר לא יכול לחכות ליום שבו אביס את הקפטן הרשע של ארץ לעולם לא!

יום ראשון לניצחון על קפטן הוק
אני כבר לא זוכר כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שכתבתי ביומן. הכול עבר מהר כל כך. אבל היום הצלחתי להביס לבסוף את קפטן הוק הרשע! הקרב היה מדהים! כל הצוות שלו ברח ממני ומהילדים האבודים, ובסופו של דבר קפטן הוק נפל לתוך הלוע של התנין, שחיכה מתחת לספינה כל הזמן הזה, ומת לגמרי! נכון שזה מדהים? הלוואי שהייתי יכול לחזור על הקרב הזה שוב!

יום שני לניצחון על קפטן הוק
עכשיו שמתי לב שבכלל לא הסברתי הרבה מהפרטים שכתבתי כאן אתמול. לא סיפרתי איך בכלל הגענו לספינה, אחרי שהילדים האבודים נעלמו ואני וטינקרבל הלכנו אל הספינה גילינו שקפטן הוק חטף את כולם. התחבאתי בתוך התא של הקפטן והפחדתי את כל השודדים שלו לגמרי! אחד מהם אפילו קפץ לים כי פחד להתמודד איתי!
אחרי זה אני וקפטן הוק נלחמנו, מה שנגמר בסופו של דבר בכך שהוא נפל מהספינה ישר אל הלוע של התנין, שרדף אחריו במשך המון זמן כי רצה לאכול אותו! יכולתי לדעת שהתנין היה שם, כי הוא בלע שעון שגרם לו לתקתק בכל פעם שהתקרב. זה היה ניצחון יפה.

יום שלישי לניצחון על קפטן הוק, 12:00 (ראית? למדתי איך לקרוא את השעה לפי השמש)
שוב פעם הלכתי עם הילדים האבודים ללגונה של בנות הים. הם כל כך נהנו לשחק שם, אבל אני לא הרגשתי שזה כיף כמו פעם. כמובן שהתנהגתי כאילו אני נהנה, בשביל לא לאכזב את בנות הים ואת הילדים, אבל לא יכולתי שלא להתאכזב שאנחנו עושים את אותו הדבר שוב פעם. זה לא קצת נמאס?

יום שלישי לניצחון על קפטן הוק, 15:00
הילדים הלכו לשחק, אבל אני נשארתי בבית. אולי כדאי שאתאר איך הוא נראה.
הוא נמצא מתחת לאדמה, ואפשר להגיע אליו רק דרך גזעי עצים שגילפנו בתוכם חורים שמתאימים לכל ילד בדיוק. יש כאן מיטה לכל אחד, ואפילו חדר קטן בשביל טינקרבל שמופרד על ידי וילון למקרה והיא תרצה פרטיות. אני מניח שאם אי פעם תגיע לכאן בת נצטרך לתלות בשבילה וילון נוסף. כנראה גם היא תרצה פרטיות לפעמים.
יש כאן שולחן שסביבו אנחנו אוכלים את כל הארוחות שלנו (כשאנחנו אוכלים בבית), וגם ערסל שאף אחד לא משתמש בו. אולי כדאי שנוריד אותו.

יום שלישי לניצחון על קפטן הוק, 18:00
אולי כדאי שאקרא לילדים האבודים ושנלך לישון כבר. נהיה מאוחר, והחיות תמיד יוצאות בלילה.

יום רביעי לניצחון על קפטן הוק, 14:00
אני חושב שאני מבין למה אני מרגיש מוזר בזמן האחרון. הכול נראה כל כך משעמם עכשיו. המשחקים בלגונה של בנות הים, הציד עם האינדיאנים, אפילו הילדים האבודים וטינקרבל, הכול אותו הדבר. אני מרגיש כאילו אין כאן שום דבר מעניין לעשות, אחרי שקפטן הוק מת וכבר לא מאיים עלינו. וזאת בדיוק הסיבה שאני עומד לפלוש לספינה שלו עכשיו! בטח יהיה שם משהו מעניין מספיק לעשות, נכון?
כשהצעתי לטינקרבל את הרעיון הזה היא התנגדה בתוקף. אני לא מבין למה אכפת לה כל כך אם אני אלך לטייל בספינת רפאים של האויב המושבע שלי. אבל זה בסדר מבחינתי, היא לא חייבת להצטרף אליי אם היא לא רוצה. אבל אולי אני אזמין את הילדים האבודים בכל זאת. שלא ישתעממו גם.

יום ראשון בתור הקפטן
אתמול, אחרי שעליתי לספינה, הבנתי משהו. כשהסתכלתי על הבגדים הנטושים של קפטן הוק ועל הרטייה שהשאיר מאחור, פתאום הבנתי שארץ לעולם לא לא תהיה אותו הדבר בלעדיו. ההרפתקאות לא יתחדשו שוב ללא הנבל.
וזאת בדיוק הסיבה שהחלטתי להפוך לנבל הזה. ככה הכיף יחזור לארץ לעולם לא, ולא יהיה לנו משעמם יותר. כשיצאתי מתא הקפטן, לבוש בבגדים של קפטן הוק עם הרטייה על עיני, וסיפרתי לילדים האבודים שאנחנו עומדים לשחק בפיראטים, הם מיהרו להתחפש אליהם. הם כנראה עדיין חושבים שאנחנו משחקים בכאילו, כמו בימים ההם. אבל אנחנו לא משחקים בכאילו.
אני חושב שאני סוף סוף מבין את ההורים שלי. אי אפשר להישאר ילד לנצח.

יום ??? בתור הקפטן
איבדתי את הספירה בימים. אני לא יודע אם עבר שבוע, או אולי אפילו חודש, או אולי אפילו רק יום בודד. אני רק יודע שפגשתי היום נער חדש העונה לשם פן. טינקרבל לא חיכתה יותר מדי לפני שהחליפה אותי.
אני יודע איך הסיפור הזה עומד להיגמר. אני יודע שאני והילדים האבודים עומדים להיות מובסים על ידי פן החדש, אבל אם הילדים יודעים את זה כמוני, לא נראה שזה משנה להם. נראה שכיף להם לשחק בתור פיראטים. אני מקווה שהם לפחות יסלחו לי.
אני לא מפחד למות. אני לא מתחרט על הבחירות שלי. אני יודע שבזכותן נתתי הזדמנות לילד אחר לחלום, כמו שלי ניתנה ההזדמנות כשרק הגעתי לארץ לעולם לא.
חבל שמדובר במעגל שלעולם לא יגמר.

הנער הביט ביומן שבידו בפה פעור. הרטייה של הקפטן כיסתה את עינו הימנית, אותה קשר לפני ששם לב לספר הקטן שהיה מונח על השולחן, והחל לקרוא בסקרנות.
גם הנער הזה ענה לשם פן.
הוא עבר בעיניו על הכתוב פעם, פעמיים, שלוש. הוא לא היה יכול לתהות מי היה הקפטן שכתב את זה. האם זה היה הקפטן שהוא עצמו הביס, או אחד לפניו? מתי כל הסיפור הזה התחיל? לפני שנה? לפני מאה שנים?
הוא הרגיש בדיוק כמו שהנער ביומן הרגיש. השעמום היה בלתי נסבל. ללכת לצוד עם האינדיאנים כל יום, לבקר בלגונת של בנות הים. עכשיו לפחות הוא הבין למה טינקרבל ניסתה לעצור אותו כשפנה ללכת אל הספינה של שודדי הים, למרות שהיא כנראה ידעה שזה יקרה.
זה היה פרדוקס. לא היה קפטן ללא הנער פן, ולא היה הנער פן ללא הקפטן. האם המעגל הזה באמת התחיל במקום כלשהו? האם הקפטן הראשון היה בסך הכול נער משועמם? ומי היו הילדים האבודים בכל הסיפור?
הנער הרים את מבטו מהכתוב ונעץ את עינו השמאלית בחליפת הקפטן שנשארה תלויה על וו בקיר. מבלי לחשוב הוא קטף אותה ממקומה ולבש את החליפה מעל בגדיו. היא התאימה לו בדיוק.
אבל כמובן, לא הייתה שום סיבה להיות מופתע, חשב בזמן שהניח את כובע השודדים בעדינות על ראשו. אחרי הכול, הוא כבר לא היה בן 14 יותר.