אנג'ל פריי

אוקיי, אז אני לא פסיכיאטר, וכל התיאורים שמובאים בפאנפיק לגבי מחלת הסכיזופרניה והפרעות נפשיות כאלה ואחרות מבוססות בעיקר על מחקר שעשיתי ביוטיוב (וכולנו יודעים עד כמה יוטיוב הוא מקור מידע מהימן). אז בבקשה תתעלמו מחוסר הדיוק שלי בפרטי המחלה, וכמובן וויתור זכויות לקסנדרה קלייר וכ'ו וכ'ו.

קריאה מהנה!

"אומייגש קליירי, תעצרי!" אנג'ל התנשפה בעצבנות.
היא בקושי הצליחה לדבוק בקצב של אחותה, דבר הגיוני בהתחשב בעובדה שהיא נעלה על רגליה עקבים ענקיות, וקליירי הייתה מעריצה של סניקרס. היא כמעט עקמה את רגלה פעמיים כשניסתה להשיג את קליירי, שמיהרה ל...
"לאן באמת את ממהרת כל כך?" שאל סיימון, שהגיע לאותה המסקנה כמו אנג'ל. הוא היה הרבה יותר קרוב לקליירי (כי, כמובן, הוא לא נעל עקבים), ונראה מבולבל לא פחות מאנג'ל בעצמה.
אנג'ל המשיכה ללכת בקצב הכי מהיר שהיא יכלה, ונסתה לדרוך על כמה שפחות אנשים בתהליך.
'לפחות לא שמתי את השמלה הארוכה ההיא,' חשבה ותמרנה את צעדיה בין החתולים שהחליטו להתיישב בדיוק באמצע המדרכה ההומה.
היא דמיינה מה היה קורה אם הייתה צריכה, בנוסף להכל, גם להתרכז בלהרים את שמלה המקסי שתכננה ללבוש קודם לכן, והתחלחלה רק מעצם המחשבה.
היא הייתה כל כך מרוכזת בדרך, שכמעט התנגשה באחותה, שנעצרה בחדות.
"יואו, קליירי," היא רטנה, "כמעט דרכתי עלייך!"
קליירי הביטה באנג'ל, אבל עיניה היו בוהות ולא מרוכזות.
"קלייר, הכל בסדר....?" סיימון נגע בכתפה בחשש מסויים.
מבטה הצטלל, והיא חזרה להביט בשלט שבגללו נעצרה.
אנג'ל ניצלה את העצירה וסידרה את השמלה הקצרה שלה, שעלתה עוד יותר במרדף אחר התאומה שלה. אולי שמלת המקסי הייתה ארוכה מדי, אבל גם השמלה הצרה שלבשה הייתה מתאימה יותר לערב השירה שממנו חזרו, ופחות לריצה ברחובות ברוקלין.
"אני רוצה להיכנס." אמרה קליירי בהחלטיות. אנג'ל הרימה גבה לקליירי.
"מה?" היא שאלה בחוסר הבנה.
"אני רוצה להיכנס," היא חזרה על דבריה שוב, "אני רוצה לשאול מה הפשר של הסמל הזה."
אנג'ל הרימה את עיניה והסתכלה לראשונה על השלט לידו נעצרו. היה זה שלט ענק שעליו היה כתוב פנדימוניום. אנג'ל שמעה על השם הזה פעם, היא הייתה בטוחה בזה.
"קליירי, אנחנו לא יכולים להיכנס לשם. זה פאב." סיימון נראה מודאג אפילו יותר.
"אתם לא חייבים לבוא איתי." הרגיעה קליירי. "אני רק רוצה לשאול מה המשמעות של הסמל הזה."
אנג'ל הביטה בשלט בשנית. עכשיו היא שמה לב לצורה המוזרה שזהרה ברקע השלט, מעויין עם סלסולים מגומרים מעליה.
'רונה,' אמר קול לא מוכר איפשהו מאחוריה.
"תסתום," סיננה אנג'ל. היא לא רצתה לקבל עוד התקף, במיוחד לא ביום ההולדת שלה.
"אם את הולכת, גם אנחנו." אמר סיימון באצילות. "או לפחות אני," הוא מיהר לתקן כשראה את מבטה של אנג'ל. "אני אבוא איתך."
"מעולה." קליירי לא פספסה אפילו רגע אחד והחלה לפסוע לכיוון הפאב הומה האדם, וסיימון מיד אחריה.
"היי, את לא יכולה ללכת לשם! זה יומולדת 16 שלנו, לא 18 ולא 21!" קראה אנג'ל לעבר גבה המתרחק של קליירי.
היא התכוונה להשאר בחוץ, אפילו רק למען ההפגנתיות, אבל אז נזכרה שהבטיחה לאמא שלה שלא תעשה שטויות מהסוג הזה. היא נאנחה וסידרה את השמלה שלה פעם אחת נוספת לפני שפצחה בהליכה מהירה לכיוון הפאב.
הפעם היא השיגה את אחותה הרבה יותר מהר, והן נעמדו מאחורי גבר עם שיער ירוק.
'תתרחקתי ממנו.' אמר שוב הקול.
אנג'ל נשפה וניסתה להתעלם מתחושת חוסר הנוחות שחשה. היא אהבה לחשוב על הקול הזה בתור האינטואיציה שלה, למרות שזה קצת מוזר שהוא מגיע בתור קול של גבר והוא בכלל לא נמצא בתוך הראש שלה.
היא לא אהבה את אינטואיציה. הוא תמיד הגיע לפני התקפים שלה, שאותם היא כמובן תיעבה.
"כן, ילדים?" היא לא אהבה את המבט של השומר השרירי שישב בכניסה. הוא הסתכל עליהם כאילו הם מקקים קטנים.
"רציתי רק לשאול, מה המשמעות של הסמל הזה?" קליירי אמרה והצביע על השלט.
הבחור ירוק השיער, שהיה בדיוק רגע לפני הכניסה לפאב, נעצר והביט לאחור בפליאה.
העיניים שלו היו בצבע ירוק דשא, ומשהו באנג'ל גרם לה להרתע ממנו אפילו יותר.
'שד!' צעק אינטואיציה.
"אל תגזים." מלמלה אנג'ל.
המבט בפני השומר היה בין מבולבל למתנשא. "על איזה סמל את מדברת, ילדה?"
"כן," אמר סיימון, שהביט כעת לראשונה בשלט בעיון, "איזה סמל?"
הבחור הירוק ניגש לשומר ומלמל כמה מילים לתוך אוזנו. הוא הנהן והרים את המחסום מהכניסה.
"שיהיה לכם ערב מהנה!" הוא אמר בטון משועמם.
סיימון ואנג'ל החליפו מבטים, ופצחו בצעידה מהירה אחרי קליירי שכבר שעטה לכיוון השער.
"וואו, זה היה מגניב!" צעק סיימון בהתלהבות וניסה לגבור על המוזיקה הרועשת.
אנג'ל לא הקשיבה לו. ברגע שהיא פסעה את הפסיעה הראשונה לתוך הפאב, היא הרגישה מיד הרגשה כבדה של אי נוחות.
'מסוכן.' איכשהו הקול של אינטואיציה הצליח לגבור על המוזיקה הרועשת. 'תצאי מהר.'
"אני לא יכולה לצאת." היא נזפה בקול, "אמא אמרה לי לא לעזוב את קליירי כל הלילה."
טוב, למען האמת, ג'וסלין פריי פקדה על קליירי לשים עין על אחותה, כדי שהיא לא תכנס לסיטואציות מסוכנות. אבל קליירי היא לא בדיוק ההגדרה המושלמת של אחות אחראית, בהתחשב בנסיבות.
אנג'ל הרגישה במבטים שננעצים ברגליה, וניסתה בכל כוחה למשוך את השמלה כלפי מטה בלי ליפול מהעקבים.
"סיימון, חכה לי!" היא קראה לכיוון המשוער שבו ראתה את סיימון לאחרונה, אבל גם אם הוא שמע אותה (מה שלא סביר במיוחד), היא לא שמעה שום תשובה מכיוונו.
"לעזאזל." היא גלגלה את עיניה והמשיכה ללכת, בלי לדעת בדיוק לאן.
היא המשיכה להרגיש את המבטים עליה, אז היא סידרה את שיערה כך שיכסה את כתפיה החשופות.
'כשאמא אומרת לך לקחת סוודר,' נזפה בעצמה, 'תקחי את הפריקינג סוודר, אנג'ל.'
היא נסתה לחפש סימן לקליירי או מסיימון, אבל מהר מאוד התייאשה. הפאב היה מפוצץ, והיא כמעט הרגה לכמה אנשים את הרגליים, למרות ההליכה הזהירה שלה.
"תסלחי לי." היא שמעה קול ממש מאחוריה. היא הסתובבה להביט בדובר וקפאה במקום. זה היה בחור תמיר ורזה, שהיציבה שלו אמרה אצילות. היו לו אוזניים מחודדות וקעקוע של עלה מעל הגבה.
"אני חושש שאת צריכה לבוא איתנו." המשיך הבחור, שאנג'ל בכלל לא הייתה בטוחה שהוא בחור.
'בן פיות!' השתגע אינטואיציה.
אנג'ל עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה.
"הוא לא אמיתי, הוא לא אמיתי, הוא לא אמיתי..." היא נסתה לשכנע את עצמה.
'תברחי,' ניסה לשכנע אינטואיציה.
אנג'ל פקחה את עיניה, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. היא הייתה מוקפת בגברים ונשים, כולם תמירים ואציליים כמו זה שפנה אליה, וכולם הביטו בה באותו המבט הקר.
אנג'ל חשה בצמרמורת שעוברת בגבה. זו לא יכולה להיות אשליה. זה יותר מדי מציאותי.
"זהו אינו התקף סכיזופרניה, כמו שסתמיים נוהגים לחשוב." פניו של הדובר לא השתנו כמעט כשדיבר. "את תאלצי לבוא איתנו בשקט. אנו לא רוצים לגרום למהומה."
נשימתה של אנג'ל נעתקה. היא אף פעם לא שמעה שאשליות מזכירות באופן ישיר את ההתקף אליו הן שייכות, אבל תמיד יש פעם ראשונה.
או שיכול להיות ש....
"מליורן!" קול נוסף הצטרף לשיחה וקטע אותה. "הנח לה."
הבחור הראשון, מליורן, אפילו לא הסתובב כדי לראות את בן שיחתו.
"אל נא תתערב בעסקי המלכה, ילד לילה." קולו של מליורן התעבה מעט.
המעגל הצטמצם סביבה, ואחת הנשים תפסה בידה.
"בואי," היא אמרה בקול חלקלק.
"תעזבי אותה, סנדרה." המשיך הקול. "היא נמצאת תחת חסותם של שוכני התחתית. לקיחתה פירושה מלחמה."
האווירה במעגל השתנתה באחת, אף אחד לא זע.
"אני בטוח שהמלכה לא תרצה להיות האחראית למלחמת צללים נוספת, האם אני צודק?" המשיך הקול, שנשמע עכשיו ממש קרוב לקצה המעגל.
"אף אחד לא ידע." מליורן ניסה להשמע שליו, אבל ניתן היה לחוש מתיחות בקולו.
"כולם ידעו." הטיח בו הקול באותו הטון השקט. "המקום הזה מלא בעדים, וכמו שאתה מבין הם לא ישבו על כך בשקט."
מליורן סימן לסנדרה והיא שחררה את זרועה של אנג'ל, שהייתה עדיין קפואה מהלם.
"אנו עוד ניפגש, ילדת מלאכים." הוא הנהן לעברה כאילו לא הייתה זו אלא שיחה מתורבתת, ומיהר להסתלק מהמקום, ואיתו גם שאר האנשים.
אנג'ל נשמה נשימה עמוקה. היא אפילו לא שמה לב שהיא עצרה את נשימתה.
היא הרימה את מבטה והופתעה לפגוש במבט אחר. היה זה בחור צנום, בערך בן גילה, בעל שיער בהיר מקורזל ועיניים כחולות גדולות.
היא רצתה לנתק את קשר העין, אבל לא הייתה מסוגלת. היה בו משהו... מוכר, באופן מוזר.
היא חיכתה שאינטואיציה יגיד משהו, אבל, כמובן, הוא איכזב אותה.
"אני חושב שהמילה שאת מחפשת היא 'תודה'." חייך הבחור, והיא הופתעה לגלות שהוא בעל הקול שדיבר עם מליורן.
היא חייכה בביישנות. "אממ כן, תודה."
הוא הנהן, מעביר עליה את מבטו באגביות.
"ועכשיו," הוא אמר ושילב את ידיו, "מה את עושה כאן?"
אנג'ל הרימה גבה. "לא זוכרת מתי חתמתי חוזה שאני צריכה לספר את המניעים למעשים שלי לזרים." היא שילבה גם היא את ידיה.
עיניו כהו.
"זרים?" הוא שאל בנימה נעלבת. "אני כמעט נפגע."
אנג'ל הביטה בו בבלבול.
"אתה רוצה להגיד שאנחנו מכירים?" אז תחושת הבטן שלה צדקה. לפחות היא יכולה לסמוך עליה, בניגוד למישהו שנוהג לזרוק לה עצות חסרות תועלת.
הוא פתח את פיו, אבל לפני שהספיק להוסיף משהו, היא שמעה את קולו של סיימון מאחוריה.
"אנג'ל! הנה את!" אנג'ל הסתובבה והביטה בסיימון ובקליירי, ששעטו לעבר היציאה.
"בואי!" הם היו כבר כמעט בחוץ.
אנג'ל נשפה לרווחה והסתובבה בחזרה.
"סורי אבל אני חייבת..." היא החלה להתנצל בפני הבחור הצנום, אבל הוא כבר לא היה שם.

		הפרק הבא