אש הקרח

העלים היבדים התפצפצו תחת רגליו של ג׳וש, אבל הוא ניסה להיות שקט ככל האפשר בזמן שהתגנב ביער לכיוון ביתו שבהוגסמיד. הוא ידע שהוא בסכנה- גם אלמלא ההרגשה העגמומית, עם ענני הסערה הכבדים והרחשים המזהירים של עלי העצים הגבוהים ביער, הוא היה יודע שהיום הוא יום של צרות. הרי לפני מעט זמן, מעט מדי, הגיע הפטרונוס של שר הקסמים, קונור פיטרס כבודו, ואמר בקולו של פיטרס שזה הזמן לברוח. חסרי הקסם גילו את עולם הקוסמים.
״מלכתכילה הזהרתי את משרד הקסמים. ידעתי שאסור לזלזל במוגלגים״ סינן בלחש ג׳וש מילר ״הייתי צריך לדעת. הייתי צריך לברוח.״
האורות המזמינים הופיעו אי שם, מין ניצוץ רחוק. הוא הרגיש את החמימות של ביתו הרגיל עם ארבעת ילדיו. הבית הזמין אותו להתכרבל בכורסה האדומה הרגילה, לספר לשלישיה בני השנתיים סיפור, ולחבק בחוזקה את לורן, בתו הגדולה שמחר יהיה לה יום הולדת שתים עשרה. להרגיש שהוא בטוח.
אבל הוא לא בטוח, והוא ידע את זה. לכן צעדיו הואצו מעט כששמע את קול הבכי של בילי הפעוט ״זה לא זה״ מלמל בניסיון לשכנע את עצמו ונשען על גזע עץ רחב ודוקרני מעט, מנגב את ידיו במכנסיו הכהים ומתנשף ״בטח סתם נאבד לו המוצץ״ אבל בכל זאת הוא המשיך, פסיעותיו נעשות גדולות ומהירות יותר בהדרגה והתעלם מהרוח שנשפה בעורפו והעיפה את שיערו הבהיר לכל הכיוונים.
״ג׳וש!״ לחישה רכה אבל תקיפה מעט נשמעה וקול שפשוף עדין נשמע, כאילו מישהו מסיט שיח גדול ״ג׳וש, זה אתה?״ פסיעות שאינן שלו התקרבו בזריזות.
״כן״ הוא התנשם בהקלה, כי הכיר טוב במיוחד את הקול שדיבר אליו ״כל כך דאגתי לכם, נלי!״
״ובצדק״ העיניים הירוקות נצצו בחשכה כמו אבני חן זוהרות. השיער החום היה אסוף בפקעת רפויה וחיוך מהוסס נמתח על הפנים הבהירות ״גם אני דאגתי לך, ג׳וש.״
״יש חדשות?״ הוא נאנק ונגרר בעקבות אשתו
״ברור, כל הזמן יש חדשות״ היא אמרה באומללות ואצבעותיה הדקות שיחקו בשרשרת הכסף העדינה שהייתה תלויה, כמו תמיד, במעוקם על צווארה, ״עוד עשרים קוסמים הרוגים בגלל מתקפה בדרום ומאות פצועים״ יפחה חרישית נמלטה מפיה. ג׳וש הביט בה בעצב מהול בתדהמה. עברו שנים רבות מאז הפעם האחרונה שאשתו בכתה.
״אנחנו נהיה בסדר״ הוא ניסה לשכנע את עצמו, אבל השפיל מבט ובעט בתלולית עשב. חלקיקי בוץ זעירים התעופפו לכל הכיוונים וגרגרי חול נדבקו לעפעפיו
״אני דואגת לילדים״ היא חיבקה אותו והצמידה את פניה לכתפו ״מה יהיה על לורן? ובילי, ותיאה, וכריסטיאן?״
״אה, בקשר ללורן? אני עייף היום, נקנה לה מחר בלונים ליום ההולדת״ הוא חיבק אותה חזק בחזרה והישיר מבט לעיניה
נלי נשמע עמוק וניסתה לצחוק, אבל קול רעם קטע אותה.
״מוגלגים״ היא ייבבה ורצה לתוך הבית. ג׳וש רץ אחריה. הוא התנפל על הדלת של חדר השינה, ולכמה שניות מזוויעות נאבק בידית. הדלת החורקת נפתחה והוא זרק את עצמו את החדר.
הוא גישש בחושך וחטף את אחד הילדים, בלי לדעת מי זה. לורן פרצה לתוך החדר ״אבא, אלה המוגלגים?״ היא לקחה את ידו ונראתה מבועתת
״לורן, רוצי!״ הוא צרח ודחף את בתו החוצה. הוא תפס את ידה וחיבק את התינוק בכוח. זה היה כריסטיאן, ׳כריס׳, הגדול מהשלישיה. ״אבא, אבא, אמה רץ? אוצה לכת טייל?״ התעניין כריס והתפתל בידיו.
הוא ליטף את התלתלים החומים ובהה בפנים התמימות, העגולות והמתוקות. גוש עלה בגרונו; הוא חייב לשרוד, אסור לו למות במלחמה ״הולכים לטייל״ הוא אישר בקול חנוק ונישק את הלחיים השמנמנות של בנו ״בוא נרוץ!״
״הם באים, ג׳וש!״ נלי צעקה באימה ועיניה הירוקות נפערו לרווחה ״הם באים להרוג אותנו!״ המילים ריחפו באוויר, קרות ומאיימות. בילי פרץ בבכי בידיה של נלי ולורן כמעט התמוטטה מרוב פחד. היא נראתה כעומדת להתעלף.
יריות נשמעו קרוב אל ג׳וש, והוא ראה את תיאה נופלת בצרחות מהידיים של אמה ״תיאה!״ הוא קרא ורץ אל התינוקת. נלי נפלה בעקבותיה, פצע עמוק נפער במצחה. ״נלי!״
הוא נעצר לרגע בבילבול. כריס- איפה הוא? הוא נפל לג׳וש מהידיים! הוא ראה צלליות, ולא ידע למי לשייך אותם. ״כריס?״ הקול שלו רעד.
רעם זיעזע את גופו ומשהו, אולי רסיס כלשהו, פגע בין עיניו. הוא נהם וניסה לעצור את זרם הדם שבקע מפניו בעזרת שרוולו. הוא היה מסוחרר.
כאב חד חתך בצווארו. ג׳וש התנודד ונפל לאנשהו בצעקה. איפה הוא? מה קורה לו?
ואז הכל התבהר והוא גילה שנלי יושבת לידו. פנים מתוקות רכנו מעליו. פנים מקסימות שהתלכלכו בדם ואדמה. ״אבא?״ תיאה ייללה. לורן חיבקה את נלי. היא נפגעה גם היא, ומהכתף שלה זלג דם
״איפה כריס ובילי?״ הוא גנח וניסה להתרומם, אבל נפל.
ידיו נשמטו לצידי גופו והחשכה עטפה אותו.
״עולם הקוסמים לא יישבר״ אמר בקול צרוד והנשימות המהירות שהתנשם היו נשימותיו האחרונות.