כבר לא רוצה ליהיות מפלצת

אמא:
תמיד אהבתי אותך. למרות שאת מעולם לא אהבת אותי. אף אחד לא אהב אותי. אבא אהב את החוכמה העורמה והפוטנציאל שלי, אבל לא אותי.
הייתי מסתכלת איך את וזוקו הולכים יחד, מחייכים, צוחקים. את חיבקת אותו, ואני כל כך קינאתי. רציתי להיות שם איתכם. שתחבקי גם אותי ותחייכי גם אליי, אבל זה לא קרה.
היו לי רק שתי חברות, כי כולם פחדו ממני. כשלא הייתי עם החברות שלי הייתי לבד. אף אחד לא הבין אותי, או ניסה להבין.
יש בי הרבה תכונות טובות. אני חכמה, לומדת מהר, לא מוותרת, בעלת מודעות ושליטה עצמית, חזקה, יפה ובעלת תושייה, אבל כשאת הסתכלת עלי, לא ראית את כל זה. ראית מפלצת. ראית משהו שלא הייתי.

רק רציתי שתאהבי אותי. עשיתי הרבה דברים רעים רק כדי שתתייחסי אליי. את רק כעסת עליי או התעלמת ממני, אז העדפתי את הכעס. גם כעס זה רגש. כשכעסת עליי את הסתכלת אליי, ויכולתי להעמיד פנים שאני מקשיבה בזמן שאני מביטה בפנייך ומנסה לדמיין אותן מחייכות אליי, בשבילי, כמו שהן מחייכות לזוקו. דמיינתי את ההרגשה של הזרועות שלך עוטפות אותי. מגינות עליי. נאלצתי להסתפק בדמיונות, כי זה מעולם לא קרה.
כשהייתי רעה אבא התגאה בי ואת התייחסת אליי, וכשהייתי טובה הייתי לבד.

רק רציתי שתאהבי אותי, אבל כנראה לא היה לך מספיק מקום בלב גם בשבילי וגם בשביל זוקו, ובחרת בזוקו.
לכן שנאתי אותו. תמיד האשמתי אותו בבדידות שלי, וגם קינאתי בו.
כשעזבת את הלכת לזוקו. אמרת לו שאת אוהבת אותו ושכל מה שעשית, עשית בשבילו. הדבר האחרון שאמרת לי היה שאני ילדה איומה ושאת כבר לא יודעת מה לעשות איתי.
הקרבת כל מה שהיה לך בשביל זוקו ואז נעלמת מחיינו, ואני לא הפסקתי לחשוב עליך. כעסתי, אבל המשכתי לאהוב אותך, והמשכתי להיות רעה, כי זה כל מה שידעתי להיות. לא הכרתי דרך אחרת. עשית הכל כדי להציל את זוקו מאבא, אבל לא עשית כלום כדי להציל אותי מעצמי.

פעם לא הייתי מפלצת, אבל עכשיו אני כזו. אני כזו כי זה מה שהפכת אותי להיות. אני לא רעה. לא באמת, מבפנים. אני גאה מכדי להודות בטעויות ופגיעה מכדי לבקש עזרה. אני רואה מה קורה סביבי. אנשים מפחדים ממני. הם שונאים אותי, אז הקמתי חומות. אדישות למצוקה של אחרים. חוסר אכפתיות לבעיות של חברים קרובים. הרחקתי ממני כל רגש כדי לא להישבר. לא רציתי להתמוטט וליפול כי ידעתי שאם זה יקרה לי אני לא אוכל לקום שוב. כעסתי על זוקו היה לו כל מה שאי פעם רציתי. את אהבת אותו. הוא יכול היה להיות טוב בלי להפוך לבלתי נראה. במקום לשמוח הוא היה ממורמר וזועף. הוא התלונן שאבא לא אוהב אותו ואז התלונן שאבא כן אוהב אותו ולמרות זאת הוא לא שמח. איזה שטויות. מי כמוני יודע שאבא לא מסוגל לאהוב?!

אמרת שאת כבר לא יודעת מה לעשות איתי, אבל אף פעם לא הבנת שלא היה צריך לעשות איתי שום דבר מיוחד. רק ללמד אותי מה זה להיות נאהבת, ולא מצפייה בך ובזוקו. הלוואי שמישהו היה מאמין בי. שמישהו היה חושב שאני יכולה להשתנות.
כבר הרבה זמן אני לא מאמינה בעצמי, ואם מישהו היה מאמין, הייתי משתנה. הייתי עושה הכל כדי להשתנות. אני לא רוצה להיות מפלצת. אף פעם לא רציתי, אבל זה כל מה שנתת לי להיות. זה מה שאני יודעת להיות.

אוהבת,
אזולה