Hey There, Delilah

“Delilah, I can promise you that by the time we get through,
The world will never ever be the same and you're to blame.
Hey there, Delilah.”

Hey There, Delilah – Plain White T’s

ריח מאפינס התות עורר את תאבונה של דלילה, אפילו כשעטפה אותם בעטיפת סרן.
"דליילה, יש לך את הדיסק שלי מייסי גריי?" שאלה רורי.
"אני לא מקשיבה לה, אז למה שאני אקח אותו ממך?" ענתה דליילה כשעטפה מאפין.
"אה, נכון, הטעם שלך הוא יותר מטאל ורוק כבד," אמרה רורי, מגלגלת עיניים.
"את תחיי, אחותי," ענתה דליילה, מוציאה את לשונה. היא חזרה לעטוף את המאפינס.
"אני עדיין לא מבינה איך את יכולה להשתמש בעיטור סרן מבלי להיחתך מזה," אמר רורי. היא התבוננה מקרוב בתאומה שעטפה מאפין. "הנה, תני לי לנסות אחת."
דליילה עמדה בצד בזמן שרורי ניסתה (ללא הצלחה) לעטוף מאפין. "מצטערת, אחותי, אבל תצטרכי לתרגל לפני שתצליחי. זה לא משהו שתוכלי ללמוד מיד."
רורי נראתה נרגזת מכך שלא הצליחה מיד. רורי הייתה יותר פרפקציוניסטית, ולכן רצתה ללמוד לצ'ילטון, ללכת להרווארד כדי להיות עיתונאית. ככל שזכרה דליילה, רורי מעולם לא קיבלה שום ציון מ- 100 לפני כן.
דלילה הייתה יותר סוג של ילדה זורמת, שיכולה לחיות עם עצמה אם היא תיכשל. היא הסתפקה בבעלות 70 ו 80. התשוקה שלה הייתה לאפייה. זו הסיבה שהיא קיבלה משרה חלקית במאפייה. היא רצתה לפתוח יום אחד מאפיית רשת משלה, וזה מה שיעזור לה בינתיים. זה היה משהו שאימה לימדה אותה, 'התחלי מלמטה ותעבדי בדרך שלך.' זה היה מה שאמה עשתה בפונדק העצמאות ולורליי הייתה כעת מנהלת בכירה לאחר שהתחילה כמשרתת.
"עדיף שתעטפי את זה במהירות," אמרה רורי. "אנחנו צריכות ללכת ללוק."
 דליילה הנהנה וסיימה לעטוף את המאפינס מהר מאוד. היא הניחה כמה בצד במיכל לחברה הטוב ביותר, מאט.
"חדשות רעות, לילה," אמרה רורי. "אימא לא שמרה לנו שום קפה." היא הרימה את מיכל הקפה הריק שהיו בו סימנים להחזקת קפה.
"מבאס בשבילך," אמרה דליילה כשתפסה בתיק הגב שלה. אחרי חודש של זלילת ג'אנק פוד במהלך הקיץ עם תאומתה ואמה, היא עלתה במשקל. את שארית הקיץ בילתה, בדיאטה וריצה, כדי לאבד את מה שצברה.
זו הייתה אחת מהפעמים שרצתה שיהיה לה חילוף חומרים מהיר כמו של אחותה ואמה. היא בכל מקרה לא הייתה זקוקה לכל הקפאין הזה, גם אם היא רצתה בכך.
היא תקעה את הקופסה עם המאפינס בתיק הגב שלה.
"למה מאט לא יכול להשיג עבודה כדי להאכיל את עצמו?" שאלה רורי.
דליילה חשה סלידה ממה שרורי שאלה. זה לא היה כאילו רורי לא הכירה את מאט. היא הכירה אותו מאז כיתה ז'. היא ידעה איך אמא של מאט מתנהגת.
"הוא כן," ענתה דליילה לאט. "היא לוקחת את הצ'קים שלו לעצמה כדי שלא יוכל לקנות אוכל."
חוץ מזה, לא היה אכפת לה להכין אוכל למשפחתה ולחבריה, מאט וסמנתה. היה כיף להכין משהו מאפס, וזה היה תרגול. היא אהבה לראות כיצד מסמיקות פני חברותיה כשהיא תושיט להם מיכל אוכל. זה תמיד גרם לה להרגיש חמה ומטושטשת בפנים, כאילו עשתה משהו נכון.
"מדוע סם אינה מאכילה אותו, אם כן?" שאלה רורי.
"קודם כל, היא עושה זאת," אמרה דליילה. "אני נותנת לו ארוחת בוקר והיא נותנת לו ארוחת צהרים. הוא מדלג על ארוחת הערב, אלא אם כן הוא ישן כאן או אצל סמנתה. ודבר שני, היא לא אוהבת שקוראים לה סם או אפילו סמי, או כל דבר אחר. היא אוהבת את שמה המלא, אז בבקשה תשתמשי בו."
"היא נותנת לאימא לקרוא לה סם," ציינה רורי.
 דליילה ענתה: "היא אוהבת את אימא, אז היא בסדר כשאימא קוראת לה סם."
 "בואי נצא לדרך," אמרה רורי, והשליכה אל דלילה את הקפוצ'ון האפרפר שלה. דליילה לבשה את זה, יחד עם מחממי הזרועות ללא אצבעות שסמנתה סרגה עבורה.
כשיצאו החוצה, שאפה רורי את השלג.
 "אם נרוץ, אולי נתחמם," אמרה דלילה.

		הפרק הבא