שמות לאהבה

ויתור זכויות: ©סדרות הספרים פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס נכתבו על ידי ריק ריירדן, אז כל הדמויות והאירועים המוכרים שמוזכרים כאן שייכים לו. אני לא מרוויח כסף מכתיבת הפאנפיק או פרסומו.

הפאנפיק נכתב מתוך גחמה אחרי שאמרו לי שנחשף שהשם המלא של ניקו זה ניקולו. שמץ אם זה באמת נכון, אבל אהבתי את הרעיון בכל זאת.

---

זה עוד אחד מהימים האלה.

בסוף השבוע האחרון, ניקו ערך ביקור בעולם התחתון.
אלה רק שלושה ימים של מרחק - שלושה ימים ארוכים להפליא - אבל וויל מתגעגע לנוכחותו לצידו יותר ממה שהוא יכול לומר שהוא אוהב לנשום. זה אולי נשמע מגוחך, אבל ניקו מרגיש טוב כמו חלק ממנו בשלב הזה.
צל שממעט במילים ואובססיבי לארוחות ילדים במקדונלדס ומנסה להפחיד את כולם, שאיכשהו מתגלגל לתוך מישהו שמשלים את כל המקומות הריקים בוויל - יצירת מופת עטופה במעיל גדול מדי ושיער סתור־רוח.
(אלמלא ניקו לא סבל מחוות גדולות כאלה של חיבה ולוויל יש קול שירה מעורר אימים, הוא היה מנסח את כל הרגשות החמים והמבלבלים בחזהו לפואמה כבר ממזמן.)
כשניקו סוף סוף חוזר מסוף השבוע שלו בגיהנום, ממש עם הזריחה, וויל נותן לו כמה דקות להתעדכן עם השאר לפני שהוא לוקח את ניקו לפיקניק ביער ומנגן לו פזמון משובש במפוחית בזמן שהוא אוכל. הוא לא מאוד אוהב לנגן - אחיו תמיד מזכירים לו כמה הוא נורא בזה בהשוואה אליהם - אבל זה עושה את ניקו שמח, ועל זה היה כל העניין: לשמח את ניקו.
אז וויל מרוצה, והחיוך הקטן של ניקו עושה את הכל שווה את זה.
לאחר הפיקניק שלהם, ניקו נמס אל הצללים ו-וויל לא מקבל אף סימן נוסף ממנו במשך היום. זה צפוי, עם כל חובותיו כשגריר וראש בקתת האדס - אבל כדור האכזבה הזה עדיין בגרונו של וויל וכשהוא עושה את המשמרת שלו במרפאה - תשומת ליבו נודדת אל ניקו לעתים קרובות יותר מאשר לא.
הוא לא ממוקד עד כדי כך שהוא מתבלבל עם מינון הנקטר לאחת מבנות היפנוס, והוא מודה שזה באמת באשמתו. מובן מאליו שקיילה שמה לב לטעות הילדותית שלו ונוזפת בו, מרצה לו שזה לעולם לא היה קורה אם היא הייתה אחראית ואומרת לו שהוא ציפתה ממנו לטוב יותר - והחלק הזה תמיד הכי כואב, והוא מבחין שידיו רועדות.
לפחות מנה קטנה מדי יותר טובה ממנה גדולה מדי, לא? אבל היא כועסת עליו כשהוא מעלה את זה, אז הוא סוגר את פיו בזמן שאף אחד מאחיו לא מתייצב להגנתו.
אחרי שזה מסתיים, הוא משוחרר מהמרפאה מוקדם מבדרך כלל. גם זה צפוי, והעובדה שהוא חזה את זה מגיע מרגיעה אותו. הוא יודע, בטוח, שהאחרים יראו את זה כפרס - בעוד שעבורו זה פשוט נשמע כמו עונש, טוב בדיוק כמו לומר שהוא לא מספיק טוב כדי להיות שם איתם. כל צאצאי אפולו החזקים יותר.
כשההבעה הזועפת של קיילה עוקבת אחריו כשהוא עוזב - הוא חושב שככה בדיוק היא מתכוונת שהוא יראה את זה. (לפעמים הוא באמת לא אוהב את האחים שלו, אבל לחשוב ככה תמיד גורם לו להרגיש אשם - מייקל יהיה כל כך מאוכזב ממנו).
וויל מנסה לבדר את עצמו עד הצהריים ועוזר איפה שהוא יכול, אבל כשסוף סוף מגיע הזמן - הוא מתחמק משדה התותים והולך לאכול, כי הוא קצת רעב ומאוד משועמם ואין לו שום דבר אחר לעשות. הוא לבדו בשולחן אפולו והמבטים שהוא מקבל משאר השולחנות האחרים קצת צורמים, אבל זה משהו שהוא מתרגל אליו עם הזמן.
הקולה שהוא שותה מזכירה לו את מקדונלדס, שגורם לו לחשוב על ניקו - וכל שרשרת המחשבה גורמת לו להיאנח כי עד כמה שזה נשמע נחמד, הוא לא יכול לחשוב על ניקו כל הזמן. זה לא בריא להיות אובססיבי, ויש לו חיים משלו להתמקד בהם בזמן שניקו עושה את מה שזה לא יהיה שהוא צריך לעשות.
אז הוא יחשוב על ניקו כשהוא יהיה שם, מתי שזה לא יהיה שהוא יחליט לצוץ.
דקות בודדות לאחר שהוא מסיים לאכול, ממש כאילו האלים צוחקים עליו (וויל מתרעם על זה, כי באמת שאין משהו ששווה לצחוק עליו בחייו), - זרוע ארוכה וחיוורת נסחפת לעברו מהצללים וגוררת אותו לתוכם. הוא יותר משועשע מחושש, למען האמת, כשהוא נוחת בתוך בקתת האדס וסנטר גרמי נתחב לתוך כתפו.
וויל מחזיר את החיבוק, לא יכול שלא לשים לב לשיער הלח שמדגדג את לחיו ולחמימות של ניקו ולדרך שבה ניקו לא מסתכל עליו. למרות הדבר האחרון הזה, זה ממש נחמד לחבק את ניקו. 
יש סיכוי קטנטן שהוא התגעגע לזה.
שניהם עומדים שם, מחובקים, למשך כמה דקות נעימות להפליא - עד שוויל קוטע בחוסר רצון את החיבוק ומפיל את שניהם על המיטה.
ניקו נאנח בתרעומת אבל הוא מחייך, אז לוויל לא אכפת.
הוא לא מדבר על איך שניקו לא יצר איתו קשר או שהוא נראה נסער, אלא פשוט נותן לניקו למקם אותם איך שהוא רוצה בידיעה שניקו יספר לו כשהוא ירצה לספר לו.
עוברת לה חצי שעה איטית, מנחמת.
שניהם עדיין יושבים על המיטה של ניקו בבקתת האדס. ניקו שוכב, משעין את ראשו על הירכיים של וויל, וקורא איזה ספר ישן ביוונית - הוא במכנסיים קצרים וחולצת מחנה שחורה, יחף ומבולגן, אבל הוא עדיין הבחור הכי נאה שוויל אי פעם ראה. 
זה שקט ושלוו חוץ מההערות הסרקסטיות של ניקו על המתרחש בספר שלו. ראשו של ניקו חמים על ירכו, ו-וויל כמעט יכול לרמות את עצמו שהוא חולם; שניקו עדיין לא נתן לו את השעה ביום, שכל זה פשוט בדיה משוכללת שהוא בדה במוחו.
עוברות להן דקות שבהן וויל מעביר את ידיו בשיערו המבולגן של ניקו ומנסה להטות את ראשו למטה והצידה כדי לראות על מה הספר, עד שניקו מרים אליו מבט. העיניים שלו מנומנמות והלחי שלו מעוכה והשפתיים שלו מכווצות והוא הדבר הכי יפה שוויל ראה, ככה שגם אחרי חודשים של מערכת יחסים וויל מרגיש את נשימתו נגנבת לרגע בכל פעם שהוא מביט בו. 
"כן, ניקו?" וויל מחכה בסבלנות. יש לחץ בחזהו שמגיע רק כשהוא מסתכל על ניקו, מדבר עם ניקו, והוא מופיע גם עכשיו. וויל מוקיר את התחושה הזו קצת יותר בכל פעם.
הוא מעולם לא הרגיש את זה קודם, לא עם כל ההתאהבויות או מערכות היחסים הקודמות שהיה בהן, וזה גורם לו להאמין שניקו שונה. לחשוב ככה גורם לדם שלו לזמזם, לגוש להיתקע בגרונו. ללב שלו להתחמם - והוא מקווה שזו האמת.
וויל לא רוצה שחייו יעברו במסלול של לקוות ואז ליפול מהשמיים כמו איקרוס, מתקרב יותר מדי לשמש בכל טיסה מעלה שהוא לוקח; לא מרגיש את החום ממיס את שעוות הכנפיים שלו עד שהוא כבר נופל.
הוא רוצה להאמין שהוא לא יכווה הפעם.
וויל חושב שניקו רוצה להאמין בזה בדיוק כמוהו. אולי זה מה שגורם להם לעבוד כל כך טוב: התקווה ההדדית שלהם שכל זה יצליח היא זו שגורמת להם להצליח. כנגד כל הסיכויים.
הוא חושב שיש בזה מן משהו פיוטי.
ניקו לוקח את הזמן שלו כדי לחשוב קצת, ו-וויל מניח את ידו על צד צווארו של ניקו כמחווה מנחמת. הוא יכול לדעת שניקו חושב קשה מאיך שהעיניים שלו זזות לצדדים והלסת שלו נעה קדימה ואחורה ברצף בלתי סדיר לכאורה, איך שהגבות שלו מכווצות ממש קצת קדימה. הוא רוצה לנשק את הקמט הזה בין הגבות שלו עד שהוא ידעך.
הוא טרח ללמוד לקרוא את ניקו כמו מגזין, ועכשיו זה משתלם לו. זו הסיבה שהוא לא מודאג: אם זה היה משהו רע באמת, פיו של ניקו היה נמשך מטה וכנראה שעיניו יפערו בדרך הזו שגורמת לאישוניו להיראות כמו חריצים מזוגגים של שוקולד מריר על קאפקייקס.
מהרכילות ששמע מסביב למחנה, הרבה אנשים (וסאטירים, ונימפות, וכנראה גם דריאדות) חושבים שניקו לא אקספרסיבי. זה די ההפך, ו-וויל לא יכול להבין איך אנשים יכולים להסתכל עליו ולחשוב ככה - להסתכל עליו ולא לראות את מגוון הרגשות שעל פניו. רק קימוץ קל של עיניו, פעירה של גבותיו או תנועה של ידיו אומרת לוויל המון - פשוט צריך להסתכל.
מקרוב. מאוד מקרוב.
בסופו של דבר, ניקו פותח את פיו. "תנחש את השם שלי?" המבטא האיטלקי שלו מתגלגל מפיו כמו שירה, מסיח את דעתו של וויל כתמיד, ולכן עוברת שניה אחת עד שהוא קולט את השאלה.
הוא מניע את ראשו הצידה בדרך שידע שניקו יבין, כי ניקו מכיר אותו יותר טוב ממה שוויל מכיר את עצמו - והוא חושב (מקווה) שכך גם להפך.
ניקו, עדיין נוכחות חמה על ירכו גם מבעד לג'ינס שלו, פשוט מסתכל על פניו (לא ישירות לעיניו. זה הכי קרוב שניקו יכול להביא את עצמו אל קשר עין ממושך, והמאמץ שניקו עושה עבורו מחמם את וויל כל פעם מחדש) כאילו זו חידה שהוא צריך לפתור בעצמו הפעם.  הפה שלו לחוץ הצידה כאילו הוא מנסה להדחיק חיוך, רק מחכה שוויל יטעה, אז וויל מחליט לשעשע אותו - רק הפעם.
"ניקו... די אנג'לו?" זה יוצא כמו שאלה, והוא היה נבוך אלמלא המבט המרוצה שהבזיק על פניו של ניקו כשנענע בראשו לשלילה.
"לא." מילותיו קצוצות, כרגיל. כולם יודעים שניקו לא אוהב לבזבז מילים, ו-וויל חושב שזה מקסים וייחודי להפליא - אז זה לא מרתיע אותו בכלל. 
לא כשהוא יודע שזה פשוט איך שניקו עובד ולא בגלל איזה מסר מסובך ופוגע שהוא מנסה להעביר מתחת. לא כשהוא יודע שאם ניקו לא אוהב מישהו, הוא פשוט יגיד לו בבוטות הרגילה שלו. הביטחון הזה הוא הדבר היחיד שמונע ממנו להיכנס לסיבוב מחשבת יתר.
כמו כן, ההבעה הרכה של ניקו עוזרת.
רק קצת.
וויל ממצמץ. "אז ניקו?"
ניקו מחליט לרחם עליו, עיניו הכהות נוצצות, ונותן לו רמז. "שם מלא." שיניו הקדמיות מבצבצות מבעד שפתיו כשהוא לועס אותן, מחכה לתשובתו של וויל, ו-וויל עצמו עדיין לא מבין שום דבר חוץ מהדחף שלו לרכון קדימה ולנשק את השפתיים האלו - וקשה יותר לעצור את עצמו כשהוא יודע שניקו יקבל את זה בברכה. 
אבל בכל זאת, ניקו יתאכזב שהוא נוטש את המשחק הקטן שלו כל כך מהר - אז הוא משחק עם זה עוד קצת. רק בשביל לשמח את ניקו. 
"ניקולס די אנג'לו, אולי?"
"גם לא." ניקו מנענע בראשו.
קווצת שיער תועה נוחתת על לחיו ו-וויל מעביר אותה למאחורי אוזנו של ניקו - ידו משתהה על תנוך אוזנו רק שניה אחת יותר מדי. ניקו מחייך אליו, ונראה שהוא מחליט שזמן המשחק נגמר.
וויל מרוצה.
הוא חוזר בשקט לשחק בשיערו של ניקו בזמן שניקו ממשיך את הספר שלו (הוא חושב שהוא סוף סוף הצליח לקלוט מילה אחת מהכריכה - משהו עם אכילס?), אבל כחכוח גרון מבויש עוצר אותו. זה מגיע מניקו, כמובן, כי שניהם היחידים בחדר - אבל וויל מופתע בכל זאת שהוא החליט להמשיך בשיחה.
"כן, ניקו?"
ניקו מסובב את ראשו ותוקע אותו לתוך הירך של וויל, ממלמל משהו בקול נמוך. וויל לא שומע אותו, והוא מודיע לו על כך בשקט.
"אני לא שומע אותך, יקירי." הוא מוסיף את המילה המיושנת בסוף רק כי היא תמיד גורמת לניקו להסתכל עליו בעיניים גדולות ולחיים אדמומיות כמו שהוא אוהב - והוא מקבל בדיוק את אותה תגובה הפעם.
ניקו מרים קצת את ראשו ויורה בוויל מבט אפל כאילו הוא מבין בדיוק מה הוא עושה. עם הבעת המבוכה שלו ומבט הארנב הפעור זה לא מאוד מאיים, אבל הוא לעולם לא יגיד לו את זה. כדי להרגיע אותו ממה שזה לא יהיה שמטריד אותו - וויל מעביר את ידו על לחיו של ניקו.
היא קרירה כנגד היד היותר חמה של וויל, וניקו עוצם לרגע את עיניו ונשען לתוך המגע.
עובר רגע אחד ו-וויל חושב שאולי ניקו נרדם - אבל לפתע, עיניו עדיין עצומות, הוא אומר בטון השקט הרגיל שלו: "תשאל אותי."
"לשאול... אותך?" וויל מוודא.
"כן. על השם שלי."
וויל מהנהן לדבריו, למרות שניקו לא יכול לראות את זה. "אז מה השם שלך, ניקו?"
"שם מלא." ניקו מתקן אותו, מנער קצת את ראשו וסוגר את הספר שלו כדי להשליך על וויל מבט. זה חביב, כמה שנראה שאכפת לו מכל זה, ו-וויל מוצא חיוך עולה על שפתיו.
"אז מה השם המלא שלך, ניקו יקירי?"
ניקו מחייך. זה דבר קטן, מהוסס, אבל זה גורם ללב של וויל להתמלא. "זה ניקולו."
וויל מחכה.
"ניקולו די אנג'לו."
"ניקו...לו?" וויל מאשר, וניקו מהנהן.
זה נשמע מאוד איטלקי, וכשהוא מסתכל על ניקו שוב ומנסה להדביק לו את השם החדש הזה - הוא מוצא שזה איכשהו מאוד מתאים לו. אולי הוא יכול להתרגל לקרוא לו ככה, אם זו ההעדפה שלו.
"כן. חשבתי שאתה צריך לדעת, אבא שלי אמר לי אתמול - הוא חשב שאני יודע." ניקו ממלמל. "אני אספר לאחרים מחר... אבל בינתיים רציתי לחלוק את זה איתך."
"אני צריך לדעת רק מה שתרצה לספר לי. אל תכריח את עצמך לספר לי דברים." וויל מרגיע אותו, אבל הידיעה שניקו גילה את שמו שלו אתמול והאדם הראשון שהוא חלק אותו איתו זה וויל גורמת לו להרגיש חמימות בחזה שלו. הוא חוזר ללטף את שיערו של ניקו, עכשיו כשנראה שהעניין מסודר, אבל נזכר לשאול: "אתה מעדיף ניקו או ניקולו?"
ניקו עושה חצי תנועה כאילו בכדי למשוך בכתפיו, עד שהוא נזכר שהוא שוכב. במקום זאת, הוא מרים את ידו וטופח על הזרוע של וויל במבוכה. "זה בסדר. שניהם."
"ניקו...לו." לשונו מועדת על השם החדש כשהוא מחליט להשתמש בו, אבל ניקו פשוט מחייך כאילו הוא עושה לו טובה ענקית ומתחפר לתוך עמוק לתוך עצם הירך של וויל, נוטש סופית את הספר שלו.
הוא חושב שהוא שומע מלמול של "תודה, וויל," אבל הוא לא יכול להיות בטוח מדי - ולא אכפת לו, לא כשניקו ישן בחיקו, שיערו ממסגר את פניו וידו מושלכת על הברך של וויל - פיו מוציא נשימות רכות ושקטות.
הוא נראה מושלם, כל חלק ממנו.
וויל ממשיך ללטף את שיערו עד שהערב יורד והוא נרדם גם הוא. הוא כנראה יתעורר עם חריקה בצוואר וכאב גב איום, אבל הוא לא מוצא בעצמו להיות אכפתי.
ניקולו.
זה נשמע קצת כמו הנשיפה-נשימה של הרוח כשגשם מטפטף מהשמיים, כמו נווה מדבר באמצע סערה, כמו 'אני אוהב אותך'.
זה נשמע מאוד כמו ניקו.
הוא יכול להתרגל לזה.

אני אוהב את זה. אובייקטיבית, זה כנראה אפילו לא כתוב טוב במיוחד. אבל אני אוהב את זה בכל זאת. מה דעתכם? :0
תודה רבה לכל מי שעזר לי בתהליך הכתיבה של זה, אני מעריך אתכם:>