קללתה של הייזל

זכויות יוצרים לריק ריירדן, מקווה שתיהנו

------------------------------------------------------------------

ישבתי עם פרנק בפרינקפייה, מקום הפראיטורים וידעתי שלעולם לא אפסיק לחשוב על המושב הזה כעל המושב של ריינה. שמעתי צעקות מבחוץ. קמתי מהכיסא בתנופה ויצאתי החוצה, בעודי רצה, נשימתי נעתקה. מולי, היה מחזה יפיפיה: עדר פגסוסים עמד
בכניסה לפרינפייה הם היו זוהרים- ואני מתכוונת לזה, הסוסים פשוט זהרו! מתוכם זיהיתי את בלאקג'ק, הסוס של פרסי. בראשם עמד סוס מנומר ויפהפה. הפגסוס קרן עוצמה עתיקה. איכשהו, ידעתי שזה הפגסוס, אבי הפגסוסים. בן האלמוות.

"כבוד גדול לפגוש אותך, לורד פגסוס." אמרתי ביריאת כבוד והתקרבתי אליו בזהירות. פגסוס לא הגיב ולכן ליטפתי אותו בעדינות.
"וואו, כמה פגסוסים!" שמעתי את קולו של פרנק משמאלי.
"פרנק!" קראתי אליו בהפתעה וערכתי היכרות בינו לבין פגסוס.
"רגע, זה לא בלאקג'ק?" שאל פרנק והצביע על פגסוס שחור, שגם אני זיהיתי כ-בלאקג'ק
"למה אתה כאן לורד פגסוס?" שאלתי והחזרתי את מבטי אל אדון הפגסוס המרהיב. לפתע שמעתי בראשי קול עמוק. הוא לא שידר לי מסר של: אהה! יש אישיות מוזרה בראש שלי! אני גוססת! אלה יותר מסר של: אה, אוקי אז אמא אדמה התעוררה. לפחות יש לי את מוצצי.

'מישהו התחיל לצוד את ילדיי הפגסוסים, אני מעוניין שתעזי לי לטפל בבעיה הזאת, הייזל לבסק.' לא האמנתי שבאמת דיברתי עם הלורד פגאסוס בראשי, אבל בכל זאת ניסיתי לזכור איך לדבר, מה שהתגלה כקשה במיוחד.

"פרנק, הלורד פגאסוס, אבי הפגסוסים," אמרתי והצצתי בו. לפי הבעת פניו, הוא לא שמע את הקול.

"ביקש ממני לצאת למסע חיפושים כדי לעצור צייד פגסוסים משוגע, תשמור בשבילי על המחנה כשאעדר?" שאלתי אותו בעודי קוראת לאריון.
"הייזל, אני בא איתך, נמנה מישהו להחליף אותנו, אבל אני רק רוצה לעזור לך." פרנק ענה בנחישות. רק מקולו ידעתי שהוא לא יסכים להישאר מאחור.
"בסדר." מלמלתי.
"אני אטפל במציאת מחליפים זמניים עבורינו." פרנק אמר והסתלק בצעק מעט רועד. נאנחתי והתבוננתי לאופק. מולי התחילה להתגבש דמות, שנראתה דומה לאריון מרגע לרגע. חברי הוותיק אריון נענה לקריאתי. הוא צהל בסימן ברור של: היי, אני רצתי לכאן מהחצי השני של כדור הארץ, קצת כבוד. למישהו יש זהב בשבילי?
חייכתי והוצאתי מהאדמה גוש זהב גדול, לפני שהספקתי לזוז, אריון התנפל על הארוחה שלו. חשבתי על הקללה שלי, הקללה שאבי הבטיח לי שצאצא נפטון יסיר מעלי, הקללה שעוד לא הוסרה ואולי לעולם לא תוסר. הרהרתי בזה כמה זמן, עד שאריון צהל שוב, הפעם במחאה, וסימן עלי, ואז על האדמה לידו בחוטמו. התיישבתי על יד אריון, ועצמתי את עיניי.
הרגשתי כאילו עברו רק כמה שניות מהרגע הזה עד ששמעתי את פרנק צועק בדאגה
"הייזל! הייזל! איפה את?" פיהקתי ומתחתי את זרועותיי בעייפות.
"הינה את!" צעק פרנק בהקלה ורץ לכיווני.

"הייזל, מה קרה? נעדת לחמש וחצי שעות! הכל בסדר? מה קרה?" הוא שאל והתיישב לידי.

"האכלתי את אריון ואז נרדמתי, זה הכל." מלמלתי בשקט, הצטערתי שהוא דאג בגללי.

"בואי, אנחנו צריכים לצאת למסע חיפושים, לא?" הוא שאל וחייך את החיוך השובב שלו, עם ניצוץ קטן בעיניו. באמת שלא יכולתי לבקש יותר.
"נכון." עניתי בחיוך וקמתי בפיהוק.
"בוא נצא." אמרתי ועליתי על אריון, הושטתי לפרנק יד בגיחוך. הוא הוציא לי לשון ועלה
על אריון מאחורי.
"קדימה, בואו נזוז." אמרתי לאריון שלא חיכה יותר מידי ומיד פרץ בדהרה פראית. אחרי כמה זמן ראיתי שביל של דם, אבל הדם לא היה אדום ולא זהוב, אלא לבן מנצנץ, כנראה דם של פגסוסים שונה מדם של סוסים רגילים. עקבנו אחרי שביל הדם, ואז ראינו את הגופה, פגסוס לבן עם כנפיים כמו כנפי יונה שכב על הענן בעיניים עצומות ועם פציעות
חמורות. לידו בערה אש שחורה אפלה. סביבה ישבו כמה דמויות שחורות, כנראה ציידי הפגסוסים. לאחד מהם היה מעיל מפרווה כתומה מוכתמת בדם -כן הפעם אדום- ואחרי כמה שניות הבנתי שזו פרווה של פגסוסים, הוריתי לאריון להסתתר מאחוריי עץ נמוך דיו כדי להסתיר אותו; וגבוה דיו כדי שאוזניו לא יבצבצו מצמרתו. עברתי עם פרנק על התוכנית (ברור שאני לא יכולה לגלות לכם אותה עכשיו) פרנק קפץ מהמחבוא שלנו, מה שהבהיל את האנשים האלה- ציידי הפגסוסים.
"היי, מוזרים שכמוכם! כן, אתם! מה זה העוג השחור הזה?"- פרנק הצביע לכיוון אחד מהם -"מה, נפלתם לתוך בור של זפת?" שלושת הציידים קמו והביטו לכיוון פרנק. עברתי במוחי על כל המפלצות שיכולות לתאום את אלה. ואז נזכרתי. אלה שוחוזמים, מפלצות זפת. (ותאמינו לי, איך כירון תמיד אומר? 'כשמם כן הם') פרנק, פרסי אנבת נתקלו בהם אחרי שברחנו מרומא החדשה אחרי שליאו פוצץ אותה. (עכשיו בא לי לחבק את ליאו)
אם אני לא טועה הן לא מסוכנות, אבל עדיין…. פרנק הוציא את החץ וקשת שלו וחיסל מפלצת אחת ביריה מדויקת ומהירה. לפני שהאחרות הספיקו להבין מה קורה, הוא ירה עוד שני חצים, שגם הם, לא פיספסו את המטרה. רגע, חשבתי לעצמי. זה לא יכול להיות עד כדי כך קל. הסתובבתי על אריון. נדהמתי לראות שוחוזם ענקי, שהתחיל לצעוד אל עבר פרנק.
"פרנק, תיזהר!" קראתי. אני ואריון יצאנו מהמחבוא שלנו עליתי על אריון והתחלתי לדהור לעבר פרנק. ברגע שראיתי אותו הושטתי לו את ידי, והוא תפס אותה באחיזת ברזל. בקפיצה חלקה הוא עלה על אריון, שהתחיל לדהור סביב המפלצת. המפלץ עצם את עיניו, ו... טוב, התפוצץ. הכל התמלא בזפת שחורה שאפילו אריון לא הצליח להתחמק ממנה. העור שבו הנוזל הצמיגי בגע בו התחיל לתסוס באופן מעורר בחילה, אבל לא לפני שאני תפסתי את התיק וטיפתי טיפות נקטר על העור הפצוע שלו. אריון נשכב בכבדות על האדמה, ואני ופרנק נפלנו ממנו.
כל הזפת סביבנו התגבשה מחדש והשוחוזם עמד מעלינו, הפעם היתרון בידיו. קמתי כשפרנק מאחורי. עליתי על פרנק, שבנתיים שינה צורה לצ'יטה. המתקפה שלנו על המפלץ החלה. פרנק רץ סביב המפלץ בעודי דוקרת אותו בכל הזדמנות ניתנת, לא נראה שזה ממש משפיע עליו (נראה שזה קורה לנו הרבה עם מפלצות.), זה היה כמו לגעת ברובוט, הוא לא התייחס לזה (אפילו לא גירוד באוזן!). חשבתי לעצמי מה לעשות, והתשובה כמו עלתה מתוכי. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי בריכוז.
הרגשתי המוני אבני חן מתחתיי וזימנתי אותן בתוכי, קראתי להן. אחרי כמה שניות היה פיצוץ קולי כל כך חזק שחשבתי שאני לא אשמע שום דבר גם שבועות אחרי זה. מיליוני אבני חן ומתכות יקרות פרצו מהאדמה וכלאו את מפלצת הזפת הרוטנת משהו שנשמע כמו שקשוקה מקורצפת.
"כל הכבוד הייזל!" אמר פרנק בעודו משנה צורה הוא תפס אותי ונישק אותי כאילו אני יכולה להתפוגג בן זרועותיו. אני לא יכולה לומר שלא נהנתי מזה.
הרגשתי תחושה משונה, כאילו משהו כבד יורד ממני וזוחל לאדמה, התעלמתי מהתחושה והמשכתי לחבק את פרנק. עלינו על אריון שבינתיים כבר הספיק להחלים, ורכבנו חזרה למחנה יופיטר. פגסוס חיכה לנו בכניסה לפרינקפייה.
'אני רואה שהצלחתם,' אמר וקד קידה עמוקה.

 'תודה לכם.' הוא ניפנף בכנפיו האדירות, ועף במהירות אדירה, עד שלא ראינו דבר מלבד נקודה שחורה בשמים. אני ופרנק נכנסנו לפרינקפייה. צעדתי לכיוון הכיסא שלי, התיישבתי בכיסא ושמעתי את פרנק מכחכח בגרונו,
"פרנק, אם אתה מצונן, בבקשה אל תדביק אותי." אמרתי בחיוך קטן. הוא השמיע עוד כיחכוח. סובבתי את ראשי אליו וראיתי אותו מוציא קופסא קטנה מהכיס. הלב שלי פעם במהירות, יכול להיות שהוא...?

"הייזל לבסק.... האם תינשאי לי?" הוא שאל בניסיון בולט מעוד לא לקום ולברוח לפינה ולבכות מבושה.
"כן, כן ושוב פעם כן! ברור!" רצתי אליו וחיבקתי אותו.

כעבור חצי שנה
הזמן עד החתונה טס, וכבר עמדנו מתחת לחופה. זה קרה, אותה השאלה נשאלה.

"האם את, הייזל לבסק, לוקחת לך לבעל את פרנק ז'אנג?" הוא שאל.
"כן! כן!" עניתי בחיוך רחב. מתעלמת מהמבט המופתע שהופיע על פניו בגלל גסות הרוח שלי (ככל הנראה) הוא הסתובב אל פרנק, שנראה לחוץ בדרכו החמודה.
"האם אתה, פרנק ז'אנג לוקח לך לאישה את הייזל לבסק?" הוא שאל.
"כן." אמר בקול רם.
"אם כך, אתם רשאים להתנשק!" אמר. אני לא חיכיתי להזמנה מיוחדת. ישר רצתי אל פרנק והתנפלתי עליו בנשיקה. אחרי הטקס היו ריקודים. לא ממש התחשק לי לרקוד, אז הלכתי לפינה. אחרי כמה דקות שמעתי קול מתגנב אל מחשבותי.
'אני רואה שמצאת לך את האחד.'
ראיתי אותו מתקרב אליי בצילצול פרסות. שאלה אחת הציקה לי.
"מה הייתה התחושה ההיא, שהרגשתי כשניצחנו את המפלצת? אתה יודע מה היא נכון?" שאלתי. חשבתי על התחושה הנעימה שהייתה בחיבוק שלנו. הרגשתי שהפגסוס העתיק מנסה לגרום לי לצרף את כל חלקי הפאזל. רציתי לצרוח, אני שונאת פאזלים! אבל נראה שהוא בכלל לא חיכה לתשובה.

 'הקללה שלך הוסרה מעלייך' אמר והרגשתי בשמחה גואה בי. הקללה הזאת אימללה את חיי כבר שנים, סוף כל סוף היא הוסרה.
"מה'נשמע? למה את בצד?" שמעתי את פרנק שואל מאחורי. הסתובבתי להסתכל עליו. הוא נראה פחות מתוח ממקודם, אם כי לחיו היו סמוקות ופניו נבוכות. העבתי מבט לאן שפגסוס היה קודם, אלה שהוא נעלם. לא יכולתי לעצור את החיוך הרחב שהתגנב לפני.
"כלום." אמרתי ונישקתי אותו. בפעם הראשונה זה הרבה זמן, הרגשתי מאושרת.