הקוסם השכונתי החביב

בס"ד

יש הקבלה כללית לסרט "ספיידרמן" הראשון שיצא ב2002, אבל כל היכרות בסיסית עם הפאנדום הזה מספיקה לדעתי.

תודה לשקד על הרעיון לשם של הפאנפיק. אני מוותר על הזכויות שלי לג'יי קיי רולינג ולמי שסטן לי הוריש את הזכויות על ספיידרמן.

"אין שום סיכוי שאני מסכים לדבר כזה," דראקו נשך את שפתיו, מסרב ליצור קשר עין עם עיניה המוגדלות של תחפושת הברווז הפרוותית שהייתה תלויה מולו.

"תחשוב על זה... מה אנשים רוצים?" תחפושת הברווז שאלה אותו, וענתה לעצמה, "אנשים רוצים גיבורים. מה אתה? אתה גיבור?"

דראקו שתק.

"ומה פוטר?"

דראקו בלע את רוקו בחשש. "פוטר גי... גיבור..." הוא גמגם.

"אתה מבין?" המחשבה הזאת באה ממך. זו אינה דרכו האמיתית של בן מאלפוי. אל תשכח מאין באת, ואל תשכח את ייעודך."

מן הסתם דראקו לא אהב את העובדה שהתחפושת מדברת כשאין אף אדם בתוכה. ומה שהפך את זה לגרוע יותר הוא שהתחפושת דיברה איתו בקולו שלו. מעט יותר צרוד, מעט יותר מרושע, אבל היה זה קולו שלו.

זה התחיל באותו בוקר, שבוע לתוך החופש הגדול. דראקו עוד היה מזועזע מההפסד הצורם של סלית'רין בגביע הבתים ומהעובדה שהפחדן עם הטורבן שלימד התגוננות מפני כוחות האופל היה למעשה משרת נאמן ואמיץ לאדון האופל. יותר נאמן ואמיץ מדראקו ומשפחתו, זה בטוח.

דראקו לא זכר דבר מהשבוע הראשון של החופש, מה שהיה משונה מעט, אבל הוריו התנהגו כרגיל וכך גם הוא. דראקו ידע בליבו שאם יודה על כך שמשהו לא כשורה, שזכרונו פגום, הוא רק יפסיד מהעניין. להוריו היה חשוב לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי, ותודה ששאלתם.

אבל החור השחור בזכרונו של דראקו לא היה הדבר היחיד שגרם לו לחשוב שהוא משוגע, אלא צחוק מרושע שהידהד באותו בוקר לאחר שהוריו התפנו לעיסוקיהם במשרד הקסמים והותירו אותו לבדו. צחוק מרושע שנשמע כאילו מקירות הבית, אלא שקולו של הצוחק נשמע, כפי שכבר ניחשתם, זהה לקולו שלו.

"יש פה מישהו?" הוא שאל בחשש.

"מישהו... כן, אני אכן מישהו," בעל הקול ענה. או שמא היה זה דראקו עצמו?

"מי אמר את זה?"

"אל תיתמם לי... ידעת כל הזמן הזה על קיומי."

"איפה אתה?"

"עקוב אחר צמרמורת הפחד העוברת בגבך..." הקול בקע מהקירות, ודראקו החל לעקוב אחר הפחד. הוא תמיד התחלחל מראשי הגמדונים הכרותים והמפוחלצים שתלויים על קיר אחד המסדרונות באחוזה - מסדרון שבשל כך דראקו מעולם לא עבר בו. אז התבקש שזה מגיע משם, ולכן דראקו חצה את המסדרון ברעד עד שהגיע לקצהו. ושם חיכתה לו, על קולב, תחפושת ברווז פרוותית עם עיניים מוגדלות. הכיתוב "הברווז הירוק" היה רקום בחזית התחפושת, ונראה היה שזו מלאכת רקמה בעבודת יד של גובלינים.

"אני ממש כאן!" התחפושת אמרה פתאום ודראקו קפץ בבהלה ממקומו, "הרי אתה לא חושב שזה קרה כך, מעצמו, נכון?"

"מה אתה רוצה?" דראקו המפוחד שאל.

"לסלק את כל מי שעומד בדרכך להצלחה... לא ככה?"

עיניו של דראקו נחו על טורבן סגול ומסריח משום. דראקו לא היה בטוח כיצד הטורבן הזה הגיע אליהם הביתה, והוא גם לא היה בטוח שהוא מעוניין לדעת. "קווירל..." הוא לחש בפחד, "הוא מת. זה פוטר, זה לא אני!"

"פוטר הצליח להביס את המשרת הנאמן של אדון האופל. ואתה, כבן כיתתו, כשלת בתפקידך להביסו ולהגן על הנאמנים לדרכנו."

"מה? זה לא התפקיד שלי!"

"אבל האין זאת השאיפה התמידית של משפחת מאלפוי? אל תגיד לי שאתה לא זוכר את הדבר הקטנטן הזה שגנבת מאבא שלך..."

ברגע שהברווז הפרוותי אמר את זה, דראקו ישר נזכר. הו כן, אחד העובדים של המחלקה לזיהוי פלילי במשרד הקסמים צץ באחוזה ביום הראשון של החופשה עם הטורבן, ועם מחברת קטנטנה ומצהיבה. הדרך בה אבא של דראקו התבונן בספרון הישן עוררה את חמדנותו של דראקו, ועוד באותו היום הוא הצליח לשים עליו את ידיו. "היומן!" הוא קרא בהלם.

"היומן שהעניק לך את כל מה שתמיד רצית," הברווז לחשש בתשובה, "כוח העולה על חלומותיך הפרועים, וזו רק ההתחלה. אבל תאר לך שפוטר יחבור אלינו, אה?"

"אין שום סיכוי שאני מסכים לדבר כזה," דראקו ענה, וההמשך ידוע. פוטר גיבור, דראקו לא.

"ומה שאנשים אוהבים יותר מגיבורים זה לראות אותם נופלים..." אמר הברווז הירוק שנתפר על ידי גובלינים, "תן להם דם, וכך מי שישלוט יהיה אתה כשפוטר לצידך, או אתה לבדך כשפוטר מת."

"מ-מת?" דראקו הסיט את מבטו מהתחפושת למראה קטנה שעמדה שם בצד.

"אל תיתמם... רק כך התוכנית שלנו – שלך – להצלחה, תעבוד," הקול המרושע ענה, וכשדראקו הביט בבבואתו הוא הזדעזע לגלות שהקול לא בוקע מהתחפושת אלא מעצמו. כשהוא דיבר בקול הזה הוא זז אחרת, הבעת פניו הייתה קשיחה יותר, ושפת הגוף שלו הייתה... נחשית יותר.

"אתה הרי הרגת בעבר... יחד איתי," הקול המרושע המשיך, "אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו כוח... ביחד."

הזיכרון חזר פתאום לדראקו בהבזקים. הוא כתב ביומן. היומן כתב לו בחזרה. הוא לבש את תחפושת הברווז ויצא להרוג במו ידיו את אותו עובד משרד הקסמים שאבא שלו שיחד שייתן לו את הטורבן והיומן, לאחר שהתגלה שאותו עובד תכנן להלשין על אבא שלו למחלקת האתיקה של המשרד. דראקו ותחפושת הברווז שלו גרמו לכך שהמוות ייראה כמו תאונה מצערת, ואחר כך דראקו כיבס במו ידיו את התחפושת כדי להעלים ראיות. כל זה חזר אליו בבת אחת, ודראקו לא היה בטוח אם השיגעון והכוח הגיעו ממנו, מהתחפושת, או מהיומן. הוא פחד מהתשובה לשאלה הזאת, והוא פחד מהתחפושת, שהצבע שלה והיצרנים שלה גרמו לדראקו לכנות אותה "הגובלין הירוק".

קראק

דובי. הוא התעתק לכאן? או שאולי הוא התעתק מכאן למקום אחר? זה לא משנה, הגמדון המזופת ההוא שמע יותר מדי. דראקו ידע שאסור לו ללכת במסדרון עם הראשים הכרותים של אבות אבותיו של דובי.

ובינתיים, הארי אוסבורן – כלומר, הארי פארקר – כלומר, הארי פוטר, היה גר עם הדודים שלו ברובע קווינס בניו יורק. סליחה, בדרך פריווט מספר ארבע. מה יהיה איתי היום?

בכל אופן, לא היו לו הורים. הם מתו לפני שנים רבות כתוצאה מחברותם במסדר ש.י.ל.ד - ראשי תיבות של "שירות ייעודי למען דמבלדור", שזה שם קצת ארוך ולא קליט, מה שגרם לשינוי שם המסדר ל"מסדר עוף החול".

דודיו של הארי התייחסו אליו באכזריות ובחוסר אכפתיות. הארי בן ה12 היה כפסע מגיל ההתבגרות, ובעוד שנים ספורות הוא ירגיש מבולבל ואבוד בגלל השינויים החברתיים וההורמונליים, וזה עוד בלי שמדברים על עצם היותו "הילד שנשאר בחיים" - כינוי שדבק בו ובצלקת הברק שהפכה לסמל שלו בלית ברירה. כאילו להציל את העולם ולהיות הקוסם השכונתי החביב זה הגורל של הארי. זה נכפה עליו, בין אם רצה ובין אם לא. לכן, היה קל להתנגד לאותו יצור משונה שצץ על מיטתו והפציר בהארי לא לשוב לבית הספר. הארי ידע שהוגוורטס היא מקום מסוכן, אבל החברים שלו היו שם ולכן הוא רצה לחזור. הוא תיאר לעצמו שאם ורנון באמת היה אוהב את הארי, הוא היה מנהל איתו שיחה אבהית כזאת מגבר לגבר בו הארי היה משתף את תחושותיו ואילו דוד ורנון היה מצייד אותו בערכים מוסריים כאלה ואחרים. אבל דוד ורנון לא התגאה בהארי וביכולותיו אלא חשב שהוא פריק. ובמקום דוד, היה את דובי הזה שדיבר בשפה לא ממש ברורה. מבין השורות, הארי הבין שדובי רוצה לשמור עליו בטוח, משום שעצם קיומו של הארי הוא כוח הנותן תקווה לאנשים, וכדי לשמור על כל אותם אנשים, הארי חייב לשמור על עצמו. אתם יודעים, עם כוח גדול באה אחריות גדולה. זה היה משפט חזק, והארי קיווה שלא רק שהוא יצליח לשמור על המשפט הזה ועל עצמו, אלא שגם דובי יצליח לשמור על עצמו. כשדובי הסביר להארי את הקטע עם הכוח והאחריות, הוא נראה כל כך שברירי, שמחשבה איומה עלתה בהארי – כאילו דובי ימות יום אחד רק בגלל הנואשות שלו להגן עליו.

"דראקו, מה אתה עושה?" אמא של דראקו שאלה אותו באותו ערב כשראתה אותו מסתובב ברחבי הבית עם אי אלו בגדים ומזוודות.

דראקו קפא על מקומו. "אורז," הוא ענה, "עוד מעט מתחילה שנת הלימודים."

"שנת הלימודים מתחילה עוד חודש וחצי, דראקו," היא התפלאה, "עוד לא קיבלנו את רשימות הספרים אפילו. מה קורה כאן?"

דראקו החוויר. נכון, הוא כנראה לא משוגע (אם כי הוא לא היה בטוח בכך לחלוטין), אבל לגלות שהוא נשלט על ידי יומן שמשכיח ממנו דברים וגורם לו לצאת למסעות טרור כשהוא מחופש לגובלין ירוק – כלומר, לתחפושת ברווז ירוקה וגדולת עיניים שנתפרה על ידי גובלינים – זה לא מעיד על שפיות, נכון? ההורים שלו יזרקו אותו מהבית אם הם יגלו זאת. הם ימחקו את קיומו ואת זכרו ויביאו לעולם ילד חדש, מוצלח יותר.

"דראקו..." אמא שלו מלמלה, התקרבה אליו ומחתה את דמעותיו. רק אז הוא שם לב שהוא בוכה. זה היה בכי שקט ועצור, אבל כשאמא שלו המשיכה והעבירה היד רכה בשיערו הוא התפרק, חיבק אותה והתייפח.

"דראקו שלי, מה קורה לך?" היא אמרה בקולה המנחם כשליטפה את גבו בעדינות והעבירה יד אימהית בשערו, "אתה רק בן 12 וכבר אני מרגישה שאתה מתבגר לי מול העיניים. זאת התבגרות מהירה כל כך... בטח בגלל כל השנים הלחוצות האלה, עם אדון האופל, בלי אדון האופל... כמו לגדול במצב חירום או במלחמה."

"אמא..." דראקו גנח. הבכי לא הקל עליו אלא רק פרק קצת מתחים.

אמא שלו הרפתה מהחיבוק וכופפה את ברכיה כך שהייתה בגובה שלו. היא הניחה את ידיה על כתפיו ונעצה בו את מבטה בחיוך מנחם כשהוא מחה את דמעותיו במבוכה. כל כך הרבה רגשות הסתחררו בתוכו. מה הוא צריך לעשות?

"יש לך סוד לספר לי, דראקו?" היא שאלה אותו.

"אמרתי לך שזה מסוכן להחזיק דבר כזה בבית," נרקיסה לחשה ללוציוס כמה לילות אחר כך בחדר השינה שלהם, "וזה עוד בלי קשר לכל הפשיטות של המשרד אצלנו בבית. תראה מה זה עושה לילד!"

"זו הרכות שלך," לוציוס הטיח בה גם הוא בלחישה (הם לא רצו שדראקו ישמע), "את גידלת בן חלש."

"אתה גידלת בן מפוחד!" היא הטיחה בו בחזרה, "כל מה שרציתי זו משפחה נורמטיבית. בלי לחץ של טוהר דם או של אדון האופל."

"מה לעשות שלא כל בני האדם נולדו שווים," לוציוס ענה בקולו האפל, "חלקם נולדו בעלי דם טוב מאחרים. וחלקם... נו, חלקם פשוט נולדו למשפחות שלא מתאימות להם. ואם הם רוצים לעזוב את המשפחה..." והוא דימה בידיו כיבוי סיגריה על שטיח קיר דמוי עץ משפחה. "אני בטוח שאנדרומדה נמצאת אי שם, מחכה לך בזרועות פתוחות. זה היה אפשרי עבורך. אבל בחרת בי, בתפקיד ובמעמד שלך בקרבנו, ולא בחיי בוגדנות. בחרת באמונה שעל החזק לשרוד ולהיפטר מהחלשים שמעכבים אותו. ובכל זאת, גידלת בן חלש."

נרקיסה תפסה את היומן המקולל שדראקו הביא לה רק ימים ספורים קודם לכן וזרקה אותו על לוציוס בעצבים. "בזה לא בחרתי," היא לחשה בזעם, "היומן הזה היה העסקה המפוקפקת שלך ושלך בלבד. ובמקום שפעם אחת בחייך תיקח אחריות על מה שעשית לבן שלך, בשר מבשרך, פרי האהבה שלנו, אתה מגלגל עליי את האשמה?"

"פרי האהבה?" לוציוס התפלא, "את באמת מאמינה בזה?"

"במה? באהבה?" היא שאלה, "תקרא לזה אהבה, תקרא לזה תאווה יצרית. דראקו הוא הבן שלך בדיוק כמו שהוא הבן שלי."

"אולי. אבל זה, אנחנו, זו אינה אהבה או תאווה. זה ייחוס משפחתי והשבחת גזע," לוציוס ענה, "אבל ככה העולם שלנו עובד."

"העולם שאתה בחרת לחיות בו, בדיוק כמו שאני בחרתי."

"והיומן הזה הוא חלק מהבחירה! הוא חלק מהעולם הזה!"

"הוא לא."

לוציוס הרים את היומן מהרצפה והביט בשם "ט.ו. רידל" שהוטבע על הכריכה.

"זה בכלל לא היה אמור להגיע לדראקו," נרקיסה המשיכה, "אתה יודע את זה. כך שיש גם הפקרות על השמירה על החפץ המרושע הזה."

לוציוס זרק עליה את היומן בחזרה. "מה את רוצה? התנצלות בכתב? שאשתטח על הרצפה ואנשק את רגלייך? זה התפקיד של דובי! איפה הוא בכלל? לא ראיתי אותו כבר כמה ימים."

נרקיסה הרימה את היומן מהרצפה. "אני רוצה שתעיף את זה מכאן לכל הרוחות," היא אמרה, "ותעשה עם זה את מה שרצית לעשות מלכתחילה. אני לא יודעת מה זה, אבל אני בטוחה שלא רצית שזה יגיע לדראקו."

לוציוס לקח את היומן מידה והביט לעבר חדר הארונות המבולגן שלהם. הוא היה מסודר באופן מופתי עד שעובדי המשרד בלגנו אותו בפשיטה השבועית שלהם. הוא היה בטוח שהוא יודע מי אחראי לפשיטות האלה.

"נכון, לא רציתי שזה יגיע לדראקו," לוציוס ענה, "אבל עכשיו הבנתי למי זה כן צריך להגיע."

"למי?" נרקיסה שאלה.

"חבר קרוב, אפשר לומר," לוציוס ענה. "רשימות הספרים הגיעו, נכון? יש לי מחר ביקור קצרצר בסמטת דיאגון..."

דוד בן צדק. כלומר, לא דוד בן, דובי צדק. סליחה, האותיות דומות. אבל כן, דובי צדק. עם כוח גדול באה אחריות גדולה. גם הארי צדק, כי זה אכן הוביל למותו של דובי חמש שנים לאחר מכן. המוות הזה, שהארי לא הפסיק להרגיש שזו אשמתו, עוד עיקצץ לו מדי פעם, לפעמים ברגעים הכי לא צפויים. עקצוץ כמו צלקת ישנה או כמו חוש עכביש נשכח.

"הכל בסדר?" היא שאלה את הארי.

הוא כחכח בגרונו. מה דובי עכשיו? "כן," הוא חייך אליה באילוץ. הוא הרגיש מטופש בחליפה שלבש, כאילו זו תחפושת או אלתר־אגו. אבל היא, וואו! היא נראתה מהממת בשמלת כלה! ובעוד רגע קט, הוא ואדמונית השיער, מרי ג'יין – כלומר, to marry jane – כלומר, לא להתחתן עם ג'יין, אלא להתחתן עם ג'יני. כן, אלה שמות דומים. תסלחו לי. בעוד רגע קט הם ייכנסו שניהם לאולם היפהפה ויינשאו זה לזו. אז מה קשור דובי עכשיו?