All the Young Dudes

היי!

אז זה All the Young Dudes, אחד הפאנפיקים הכי מוכרים לדעתי בפאנדום של הארי פוטר. 

זאת פעם ראשונה שאני מתרגמת משהו, ואני עושה את זה גם סתם בשביל לתרגל אנגלית וכאלה, אז זה לא מושלם, וכנראה ישתפר עם הזמן. אם יש לכם הערות או ביקורת או משהו, אני תמיד ממש אשמח לשמוע :)

כרגע זה מדורג pg13 (אולי אפילו pg אבל ליתר ביטחון), ובחלקים המאוחרים יותר של הפאנפיק שאני מקווה להתמיד אליהם אבל לא בטוחה שזה יקרה, כן יש חלקים יותר R, אבל בינתיים.

הערה - יש את matron, ולא הייתי בטוחה איך לתרגם את זה (הכי קרוב שמצאתי היה אם בית וזה לא הסתדר לי ככ) אז פשוט כתבתי המטרונית. אם למישהו יש הצעות אשמח לשמוע:)

אז תהנו!

הוא התעורר בחשיכה. היה חם בחדר הקטן ששמו אותו בו, במיוחד עכשיו בתחילת אוגוסט. הוא הניח שזה גם יכול להיות בגלל חום. החום שלו תמיד היה גבוה בבוקר שאחרי. פעם היו שמים אותו בחדר עם חלון, אבל לפני כמה חודשים הוא כבר היה מסוגל לנפץ אותו, ואם לחלון לא היו סורגים בכל מקרה, הוא היה בורח. הוא שמע אותם מדברים על לרסן אותו כשיהיה גדול יותר. הוא ניסה לא לחשוב על זה.

הוא זכר את התחושה של רעב, כל כך עזה שהיא הפכה לזעם. הוא זכר איך הוא יילל וקונן במשך שעות, הקיף את החדר שוב ושוב. אולי הם ישחררו אותו מהשיעורים היום, והוא יוכל לישון. ממילא זו היתה חופשת הקיץ, והיה לא הוגן שהוא נאלץ ללמוד בזמן שכל הילדים האחרים הורשו להתרוצץ כל היום, לשחק פוטבול או לצפות בטלוויזיה. הוא התיישב, מתמתח בזהירות ושם לב לכל כאב ורעש מהמפרקים שלו. היה סימן טופר טרי מאחורי האוזן השמאלית שלו, ונשיכה עמוקה בירך הימנית שלו.

הוא שיפשף את היד שלו על הקרקפת, במקום שבו השיער שלו היה מגולח וסמר נגד אצבעותיו. הוא שנא את זה, אבל לכל ילד בבית הילדים היתה את אותה תספורת מגולחת קפדנית. זה אמר שהם הורשו לצאת לעיירה בסופי שבוע, כי כך כולם ידעו שהם הילדים מסנט אדמונדס - זו כנראה היתה המטרה. העובדים בחנויות ידעו על מי להשגיח. זה לא שהילדים עשו משהו כדי לשנות את הציפיות האלה. אמרו להם לעיתים כל כך קרובות שהם היו השוליים של החברה, הלא רצויים שנשארו מאחור - אז למה לא לגרום קצת הרס?

רמוס שמע צעדים מסוף המסדרון. זו היתה המטרונית; הוא יכל להריח אותה, לשמוע את פעימות הלב שלה. החושים שלו תמיד היו מחודדים אחרי אחד מהשינויים שלו. הוא נעמד, התעטף בשמיכה למרות החום, והלך לכיוון הדלת כדי להקשיב טוב יותר. היא לא היתה לבד, היה איתה גבר. הוא הריח זקנה ואיכשהו… שונות. ריח מתכתי ועבה שהזכיר לרמוס במעורפל את אביו. זה היה קסם.

"אתה בטוח שזה שווה את הזמן שלך?" המטרונית שאלה את הזר. "הוא באמת אחד מהמקרים הכי גרועים שלנו."

"הו כן," האיש הזקן ענה. הקול שלו היה עשיר וחמים כמו שוקולד. "אנחנו מאוד בטוחים. כאן אתם שומרים אותו בזמן…?"

"השינויים שלו." המטרונית השלימה. "בשביל לשמור על הבטיחות שלו. הוא התחיל לנשוך, מאז יום ההולדת האחרון שלו."

"אני מבין." האיש ענה, נשמע יותר מהורהר מאשר מודאג. "אם יורשה לי לשאול, גבירתי, מה בדיוק את יודעת על הסבל של הבחור הצעיר?"

"כל מה שאני צריכה לדעת," המטרונית ענתה בקרירות. "הוא נמצא כאן מאז שהיה בן חמש. והוא תמיד היה בעייתי - לא רק בגלל שהוא מהסוג שלך."

"הסוג שלי?" האיש ענה ברוגע. המטרונית הנמיכה את קולה כמעט ללחישה, אבל רמוס עדיין יכל לשמוע אותה. 

"אחי הוא אחד. לא ראיתי אותו כבר שנים, מן הסתם, אבל מדי פעם הוא מבקש ממני טובות. סנט אדמונדס הוא מוסד מאוד מיוחד. אנחנו מוכנים למקרים בעייתיים." רמוס שמע קרקוש של מפתחות. "טוב, אתה חייב לתת לי לראות אותו קודם. הוא צריך עזרה לעיתים קרובות. אני לא יודעת למה רצית לראות אותו אחרי ירח מלא מלכתחילה, אם כבר ידעת את זה."

האיש הזקן לא ענה, והמטרונית הלכה לכיוון החדר של רמוס, עקבי העור החדישים שלה נוקשים על רצפת האבן. היא נקשה על הדלת שלוש פעמים.

"לופין? אתה ער?"

"כן," הוא ענה, כורך את השמיכה צמוד יותר מסביבו. הפשיטו אותו כדי שהבגדים שלו יפסיקו להיקרע.

"כן, המטרונית," המטרונית תיקנה אותו דרך הדלת. 

"כן, המטרונית," רמוס רטן, בזמן שהמפתח הסתובב במנעול ואז פתח אותו. הדלת היתה עשויה מעץ רגיל, והוא ידע שהוא היה יכול לרסק אותה בקלות בזמן שינוי, אבל היא צופתה כסף מאז תקרית החלון. רק הריח של זה גרם לו לבחילה וכאב ראש. הדלת נפתחה. אור נשפך פנימה כמו מים והוא מצמץ בפראות. כשהמטרונית נכנסה לחדר הוא אוטומטית לקח צעד אחורה.

היא היתה אישה מסוג ציפורי ומחודד, עם אף ארוך ודק ועיניים כהות וחרוזיות. היא בחנה אותו בזהירות.

"צריך תחבושות הפעם?"

הוא הראה לה את הפציעות שלו. הן כבר לא דיממו, הוא שם לב שהפציעות שהוא גרם לעצמו, גם העמוקות ביותר, נרפאו מהר יותר מכל חתך ושריטה אחרים; הוא אף פעם לא נזקק אפילו לתפרים. למרות זאת, הצלקות אף פעם לא נעלמו, והשאירו פסים כסופים לאורך גופו. המטרונית כרעה לפניו, מרחה אותו בחומר חיטוי ועטפה אותו בגאזה מגרדת. כשסיימה, היא הושיטה לו בגדים והוא התלבש במהירות לפניה. 

"יש לך מבקר," היא אמרה, לבסוף, כשהוא משך את הטי-שרט שלו מעל הראש. היא היתה אפורה, כמו כל הבגדים שלהם.

"מי?" הוא שאל, יוצר איתה קשר עין כי הוא ידע שהיא לא אוהבת את זה.

"מורה. הוא כאן כדי לדבר איתך על בית ספר."

"לא רוצה," הוא ענה. הוא שנא בית ספר. "תאמרי לו ללכת לעזאזל."

המטרונית הפליקה לו מאחורי האוזן. הוא ציפה לכך, ולא נרתע.

"דבר פחות," היא נבחה. "תעשה כמו שאומרים לך או שאני אשאיר אותך כאן לכל היום. עכשיו, בוא." היא תפסה את הזרועות שלו ומשכה אותו קדימה.

הוא הזעיף פנים, ושקל לנסות להעיף אותה ממנו, אבל זה היה חסר טעם. היא באמת יכלה לנעול אותו שוב, והוא די הסתקרן בנוגע לזר עכשיו. במיוחד כשריח הקסם התחזק כשהם הלכו במורד המסדרון החשוך.

האיש שחיכה להם היה די גבוה ולבוש בחליפה המוזרה ביותר שרמוס אי פעם ראה. היא היתה עשויה מקטיפה, בגוון ערמוני עמוק ועם רקמת זהב משוכללת בחפתים ובדשים.

"מר לופין," האיש אמר בחמימות. "תענוג לפגוש אותך."

רמוס בהה בו, מהופנט. איש לא התייחס אליו בכזה כבוד לפני כן. הוא הרגיש כמעט מובך. הוא לחץ את היד של האיש, והרגיש כוויה חשמלית, כמו לגעת בחומצה גופרתית.

"היי," הוא ענה, עדיין בוהה.

"אני פרופסור דמבלדור. תהיתי אם תצטרף אליי לסיבוב במדשאות? יום נפלא היום."

רמוס העיף מבט למטרונית, שהנהנה. רק זה היה שווה להיות חייב לדבר על בית ספר עם זר בעל בחירות אופנתיות מפוקפקות - היא אף פעם לא נתנה לו לצאת בירח המלא, אפילו לא תחת פיקוח.

הם המשיכו במורד כמה מסדרונות נוספים, רק שניהם. רמוס היה בטוח שהוא אף פעם לא ראה את דמבלדור בסנט אדמונדס לפני כן, אבל בהחלט נראה שהוא יודע את דרכו באיזור. כשהם היו בחוץ סוף סוף, רמוס נשם עמוק, אור השמש הקיצי שוטף אותו. "המדשאות", כמו שדמבלדור קרא להם, לא היו גדולות. חלקת דשא צהוב שהילדים השתמשו בה לפוטבול, ומרפסת קטנה עם עשבים שוטים שגדלו דרך הסדקים בריצוף.

"איך אתה מרגיש, מר לופין?" האיש הזקן שאל. רמוס משך בכתפיו. הוא הרגיש בדיוק כמו שהוא הרגיש תמיד אחרי זה. חסר מנוחה וכאוב. דמבלדור לא כעס על החוצפה שלו, ורק המשיך לחייך אליו כשהם הלכו לאט מסביב לגדר שהקיפה את סנט אדמונדס.

"מה אתה רוצה?" רמוס שאל לבסוף, בועט אבן מדרכו.

"אני משער שכבר יש לך שמץ של מושג," דמבלדור ענה. הוא הושיט יד לכיס שלו והוציא שקית נייר חומה. רמוס יכל להריח סוכריית לימון, ודמבלדור הציע לו את הממתק. הוא לקח אותו ומצץ.

"אתה קסם," הוא אמר בפשטות. "כמו אבא שלי."

"אתה זוכר את אביך, רמוס?"

הוא משך בכתפיו שוב. הוא לא זכר כל כך טוב. כל מה שהוא יכל להיזכר בו היה צורה של איש גבוה ורזה שלובש גלימה ארוכה ועמד מעליו, בוכה. הוא הניח שהזיכרון הזה היה מהלילה שבו הוא ננשך. את זה הוא זכר בהחלט מספיק טוב.

"הוא היה קסם," רמוס אמר. "הוא יכל לגרום לדברים לקרות. אמא היתה נורמלית."

דמבלדור חייך אליו בחביבות.

"זה מה שהמטרונית אמרה לך?"

"חלק מזה. חלק ידעתי. הוא מת, בכל מקרה. הרג את עצמו."

דמבלדור נראה קצת נחרד מהאמירה, מה שריצה את רמוס. סיפור החיים הטרגי שלו היה סיבה לגאווה מבחינתו. הוא לא חשב על אביו לעיתים קרובות, חוץ מכשתהה אם הוא היה מתאבד גם אם רמוס לא היה ננשך.

"אבל אמא לא מתה. פשוט לא רצתה אותי. אז אני כאן." הוא הסתכל מסביב.

דמבלדור הפסיק ללכת. הם היו בצד הרחוק של המדשאות עכשיו, ליד הגדר האחורית הגבוהה. היה שם לוח רופף שאף אחד לא ידע עליו. רמוס יכל להחליק דרכו אם רצה בכך, ולהגיע לכביש הראשי אל העיירה. הוא אף פעם לא הלך למקום מסויים; רק שוטט וחיכה למשטרה שתבוא ותחזיר אותו. זה היה יותר טוב מלא לעשות כלום.

"אתה אוהב את המקום?" דמבלדור שאל. רמוס נחר בבוז,

"לעזאזל, ברור שלא," הוא העיף מבט לדמבלדור, מקווה שהוא לא ייכנס לצרות על כך שקילל.

"לא, לא חשבתי כך," דמבלדור ציין. "שמעתי שאתה עושה צרות, זה נכון?"

"לא יותר גרוע מהאחרים," אמר רמוס. "אנחנו 'הילדים הבעייתיים'."

"כן, אני מבין," דמבלדור ליטף את זקנו כאילו רמוס אמר משהו מעניין במיוחד.

"יש לך עוד ממתק?" רמוס הושיט יד בציפיה. דמבלדור נתן לו את השקית והוא לא האמין למזלו הטוב. הטיפש הזקן היה ממש טרף קל. הוא לעס את הסוכריה הפעם, מרגיש אותה מתפצפצת כמו זכוכית בין השיניים שלו.

"אני מנהל בית ספר, אתה יודע. אותו בית ספר שאביך למד בו."

זה הצליח לבלבל את רמוס. הוא בלע את הממתק וגירד את ראשו. דמבלדור המשיך.

"זה בית ספר מאוד מיוחד. לקוסמים, כמוני. וכמוך. אתה רוצה ללמוד קסם, רמוס?"

רמוס הניד בראשו בפראות.

"אני מטומטם מדי," הוא אמר בנחישות. "אני לא אתקבל."

"אני בטוח שזה בכלל לא נכון."

"תשאל אותה," רמוס החווה בראשו לכיוון הבניין הגבוה והאפור, איפה שהמטרונית חיכתה. "אני טיפש. בקושי יכול לקרוא."

דמבלדור הביט בו לזמן ארוך מאוד.

"לא היתה לך התחלה קלה בחיים, מר לופין, ואני מצטער על כך. הכרתי את אביך - רק מעט - ואני בטוח שהוא לא היה רוצה… בכל מקרה. אני כאן כדי להציע לך משהו אחר. מקום עם אנשים כמוך. אולי אפילו דרך לתעל את הכעס הזה שיש בך."

רמוס בה בו. מה בעצם היה ההבדל בין בית יתומים או פנימייה כזה או אחר? המטרונית אף פעם לא נתנה לו ממתקים, ולא הריחה כמו קסם. הילדים בבית הספר של דמבלדור לא יכלו להיות יותר גרועים מאלה של סנט אדמונדס, ואם כן לפחות הוא יכל ללכת מכות. אבל. תמיד היה אבל.

"מה עם השינויים שלי?" הוא שאל, משלב את זרועותיו. "אני מסוכן, 'תה יודע."

"כן רמוס, אני יודע," דמבלדור ענה בעצבות. הוא הניח יד על הכתף של רמוס בעדינות. "נראה איך נוכל לפתור את זה. תשאיר את זה לי."

רמוס ניער אותו ממנו ולעס עוד סוכריית לימון. הם חזרו לבניין בדממה, שניהם מרוצים מכך שהבינו אחד את השני עכשיו.

		הפרק הבא