פלאפג'ק

זה חלק מהקרוסאובר של הפ אבל אין כאן ממש אזכור להפ

---

האנטר ישב על המיטה עם הגב לדלת והביט בזרוע שלו בריכוז. בהיסוס, הוא הושיט יד רועדת לתחבושות שנכרכו סביב הזרוע, והתחיל להוריד אותן בזהירות. קמילה כל הזמן אמרה לו להפסיק לגעת בתחבושות, אבל הוא היה חייב לראות את הפצע במו עיניו. הוא היה חייב לראות שזה באמת אמיתי.

וכמו תמיד, הפצע עדיין היה שם. חתך אדום וארוך במעלה האמה שלו. הוא הפסיק לדמם כבר לפני כמה ימים, אבל קמילה ניחשה שהצלקת עומדת להישאר עוד הרבה זמן.

האנטר לחץ על החתך עם האצבע שלו, והתכווץ כשכאב שטף אותו. הוא לא זכר מה בדיוק קרה באותו יום. הוא ידע שזאת הייתה תאונת דרכים, שהמכונית שלהם התרסקה בשולי הכביש. הוא ידע שזה נס שהוא יצא מזה שלם יחסית - מני לא הפסיק לציין את זה כשהוא חשב שהילד לא שומע אותו - והוא ידע גם שלדוד שלו לא היה את אותו המזל כמוהו.

האנטר ניער את ראשו בכוח כשהתמונה של המכונית המרוסקת עלתה שוב במחשבתו, כאילו יוכל להעיף אותה פיזית מתוך הראש שלו. הוא היה חייב להפסיק לחשוב על התאונה. או על הפצעים. או על דוד שלו.

אבל הוא לא היה מסוגל.

הוא הוריד את היד שלו והסתכל על התחבושת שהפיל על המיטה. בדיוק כשתהה האם לנסות לקשור אותה שוב על הפצע בשביל שקמילה לא תגלה, נשמע דפיקה עדינה על הדלת שהקפיצה את האנטר במקומו.

״האנטר?״ זה היה הקול של קמילה. הוא שמע את הדלת חורקת כשהיא נפתחה. ״יש לי משהו להראות-״ היא השתתקה כששמה לב לפצע החשוף שהאנטר ניסה להסתיר במהירות מתחת לשמיכה.

הילד מיהר להסיט את מבטו למראה האכזבה בעיניה. הוא שמע אותה מתקרבת אליו, והתכווץ בציפייה שתצעק עליו על כך ששוב פעם לא הקשיב לה, או אולי אפילו תיתן לו סטירה.

הוא לא ציפה שהיא תתיישב מולו ותלטף לו את השיער בעדינות.

״בוא, נכין לך תחבושות חדשות.״

•••

חצי שעה לאחר מכן, ועם תחבושות חדשות על הפצעים, האנטר עקב אחרי קמילה לסלון. היא התעקשה שיש לה משהו חשוב להראות לו, ושהוא יאהב את זה.

כשהם הגיעו, לוז כבר הייתה שם, ובהתה במבט רב משמעות בכלוב שניצב על השולחן. האנטר לא הצליח לראות מה בדיוק יש בתוכו.

״אמא!״ הילדה קראה כשקמילה ניגשה אליה. ״אנחנו יכולים לשמור אותו?״

אז כנראה היה בפנים נחש. למרות שזה לא היה נראה כמו כלוב שמתאים לנחש.

״חכי רגע, לוז. בואי תראי להאנטר את החבר החדש שלנו,״ ענתה קמילה בעדינות, וסימנה להאנטר להתקרב.

לוז זז הצידה בשביל לתת להאנטר להסתכל לתוך הכלוב. זה לא היה נחש, למרות הניחוש הראשון שלו, אלא ציפור. הנוצות שלה היו אדומות כמו דם, חוץ מבפנים, שם הנוצות היו שחורות. האנטר הופתע לגלות שהציפור מסתכלת ישר עליו, כאילו היה האדם היחיד בחדר.

״החבר הקטן הזה הגיע למרפאה לפני כמה שבועות עם כנף שבורה,״ התחילה קמילה, והושיטה את אצבעה בין הסורגים של הכלוב בניסיון ללטף את הציפור. החבר הקטן התרחק מהאצבע המושטת. ״הוא יכול לעוף שוב, אבל הוא לא הסכים לעזוב. אני חושבת שגם הוא מרגיש בודד.״

הלב של האנטר שקע למשמע המילים. הוא לא רוצה שמני וקמילה ידעו איך הוא מרגיש באמת. הם היו נחמדים מספיק לקחת אותו אליהם הביתה ולטפל בו אחרי שדוד שלו… הוא לא רצה שהם ידעו שקשה לו להחשיב אותם כחברים, בטח שלא כמשפחה.

הוא לא רצה שהם ידעו שהוא הרגיש כל כך לבד.

אבל כנראה הוא לא היה טוב בלהסתיר דברים כמו שהוא חשב.

האנטר ניסה גם הוא להכניס אצבע בין הסורגים בשביל ללטף את הציפור. הפעם החבר הקטן לא התרחק, ונתן לילד ללטף את הגב שלו. האנטר פער את עיניו. הנוצות שלו היו נעימות.

״אנחנו שומרים אותו?״ שאל האנטר בתקווה, והרים את מבטו אל קמילה.

״לא נראה שהוא עף לשום מקום,״ הסכימה קמילה. ״אבל תצטרך למצוא לו שם.״

לוז צווחה בהתרגשות למשמע החדשות, וחיבקה את אמא שלה בחוזקה. ״אוו, אני אוהבת אותו! אני אוהבת אותו כל כך!״ היא הכריזה בצעקה שגרמה להאנטר להתכווץ ולציפור להירתע.

״אתה לא חייב לבחור לו שם עכשיו.״ קמילה מיהרה להגיד, כששמה לב שהאנטר עדיין לא הגיב לחדשות. אבל האנטר רק הניד בראשו.

״לא,״ הוא אמר. הוא ידע כבר איזה שם הוא רוצה. האנטר נזכר לעיתים תכופות בחיים שלו רק לפני כמה שבועות, לפני שהם השתנו מהקצה לקצה בדקה אחת בלבד. זה הפתיע אותו, אבל הרגעים שהוא התגעגע אליהם יותר מכל היו הרגעים היומיומיים. לצפות בסרטים עם דוד שלו, לאכול פנקייקים לארוחת בוקר.

כנראה זאת הייתה הסיבה שהיה לו כל כך קל לבחור את השם.

״אני רוצה לקרוא לו פלאפג׳ק.״