עודף בכוח סוהרסן

בס"ד

כן אנחנו שונאים את רולינג והכל, אבל בכל זאת צריך לוותר על הזכויות שלנו בשבילה.

קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב

ברתולומיאו ידע מגיל קטן שהוא רוצה להיות קרבי. נכון, אמנם העתיד הצפוי לו היה עתיד של סוהר. בסופו של דבר זה הייעוד שלו ושל כל מי שכמוהו. זה אפילו נמצא בשם שלהם. אתם יודעים, סוהרסנים? סוהרים? הרסנים? ונכון, רוב מי שסביבו באמת עבד בזה בסופו של דבר. אבל תמיד היו חריגים.

אמא של ברתולומיאו, למשל, הייתה ש.ג באגף הנשים של אזקבאן. בהתחלה היא הייתה מקבלת רק משמרות יום, מה שבלבל לה לגמרי את השעון הביולוגי. אבל כשהכירה את בעלה - מי שלימים יהיה אביו של ברתולומיאו, הוא היה חלק מגדוד הנהגים של אזקבאן, והוא היה אמור ללוות את האסירים הנכנסים לאגף הגברים. אבל מכיוון שהייתה זו תקופת שלום יחסי, לא היו הרבה אסירים נכנסים, והעובדים באזקבאן נאלצו להסתפק במה שיש ולהשביע את רעבם באותם אסירים שוב ושוב. אז לגנימדס - כך קראו לאבא של ברתולומיאו - היה הרבה זמן פנוי בלילות העבודה שלו. וכך הוא היה מעביר את הזמן בחברת אקידנה - אמא של ברתולומיאו - והם היו מנהלים שיחות שהחלו בפלירטוטים מרגשים והסתיימו בשיחות עומק עד השעות הקטנות של היום. אקידנה הייתה מספרת שאלה היו הרגעים הכי מדכאים בשירות הסדיר שלה, וזה היה נהדר. כשנכנסה לקבע וקיבלה את משמרות הלילה המיוחלות, היא גם התפנתה להתחתן עם גנימדס, ובמהרה ברתולומיאו הגיח לעולם.

היום, ההורים של ברתולומיאו כבר לא צעירים. אבא שלו כבר בפנסיה. אמנם אמא שלו במילואים, אבל הפעם האחרונה שקראו לה הייתה כשסיריוס בלק נמלט ועלתה דרישה מצד בני האדם לפטרולים של סוהרסנים.

פטרולים. פשיטות. זה מה שקסם לברתולומיאו מהרגע הראשון. בתור ילד הוא ניזון מסיפורים מעוררי דיכאון וחלחלות על ההסתערות על סיריוס בלק באגם, או על הנשיקות הרבות שחיסלו את ברטי קראוץ' הבן. וכזה הוא רצה להיות - קרבי, מסתער, פושט, מנשק.

וכשהוא קיבל צו ראשון, איזה דיכאון היה בבית! ההורים שלו ארגנו לו מסיבה חגיגית והזמינו את כל המשפחה המורחבת, וכולם בכו וקוננו עד שעלתה החמה והיה צריך ללכת לישון. ברתולומיאו הרגיש את הייאוש האהוב מעקצץ בו, וידע שהוריו גאים בו. אוי, הוא כל כך אהב את הרגשות השליליים האלה!

מיד הוא נרשם לסדנת כושר קרבי. הם היו נפגשים פעמיים בשבוע, מתרגלים עליות מתח וריחוף אינטרוולים בחוף הים, והמון משמעת עצמית. אווירת הייאוש והפחד גיבשה ביניהם, וברתולומיאו הרגיש שהוא מתחזק ומתחשל. הנתונים האישיים שקיבל בצו הראשון היו טובים בצורה מחלחלת, ועוד לפני ששם לב, הגיע תאריך הגיוס שלו. הוריו ליוו אותו לבקו"ם ואיחלו לו את כל הרע שבעולם, לפני שעלה על האוטונוס והחל את שרשרת החיול שלו. הוא כמובן לא ביקש פטור זקן, למרות שהיה דתי. הוא רצה לשמור על אחידות הצבא! והוא חש דיכאון עצום כשפשט את הג'ינס והטישרט הקבועים שלו ולבש את המדים המפורסמים - הגלימה השחורה המוכרת, שהסבה לו גאווה ועצב.

לאחר שזכו לינוק שמחה מכמה בני אדם לארוחת הצהריים (הייתה גם פיילה עם בני אדם מטופו ועם שמחה מבינה מלאכותית לטובת הסוהרסנים הטבעונים, אבל לא היו כאלה), הגיע רגע האמת, וברתולומיאו ניגש לקצינת מיון.

"אז ככה," היא חירחרה בעודה לועסת מסטיק בקולניות, "יש לי בשבילך תקן של פקיד, ראש לשכה או מזכיר. מה אתה בוחר?"

"רגע רגע מה מה מה?" הוא חירחר בתגובה, "מה זאת אומרת? אין לך שום דבר אחר?"

הקצינה משכה בכתפיה. "מה אתה רוצה?" היא לחששה.

"קרבי! סיירת!" הוא הכריז. כלומר, לחשש. סוהרסנים רק מלחששים ומחרחרים.

הקצינה עלעלה בערימת גליונות הקלף שמולה. "אמממ….. לא, אין לי. סורי. רק פקיד, ראש לשכה או מזכיר."

"מה?" הוא לחשש בתדהמה. התקווה החלה לכרסם בו, אך הוא מיהר להתגבר עליה ולהתייאש. "אל תאבד ייאוש!" היו הוריו נוהגים לומר לו, יחד עם המשפט המפורסם: "אין שום תקווה בעולם כלל!"

"למה לא? למה אין? יש לי נתונים אישיים מעולים!" הוא חירחר.

"סורי, יש עודף בכוח סוהרסן," היא ליחששה בתשובה מבעד ללעיסות הקולניות של המסטיק, "מוטיבציית יתר או משהו, לא יודעת. אבל אין לי תקנים."

ברתולומיאו ישב המום בכיסאו.

הקצינה סרקה היטב את הטבלאות והרשימות שלפניה, ואז חירחרה, "תראה, אני רואה שנפתחו קצת תקנים באיזה גדוד חדש של אדון האור -"

"וולדמורט!" הכריז ברתולומיאו מיד בקול רם. מדובר היה במנהג סוהרסני שהחל מאז החל וולדמורט לצבור כוח - היו נוהגים להכריז את שמו של אדון האור בקול רם כשהייתה הזדמנות. בכל זאת, לא סתם הוא מכונה "זה שיש לנקוב בשמו."

"כן, הוא," הסכימה הקצינה, "זה אמנם לא דרך משרד הקסמים כרגע, אבל זה קצת לוגיסטיקה אצל בני האדם עד שזה כן יהיה קשור."

"זאת לא עריקות?" ברתולומיאו וידא.

הקצינה צחקה, וכמעט נחנקה מהמסטיק. "עריקות? מה, אתה בן אדם? זה סתם הפוליטיקות שלהם. מבחינתנו יש תקנים וזהו."

"אוקיי…" ברתולומיאו אימץ את מחשבתו. יכול להיות שלערוק לוולדמורט זה הפתרון?

"ואיזה תפקידים יש שם?" הוא שאל.

הקצינה משכה בכתפיה. "מאיפה לי?" היא ענתה, "תבדוק בשלישות שלהם."

"אה," ברתולומיאו נכנע. "אז אני אוותר על לעבור לשם, תודה."

"בחירה שלך, " היא השיבה. "אצלנו יש פקיד, מזכיר או ראש לשכה."

"ואין שום דבר אחר?" ניסה ברתולומיאו בפעם האחרונה, "אפילו לא סוהר? נהג? משהו באזקבאן?"

הקצינה הנידה בראשה. "נאדה, 'צטערת," היא ענתה, "אז מה אתה בוחר? פקיד, מזכיר או ראש לשכה?"

המשך יבוא...

		הפרק הבא