דני פוטר

בס"ד

את הפאנפיק הזה כתבתי יחד עם איתמר. אבל בשונה מאנדי, כל אחד כתב שורה אחרת לסירוגין. אחר כך זה עבר בטא ועוד כמה משחקים עם השורות וחלוקה לפסקאות כדי להפוך את זה למעט יותר קריא, כך שקצת קשה להבין מתי נגמר מה שהאחד כותב ומתי מתחיל מה שהשני ממשיך, ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו.

כל הזכויות שמורות אצלנו במגירה סודית והמפתח שמור טוב אצל רוזנ. הוא לא מתחבר אף פעם אז לא תוכלו לקבל ממנו את המפתח. סורי רולינג. זה לא אישי נגדך, זה פשוט אישי נגדך.

אלבוס סוורוס פוטר קם ממיטתו וניגש להעיר את בנו לקראת היום הראשון ללימודים. בכל זאת, דני פוטר כבר בן חמש, והוא איחר לפעוטון לקוסמים אפלים. היום הם הולכים ללמוד על הלחש האפל מכל, שבירת הקיר הרביעי. אתם מבינים, אלבוס פוטר עבר דברים מאז ששמענו עליו לאחרונה, בעיקר בזכות ידידותו עם פרופסור פרופסור, הפרופסור הנודע ביותר בעולם באכילת ספגטי לא מבושל. כן, הוא לא היה מוצלח במיוחד, אבל הוא כן היה "מיוחד", אם אתם מבינים למה אני מתכוון. ממש כמו דני פוטר בעצמו, שאמנם היה בן חמש אך היה יוצא דופן במידה בלתי רגילה, גם פרופסור פרופסור היה בן חמש. לא הרבה אנשים מקבלים תואר כזה מפוקפק, אך זה לא מנע מאלבוס להעיר את בנו.

"קום!" הוא נהם לעברו, "או שאמא תאכל אותך!"

זה כי היא ממש רעבה. לא סתם היא רצתה לצאת לים לצוד איזה לוויתן. לפעמים אפילו הבן הבשרני שלה לא היה מספיק.

ואז אלבוס התעורר מהחלום. הוא לא נשוי לציידת, ודני בן ה-11 מתחיל ללמוד בהוגוורטס! צריך להעיר אותו, להקפיץ אותו לרכבת ולברוח. אין סיכוי שהוא נותן לגברת וויזלי הזאת לשגע אותו שוב פעם. במיוחד מאז שמולי מתה והחלה לרדוף אותו כרוח רפאים בדרישה שיאכל משהו, הוא הנכד הכי רזה שלה.

"קום!" היא הייתה אומרת לו. "בוא תאכל איזה מרק טעים שהכנתי!"

לפעמים הוא מצטער שהיא נגחה את הראש בעמוד שבין רציפים תשע ועשר, אבל זה לא חשוב עכשיו. הוא העיר את דני, ונסע איתו לתחנה.

דני נסע.

הוא כמעט פיספס את הרכבת, אבל למזלו הרכבת ממש איטית. רואים שהיא לא עושה ספורט באופן סדיר.

כשהגיע, הוא נחת באולם הגדול עם מצנח דרך התקרה המכושפת, כי מאז שהאגריד מת אין סירות או אגם. גם מאז שהאישה השמנה מתה אין חדר מועדון. אך לדני לא היה אכפת לישון על הרצפה, כל עוד הוא עם אחיו הגדול באותו בית. למזלו, אחיו הגדול מוין לסלית'רין, כמו אביו אלבוס ואביו השני סקורפיוס, אז אין אישה בהוגוורטס שלא רודפת אחריו. ככה זה כשאתה הנכד של הילד שנשאר בחיים (הי"ד). כולן רוצות אותך.

דני גילה שמאז מות האישה השמנה אין חדרי מועדון בכלל וזה לא משנה לאן הוא יתמיין. אז סגן המנהלת הניח שמתאים לו הפלפאף. גם ככה כובעים יצאו מהאופנה, זה לא כאילו הולכים להשתמש במצנפת. הרבה השתנה מאז ששמעתם על עולם הקוסמים. אבל המנהלת השמרנית בכל זאת חבשה את מצנפת המיון על דני והוא מת. דני לא הצליח לעמוד ברגע המרגש הזה. כשכל האולם הסב את העיניים אליו, נשמתו פרחה מהתלהבות.

"עכשיו אתה יחד איתי לנצח!" סבתא רבתא מולי התלהבה, ודני כל כך נחרד שנשמתו חזרה לגופו.

הוא המשיך את המעגל עוד איזה ארבע פעמים עד שהסגן הצליח להחזיר אותו לעשתונותיו. דני נרעד קלות, ואז עבר מ"עשתונותיו" לאולם הגדול והמצנפת התחילה ללחשש באוזנו:

"בית סלית'רינקלו יקדם אותך לגדולות!" היא חירטטה. נמאס לה כבר משנים של נאומים חסרי פשר. "טוב נו, הפלפאף."

אף אחד לא מחא כפיים ואחיו הגדול צעק: "חה חה, איזה לוזר! אתה כל כך מנושל!".

לדאבונו, דני היה התלמיד היחיד שמוין. הוא השתרך באיטיות אל עבר השולחן הנטוש של הפלפאף, ותקע את מבטו בצלחת. הוא בושה למשפחת פוטר־מאלפוי לדורותיהם, כאילו שההורים שלו לא הושפלו מספיק מאבות אבותיהם וגם ככה אין להם רכוש בכלל.

"תתעודד, הפלפאף טובים בלמצוא דברים!" צרח אליו מישהו מהקצה השני של האולם.

שולחן הפלפאף הורחק משאר שולחנות הבתים כבר לפני שנים, כי רק הגרועים ישבו שם. ומי נשאר לדני בחיים? רק סבתא מולי! וגם דוד פולי, אבל דני לא היה בטוח לגבי המניעים שלו. אולי הוא יתחיל שושלת חדשה באי מבודד לאנשים חמודים.

המנהלת נעמדה ושאלה ביבשושיות, "מה, נאום? לא הכנתי… מישהו הכין במקום? לא קריטי."

זה היה קריטי. הנאום של המנהלת היה בין הדברים היחידים שדני ציפה אליהם לקראת השנה החדשה. הוא ניגש וזלל את התולעים מצלחתו, כי מאז שדובי המריד את גמדוני הבית לפני שנים רבות כל כך, אין אוכל. האוכל החליט לשבות. והדבר היחיד שנשאר היה הלשלושים שמתו בהיעדר האגריד לטפל בהם.

המצב היה מופלא! הוגוורטס מעולם לא הייתה נפלאה יותר, ודני התלהב מכל רגע. עד שאחיו הגדול ניגש אליו ואמר: "אתה יודע, התולעים האלה פג תוקף."

דני התחלחל בעוד האח חסר השם התרחק משם בזדוניות. איך הוא באמת חסר שם? העצלנות של ההורים שלהם לא יודעת גבול אם עד עכשיו הם לא נתנו לו שם! סבא הארי זה שם מצוין, למה הם לא בחרו בו!! כן, יכול להיות שסבא הארי שיכנע את דני שזה רעיון טוב, אבל זה לא התאים לסבא דראקו שהתנגד לכך בתוקף.

ואז המנהלת שוב נעמדה ואמרה, "אין שרת, תקללו חופשי במסדרון."

התלמידים הריעו בתשואות, ומישהו צרח מהמסדרון: "יו מאדרפאדר!!"

נראה שהוא לא הבין את הקונספט. סבא הארי סיפר לדני על הבוקר ההוא שכולם היו ראפרים, זה היה סיפור מהמם. הוגוורטס באמת מופלאה! כמעט מופלאה כמו השעה שדני בילה בשירותים אחרי הסעודה של פתיחת השנה. התולעים באמת היו טעימות, אבל דני רצה לשחרר אותן לחופשי מהגוף שלו. כזה הוא, טוב לב, ממש כמו סבתא ג'יני.

למחרת בבוקר, דני התמתח וגלש למטה מהאגס על הדיוקן שבו נרדם. היום יתחילו הלימודים האמיתיים. דני לא היה יכול להאמין שהוא גם התלמיד היחיד מהפלפאף, וגם התלמיד היחיד מהשנה הראשונה, אז כל תשומת הלב תהיה שלו. כן, זו אומנם תשומת לב שלילית – דיירי הוגוורטס זרקו עליו עגבניות כל עת שעבר לידם במסדרון, אך הוא אהב עגבניות אז הוא נהנה מאוד. לצערו היו אלה עגבניות ללא תולעים, אבל נו, זה מה יש.

השיעור הראשון היה די שקט. ההחלטה לעשות שיעור נפרד לכל בית התבררה כדי משונה. הוא מצא את עצמו יושב לבדו בכיתה. אפילו מורה לא היה שם. ככה זה כשאין מספיק כוח אדם לכולם, ויש רק שני חברי סגל. הוגוורטס צריכה עובדים. לכן דני החליט שהוא ינסה את מזלו. תוך שתי דקות הוא כבר התמנה לשרת בית הספר! הוא מיהר לאסור את הקללות במסדרונות, אבל המנהלת פיטרה אותו כתוצאה מכך, והוסיפה, "איזה חנון." למזלו של דני דמי הפיטורין עמדו על סך חמישים אלף אוניות, כך שהוא היה יכול להרשות לעצמו ללמוד באיטון. אבל הוגוורטס כה נפלאה שהוא לא רצה לוותר עליה! ואפילו לא היה לו אכפת שהוא מנושל מהמשפחה. חוץ מזה, הוא ידע שעם הכסף שברשותו הוא יוכל לשחד אנשים אחרים להיות חברים שלו, ככה שלא יבכה. אבל שום מחיר לא גרם להם להתחבר איתו. הם רק זרקו עליו עוד עגבניות.

ואז הגיעה סבתא מולי לבקר. היא לא נראתה מרוצה. זה בטח קשה לרחף כל הדרך מלונדון לסקוטלנד. למעשה, בכלל לא היה לה רישיון טיס, כך שכשהגיעה היא מיד נאסרה על ידי שוטרת.

"אבל את הכלה שלי!" נזפה בה מולי.

הרמיוני נאנחה. "אם את רוצה להשתחרר, נסכים להוציא אותך מפה תמורת חמישים אלף אוניות. בכל מקרה אחר, את תהפכי לטוסט נקניק עם איולי שום ופסטו."

דני התלבט. הייתה לו הזדמנות להיפטר ממנה לנצח ולשמור את הטוסט לעצמו.

"דיבס על הטוסט," אמרה הרמיוני.

שיט, היא הקדימה אותו. נו טוב, הוא ישחרר את סבתא מולי.

לאחר ששיחרר אותה הוא קיבל צרחן מאבאלבוס שצעק: "למה שיחררת אותה??? היא רודפת אותי!!! תנושל!!!"

דני זכר שהוא כבר נושל לפני זה מהמשפחה. הוא תהה מה המשמעות המשפטית של דאבל נישול. במיוחד כשהמשפחה עצמה כבר נושלה בעבר. כולם שנאו אותם. חוץ מסבתא רבתא מולי משום מה. הדמנציה המשיכה להראות את אותותיה גם לאחר המוות. דני קצת דאג לה, למרות שהוא ידע שהיא יכולה להיות צלולה אם היא רוצה, אבל נראה שהיא נהנתה מכל תשומת הלב.

השוטרת דודה הרמיוני חזרה להוגוורטס. היא עדיין לא השלימה את השנה השמינית שלה שם, אז היא החליטה להצטרף לדני במסע המרתק. היא כל הזמן צבטה אותו בלחיים וקראה לו "הנכדן המתוקי שלי" שזה כל כך OOC, אבל הכל מוזר ממילא.

דודה הרמיוני אמנם הייתה בגריפינדור, אבל היא נהגה להסתובב איתו במסדרונות ולרכל על קטינים. קצת מדהים, לדעתו של דני, אבל המנהלת חשבה אחרת. היא קראה להרמיוני למשרד לשיחת נזיפה שנמשכה בערך עד חג המולד. מדי פעם דני היה צריך ללכת לחדר המנהלת להביא לה נשנושים, ככה שהוא היה בכושר מכל ההליכות אבל גם שמן מנשנושי הנשנושים בדרך, והוא היה מגיע רק עם פירורים בכל פעם. זה די הפתיע אותו שדודה הרמיוני רזתה כל כך בזמן הזה. אולי בגלל שהוא לא השאיר לה שום דבר לאכול? לא, זה לא בגלל זה. הסוף!

סתם, זה לא הסוף. הסיפור של דני ממשיך לעוד חמישים ספרים שרובם פילרים מרתקים. אם אתם מעוניינים לשמוע מה אירע בגורלו של דני, אתם מוזמנים לבקר אותנו באתר האינטרנט www.danibooks.co.il. סתם, זה לא שם. אנחנו בכלל עובדים עם ידיעות ספרים. אני הנהלותי שעומד מלסיים את המסע המאיר שלו, אסור לי לפרסם.