אלביס מת

בס"ד

ויתור זכויות לאלביס פרסלי על השירים, למשתמשת "צעד ועוד צעד" על זה שהיא כתבה את הפאנפיק הנהדר "אלבוס מת" ונתנה לי את הרעיון ל"אלביס מת", וגם לג'יי קיי רולינג

היה יום רגיל בהוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות. השמש האירה את הטירה העתיקה, התלמידים הלכו לשיעורים, והמורים היו עסוקים בהוראה ובניהול. אך השקט הנראה היה מוטעה, כי באותו יום, ב-16 באוגוסט 1977, התקבלה בהוגוורטס ידיעה שערערה את העולם הקסום: אלביס פרסלי, הזמר המפורסם והאהוב, נפטר בגיל 42.

הידיעה הגיעה באופן מקרי לאוזניו של פרופסור פליטיק, המורה ללחשים, שהיה בדרכו לארוחת הערב. הוא שמע את השידור החי מהרדיו הקסום של אחד התלמידים, שהודיע בקול רעוע: "אנחנו מצטערים להודיע שאלביס פרסלי, המלך של הרוק אנד רול, נמצא מת בביתו בממפיס, טנסי. הסיבה למותו עדיין לא ידועה, אך קיים חשד לשבץ או למנת יתר. אלביס היה אחד האמנים המוכשרים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה, והוא השאיר אחריו מורשת עשירה של שירים ואלבומים. אנחנו מבקשים להביע את תנחומינו למשפחתו, לחבריו ולמעריציו ברחבי העולם. יהי זכרו ברוך."

פרופסור פליטיק נשאר קפוא במקומו, לא מאמין למה ששמע. אלביס? מת? איך יכול להיות דבר כזה? הוא היה כל כך צעיר, כל כך מלא חיים, כל כך... אלבוס. כן, כי פרופסור פליטיק לא הבין שהרדיו מדבר על אלביס פרסלי, הזמר המוגלגי, אלא חשב שמדובר באלבוס פרסיבל, מנהל הוגוורטס והקוסם החזק ביותר בעולם. הוא לא היה מודע לקיומו של האלביס השני, ולא הבחין בהבדל בין השמות. הוא רק ידע שהוא חייב להודיע לשאר המורים על האסון הנורא.

הוא רץ לאולם הגדול, שם היו כבר ישובים המורים האחרים לארוחת הערב. הוא נשם בקושי, והפנים שלו היו לבנות כחלב. הוא התקרב לשולחן המורים, וקרא בקול רם: "חברים, יש לי ידיעה נוראית. אלביס... אלביס מת!"

האולם הגדול נהיה שקט באופן מיידי. כולם הסתכלו על פרופסור פליטיק בהלם ובזעזוע. האם הוא אמר את מה שהם חושבים שהוא אמר? איך אפשר לקבל ידיעה כזו? איפה הוא? מה קרה לו? האם זה קשור למלחמה הקרבה נגד וולדמורט? השאלות היו רבות, אבל התשובות היו מעטות.

"מי זה אלביס?" לחש תלמיד אחד באוזני תלמיד אחר.

"זה כנראה כינוי של אלבוס," לחש לו התלמיד האחר במבוכה.

"מה אתה אומר?" שאלה פרופסור מקגונגל, המורה לשינוי צורה, בקול רועד. היא הייתה הקרובה ביותר לאלבוס פרסיבל דמבלדור, והיא לא יכולה להאמין שהוא איננו. "איך זה יכול להיות? איפה הוא? מה קרה לו?"

"אני לא יודע, אני לא יודע!" ענה פרופסור פליטיק, מניד את הראש במצוקה. "אני רק שמעתי את השידור החי מהרדיו. הם אמרו שהוא נמצא מת בביתו בממפיס, ושהם חושדים בשבץ או מנת יתר. אני לא מבין, איך יכול להיות דבר כזה? ממתי לאלבוס יש בית בממפיס?"

האולם הגדול היה מוכה הלם. כולם בכו או זעקו, או סתם התכנסו בתוך עצמם. איך אפשר להתמודד עם מותו של אלבוס פרסיבל דמבלדור, האיש שהיה להם חבר, מורה, ומנהיג? איך אפשר להמשיך להילחם נגד וולדמורט, האויב האכזרי, בלעדיו? איך אפשר להמשיך לחיות בלי האור שהוא הביא לעולם הקסום?

אבל באותו רגע, הדלתות הגדולות של האולם הגדול נפתחו בפתאומיות, ומהן יצא איש זקן, בעל זקן לבן ארוך, שיער כסוף, ועיניים כחולות נוצצות. הוא לבש חלוק ארוך וצבעוני, ובידו החזיק את שרביט הסמבוק המפורסם שלו. היה לו חיוך רחב על הפנים, והוא נראה שמח ובריא יותר מאי פעם. הוא היה, בלי ספק, אלבוס דמבלדור.

"שלום לכולם!" הוא קרא בקול חם וחברותי. "אני מצטער שאני מאחר, אבל הייתי עסוק בלרכל עם פוקס. הדברים שהוא יודע, מרלין שישמור! בכל מקרה, אני מקווה שלא החמצתי את הארוחה."

הוא התקרב לשולחן הסגל, והסתכל על המורים שהבעותיהן הקפואות והמבולבלות נותרו על פניהם. הוא ראה את הדמעות, את הזעקות, את הצער. הוא ראה את פרופסור פליטיק, שעדיין היה נטוע במקומו, עם מבט קפוא של הפתעה. הוא ראה את פרופסור מקגונגל, שהייתה בדיוק עסוקה בלחבק את עצמה, ואת פרופסור סלגהורן, שהסתיר את פניו בידיו. הוא ראה את התלמידים, שהביטו בו בהבעות קפואות של פחד ובהלה. הוא ראה את הרדיו הקסום, שבדיוק השמיע את אחד השירים המוכרים של אלביס פרסלי: "Love Me Tender".

הוא הבין את הבלבול, והוא התחיל לצחוק. הוא צחק וצחק וצחק, צחוק גדול ומוזיקלי שנשמע באופן מחשיד כמו Jailhouse Rock, צחוק שמילא את האולם הגדול בחיים והפשיר את ההבעות הקפואות של כולם. הוא צחק על הטעות המצחיקה, על הדמיון המופרך, על המקרה המוזר. הוא צחק על החיים, על המוות, ועל האהבה.

"אני חי, אני חי!" הוא אמר בין הצחוקים. "אני לא אלביס פרסלי, הזמר המופלא, אלא אלבוס דמבלדור, מנהל הוגוורטס המופלא לא פחות! אני לא נמצא מת בממפיס, אלא חי ובריא בסקוטלנד. אני לא סבלתי משבץ אלא מכיף. אני לא לקחתי מנת י – אוקיי לא חשוב. אני לא עזבתי אתכם מעולם, זו הנקודה."

הוא הסתכל על המורים והתלמידים, שהתחילו להבין את המצב, ולחייך בהקלה ובשמחה. הוא הרים את השרביט שלו, ואמר בקול חזק: "אז בואו, חברים, אל תתנו למות להפריד בינינו. בואו נחגוג את החיים, את האהבה, ואת המוסיקה. בואו נזכור את אלביס פרסלי, האיש שהעניק לנו שירים נפלאים, ואת אלבוס דמבלדור, שזה אני ואם תשכחו אותי עכשיו זה יהיה מוזר. בואו נשיר ביחד את השיר המושלם לרגע כזה: 'Love Me Tender'."

וכך, באולם הגדול של הוגוורטס, התחילה הופעה מיוחדת ומרגשת. כולם התאחדו בקול אחד, ושרו את המילים המוכרות והמרגשות:

Love me tender, love me sweet
Never let me go
You have made my life complete
And I love you soLove me tender, love me true
All my dreams fulfill
For, my darling I love you
And I always willLove me tender, love me dear
Tell me you are mine
I'll be yours through all the years
'Till the end of timeLove me tender, love me true
All my dreams fulfill
For, my darling I love you
And I always willLove me tender, love me true
All my dreams fulfill
For, my darling I love you
And I always will
Always will

		הפרק הבא