אהבת השמש והצללים

"הי ניקו בוא תעזור לי כאן שנייה" קרא וויל ניקו ניגש אליו.

"תקשיב שנייה, אני צריך שתחליף את התחבושת של פיטר, ואז תבוא לעזור לי כאן" ניקו הנהן, אחרי יומיים במרכז הריפוי הוא כבר ידע להחליף תחבושת, ולהגיש עזרה בסיסית.

הוא עבד בשקט כשהרגיש בגל העובר בבטנו, הוא הסיט את מבטו צופה את הצעקות שהולכות להתרחש, החולה בו וויל טיפל, חצוי בן 13 מביטן דמטר. המכשירים החלו לצפצף, וויל החל לבצע החיאה ולזרוק הוראות. קיילה, אוחותו לבין החלה להתרוצץ בכל מקום. ניקו הסיט את מבטו ויצא מן הביתן, הוא רץ בכל המחנה עד שהגיע לעץ האורן של תאליה, פסל אתנה עמד שם כולה קורנת, ניקו חשב על המסע שהיה עליו לעבור עם ריינה והדג' כדי שהפסל יגיע למחה החצוים. הוא התיישב על הדשא לייד העץ, כירון עדיין לא החזיר את גיזת הזהב למקומה והדרקון גם לא היה שם, מה שהשאיר אותו לבד עם אלת החכמה.

ניקו לא רצה להישאר במרכז הרפואי, לא רצה לראות את רוח הרפאים יוצאת לדרכה אל השאול. לאחר כשעה, כשהשמש החלה לרדת ניקו עדיין ישב לייד העץ.

לפתע שם לב לוויל הבא לקראתו, הוא רצה להעביר את עצמו במסע צלילים, גם אם עדיין היה חלש ויכל להרוג את עצמו בניסיון, זה יהיה שווה על פני השיחה שהולכת להיות לו. וויל התקרב והתיישב לידו, הוא לא אמר דבר. ניקו הביט בו, שערו הבלונדיני החזיר את אור השמש השוקעת, פניו הבהירות ושפתיו שהתרוממו לחצי חיוך.

"תפסיק לבהות בי" אמר לפתע וויל, מושך את ניקו משערפיו, ניקו הסמיק והסיט את מבטו.

"אני לא בוהה באף אחד" אמר ניקו ולחיו האדימו עוד יותר. חיוכו של וויל הפך למלא, הוא הביט בניקו.

"נו סולאס, תתלוש את הפלסטר מהר" אמר ניקו.

"מה?"

"מה ששמעת, נו תתחיל להרביץ מוסר, רק תעשה את זה מהר" וויל הביט בו במבט משועשע.

"למה נראה לך שאני בא להטיף לך?" שאל וויל, ניקו הרים את מבטו.

"אתה לא?" שאל בהרמת גבה.

"טוב חשבתי שלא, אבל אחרי מה שאמרת, אני חייב קצת"

"וויל" רטן ניקו. וויל חייך.

"למה עזבת?" שאל שאלה שניקו לא ציפה לה.

"אתה יודע למה" אמר ניקו. "אם הייתי נשאר שם עוד כמה דקות, הייתי צריך לסבול את המבטים של כולם. כאילו אני אשם בזה" וויל הביט בו במבט מבין.

"אני לא צריך עוד תזכורת לכך שאף אחד לא אוהב אותי פה" ניקו הסיט את מבטו.

"אבל באמת, למה אתה גורם לעצמך לחשוב שאף אד לא אוהב אותך?" שאל וויל עיניו הכחולות מביטות בו בשאלה.

ניקו הסיט את מבטו. וויל אנם לא קלע חיצים כמו אביו אבל ידע לקלוע ישר לנושאים רגישים.הוא קם והחל להתקדם במורד הגבעה.

"ניקו מתי תבין שלא כל העולם שונא אותך" קרא אליו וויל. ניקו נעצר גבו עדיין פנה אל וויל.

"אני בטחתי ביותר מדי אנשים שחשבתי שאהבו אותי, נמאס לי לקבל סטירות כשאני מבין עד כמה טעיתי" קולו היה טעון בכל כך הרבה כעס, עד שהדשא לרגליו החל להשחיר, ניקו כשל.

"ניקו" קרא וויל בדאגה, הוא רץ אליו במורד הגבעה.

"לעזאזל" קילל ניקו בקול. אפילו המעידה הקטנה ביותר גרמה לו לאבד שיווי משקל. וויל תפס בכתפיו, ניקו נשם עמוק ועצם את עיניו כדי להרגע. וויל הביט בו, היה לו מבט כזה שלו.

"אני מתנצל ניקו, לא הייתי צריך לדבר איתך על זה, לא כשאתה במצב כזה" וויל הניח יד על צאוורו. ניקו נבהל מעט, 'האם הוא הולך לנשק אותי?' חשב לעצמו, לא שהוא התנגד אבל אין מצב שוויל יאהב אותו, לא ככה.

וויל העביר שני אצבעות מאחורי אוזנו, ליבו של ניקו החסיר פעימה. אבל אז וויל סילק את ידו.

"הדופק שלך בסדר" הפטיר באגביות. לפתע ניקו שם לב שידו עדיין מונחת על זרועו של וויל, הוא שמט אותה והתרחק מעט.

וויל נאנח, "אני רק רוצה לומר לך דבר אחד" ניקו הביט טבו בשאלה.

"יש אנשים בעולם הזה שאוהבים אותך" אמר וויל, ניקו גלגל עיינים.

"איך אתה יכול להיות כזה בטוח" שאל.

"אוי, לעזעזאל אתה חסר קילטה" וויל פסע את שני הפסיעות שהפרידו ביניהם, תפס בחולצה של ניקו והצמיד אותו אליו, שפתיהם נפגשו לכמה רגעים.

ואז וויל התנתק והתרחק. 

"אני ממש מצטער" אמר וויל.

		הפרק הבא