אויבות

אני עמדתי שם, תמיד בצללים, מנסה את מה שאני יכולה ואז היא הופיעה. 

היא ושיערה הבלונדיני, היא ועינייה החומות המוזרות.

היא השפיעה על כולם כמו טרנד, יותר מחצי מבית הספר הופיע עם עיניים חומות, יותר

מחצי בית ספר דיבר על גבורתה, יותר מחצי בית ספר אהב אותה!

ואני שם, אותה ילדה מסכנה, רגילה כל כך שאין לה בכלל במה להשוויץ.

היא חייכה שהסתובבה סביב חבריה, היא נפצעה וגם האחרים,

בגללה.

אבל לאף אחד לא היה אכפת, למה שיהיה להם ש'הנסתרים' שם בחוץ רוצים רק לפגוע

בסופי ושהאחרים נפצעו בדרך, למי אכפת למה סופי גרמה?

למי היא גרמה לפגיעה, למי היא הפכה לכלום, למי היא הפכה וגרמה לסבל, לאף אחד.

אף אחד.

ואני הרעה בסוף שאני מדברת עליה ככה, למה לא? למה אני לא יכולה להכניס לעצמי כמה תרופות

לגוף ומשהו שיהפוך את עיניי לצבע אחר ולהיקרא מיוחדת?

זה לא שהיא נחמדה לאחרים בכלל, היא לא אמרה סליחה או תודה, היא פשוט עמדה שם עם פרצוף

מאוכזב ממי שנבחרה איתם ועשתה מופע גדול מכוחות שלה?

בטח היא מיוחדת בגלל באישיות שלה, אישיות זבל.

יום אחד שנפצעתי והלכתי למרכז הטיפול ראיתי את סופי ופיץ שוכבים שם פצועים, נכנסתי לחדר ואלווין 

פנה אלי לרגע ואז סופי צעקה והוא מיד חזר אליה, משאיר אותי עם כאב ראש נוראי עד שהתעלפתי.

מה ששמו לב אליו רק אחריי שלוש שעות.

אני לא שונאת את סופי, אני כועסת עליה.

אני לא מאשימה אותה על הכעס שלה באותו זמן שהיה לי, אני מרחמת על הכאב שהיה לה באותו זמן.

אני כועסת על סופי מסיבה אחת, התשומת לב שהיא לוקחת.

היא מנפנפת בשיערה שהולכת במסדרון עם שבעה חבריה שמזילים ריר עלייה וחצי לבית ספר אחריהם, היא

מחייכת וגורמת לכמה דברים לקרות ולפצוע כמה אלפים בדרך, היא מנצחת בדברים שאחרים יכלו לנצח גם, 

היא גילתה חמישה יכולות בזמן שאני אפילו לא אחת.

אני כועסת עליה ועל הכל המוות שההביאה איתה.