בנו של האדון

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלי הם קניינה הרוחני של ג'יי קיי רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"בלטריקס בואי הנה." וולדמורט קרא.
"כן אדון?" שאלה בחשש.
"לפני כשעה מאלפוי אמר שאת מחפשת אותי, מה רצית?"
"אה זה, אממ יכול להיות שעומד להיוולד לי בן, הבן של- שלך ושלי." קולה היה חלוש.
"מה?!" עישוניו של ווולדמורט הפכו לאדומים עוד יותר, והוא נראה נחשי, מפלצתי.

בלילה אחד, קרה משהו מוזר. בלטריקס התנשפה והלכה באיטיות לעבר וולדמורט. היא נראתה שמנה, יחסית לכושר המעולה שלה.
"אדון, זה הלילה, הרופא שם אמר לי." התנשפה.
"אני יודע, בלטריקס. אנא שכבי פה בבקשה, אציו מיטה!" מיטה זינקה והגיעה ליד כיסא של וולדמורט. בלטריקס בחנה אותה, ואז נשכבה. שיערה הפרוע היה על חצי מהמיטה. "הנה הרופא, לונטודר! מר לונטודר, בוא!" לונטודר, קוסם נמוך קומה ומדושן, עם שיער ג'ינג'י קצרצר ועיניים חומות וגדולות התקרב לעברם.
"כן מר וולדמורט? מה רצית?" שאל.

"לא הרבה, אני רק צריך שתעזור פה לבלה." וולדמורט הצביע על בלטריקס.
"בשמחה חכו פה שנייה." הוא רכן  אליה. "נביטיס." אמר בקול שלו. תינוק קטן יצא מבלטריקס...




הלורד היה נואש, מה יעשה עכשיו? כשיש לו בן.
"בלטריקס, מכיוון שלפני שעה קצרה הולדת את בני הראשון, אני מבקש ממך דבר מה, האם תוכלי לעזור לי להסתיר את הפעוט עד שיהפוך לבן שלוש?" קולו היה קר וגבוה יותר מאי פעם, כנראה בגלל האחריות החדשה שנכפתה עליו, מעולם הוא לא דאג למישהו חוץ מעצמו.
"כן אדוני. אני ממש שמחה שפנית אליי, איך תקרא לו?" בלטריקס הייתה מאוד נחושה לעזור לאדונה, גם עם זה אומר לגדל פעוט.
"אממ, אני סבור כי צריך לקרוא אדוארד, אדוארד טום רידל."

"זה נשמע מצויין, אדוני." בלטריקס יצאה מהחדר, אוחזת בפעוט בן השעה.
"ובלטריקס, תדאגי לחנך אותו שיהיה כמוני. הלורד וולדמורט מודה לך."

בלטריקס בהתה בתינוק, היא לא ידעה איך לגדל אותו, או מישהו בכללי. היא פתחה את הספר שהאדון שלה יצר וקראה:

                                                                                                 איך לגדל את הילד
שלב אחד: תמיד יש לדאוג שהפעוט יהיה משותף בדברים שאביו עושה.

שלב שתיים:  יש לנהוג בו בכבוד.

שלב שלוש: לא לפנק אותו יותר מדי, בשל שיהיה עצמאי.

שלב ארבע:  יש לגרום לו להיות אוכל מוות צעיר.

שלב חמש: יש לגרום לו לא לבכות בכלל. 

שלב שש: אין לספר לו דברים טובים על הבוצדמים.

שלב שבע: יש לדאוג שיהיה רגוע תמיד.

שלב שמונה: יש להאכיל אותו הרבה.

שלב תשע: יש לשים לב אליו תמיד.

שלב עשר: לא להשאיר אותו לבד.

שלב אחת עשרה: יש לגרום לו להיות צייתן לאדונו.

וכך נגמר הספר הקצרצר. שבלטריקס השתמשה בו הרבה.

"אני אומר לך! לאדון יש בן, אני שם על זה עשר אוניות!" 
"יאקסלי, למה שלאדון יהיה בן? אתה בטוח שלא הטילו עליך קללת אימפריוס?" אייברי לעג,

"תקשיב, אתמול בלילה אני הלכתי לאדון בגלל שרציתי לומר לו משהו, וכשהתקרבתי שמעתי בכי של תינוק בן חודש, ואז ראיתי את בלטריקס עוטפת פעוט בשמיכה שחורה עם הסמל של הנחש ומביאה לאדון, ברגע שהאדון נגע בזה הבכי נפסק!"
"אתה בטוח בזה?" אייברי נראה מודאג.
"כן! מזל שהם לא ראו אותי."

"בוא היום נלך לבדוק את זה סופית. טוב?" אייברי קבע.
"נראה לך? אם הוא יראה הוא יהרוג אותנו!"
"זה ביטוי או ש-"
"אמיתי." אמר יאקסלי בקוצר-רוח. "אבל זה באמת מסקרן אותי, אז אני מסכים."
"קבענו!"  אמר אייברי. יאקסלי הנהן בראשו ויצא מהחדר החשוך והאפלולי.

באותו הלילה, ערפל כיסה אחוזה גדולה, אחוזת מאלפוי. השיחים נראו מתים, ושום אור לא בקע מין האחוזה הגדולה. חוץ מצרצרים, לא הייתה שם שום חיה. יאקסלי ואייברי התעתקו לשם במהירות.
"באמת זה מה שבחרת ללבוש?" לעג אייברי. "למה בגדים שחורים כמו של מוגלגים? למה לא גלימה כמוני?" אייברי לבש גלימה שחורה וארוכה שהגיעה עד לאדמה המלוכלכת.
"אה, ח- חשבתי שבגלל שזה משימת התגנבות אז אה לובשים בגדים שחורים." אמר יאקסלי בקול חלוש.
"אתה קוסם יאקסלי. אתה יכול להשתמש בלחש הנגזה!" יאקסלי לא היה כל כך חכם, סביר להניח שהוא היה הכי טיפש מכל אוכלי-המוות, וזה היה קשה מאוד. "בוא נמשיך." אייברי נגע בכתפו עם השרביט וסימן ליאקסלי לעשות כמוהו. בין רגע הם התמזגו עם החושך שהיה מאחוריהם. 
"בוא כבר" לחש יאקסלי. הם התקדמו במסדרון ארוך בניסיון לבדוק באיזה חדר אדונם, זה הרגיש כמו נצח, נצח שהסתיים בצרחה רמה. "שמעת את זה? מאיפה זה הגיע?"
"יאקסלי, מפה." אייברי לחש. הדלת שלידם נפתחה במהירות. המחזה היה מוזר, בלטריקס החזיקה באימה פעוט קטנטן שניס הרק לברוח מידיה שאחזו אותו בחוזקה. בלטריקס נראתה חסרת אונים מולו. מרוב שהתעסקה בתינוק, היא לא שמה לב לשני אוכלי המוות שצפו בה בתדהמה. היא רצה לחדר של וולדמורט, החדר הגדול מכולם.

"יאקסלי, בוא." לחש אייברי. השניים רצו בעקבותייה וצפו בנעשה, הדלת הייתה פתוחה. החדר של וולדמורט היה גדול, כולו כוסה בצבעים שחור וירוק. היה שם ערימה גדולה של חפצים מיוחדים, כמו השרשרת של רוונה רייבנקלו והכובע המחודד של גודריק גריפינדור. היה שם ערימה שהייתה מיועדת לגידול ילדים, כמו רדיו קסם, מטאטא מיניטורי, ספרים רבים על איך לגדל תינוקות, בקבוק חלב שלא נגמר לעולם, שיקוי חוכמה ועוד הרבה.
היה שם כיסא גדול, של וולדמורט, הוא היה שחור ובקצוותיו זהב. וולדמורט ישב עליו,  הוא ליטף את נגיני ברוגע, וצפה בבלטריקס שרצה אליו.
"אדון! אדוארד לא מפסיק לבכות, עזור לי." התחננה.
"הביאי את הפעוט." בלטריקס הושיטה את ידיה לעבר וולדמורט, וברגע שוולדמורט נגע באדוארד הוא הפסיק לבכות, וחייך לעבר וולדמורט, שהחזיר חיוך מקסים כמו שרק הוא יודע לעשות.
"א-אדון? איך עשית את זה?" בלטריקס נדהמה.

"קסם אישי, אני מניח." ענה בפשטות.
"אבל, תינוקות לא אמורים לא לראות בגיל הזה?" שאלה בלטריקס המבולבלת.
"אה, נכון. אז כנראה הוא אוהב אותי." וולדמורט הרים את התינוק למעלה וצפה בו, היה בו משהו מוזר, שלא אופייני לתינוקות. הוא נראה בוגר יותר, שיערו השחור היה שופע יותר והוא אהב אותו.

"חי מרלין." אמר אייברי בתדהמה. "אתה צדקת? איך?"

"אמרתי לך."

"רק שניה, הומנום רבליו!" אייברי ויאקסלי נחשפו לחש ההנגזה הפסיק לפעול. אייברי, יאקסלי, בואו לכאן." אמר וולדמורט בקול גבוה. השניים החליפו מבטים, ואז נכנסו לחדר.
"כן אדון?"
"מה רצית?" הצטרף יאקסלי.
"מה אתם עושים כאן?" עישוניו היו אדומות.
"זה, זה- זה יאקסלי אשם!" האשים אייברי בקול ילדותי.
"מה?! זה היה הרעיון שלך!" מחה יאקסלי.
"לא נכון!" שיקר.
"אה כן? שתק!" סילון ירוק יצא מהשרביט של יאקסלי והתקדם לעבר אייברי שקפץ לצד שמאל כמו כלב.
"קרושיו!" ירה בחזרה. יאקסלי קפץ כדי להתחמק מהדבר שהיהכה קרוב.
" אינקרצרוס!" חבלים התקדמו לעבר אייברי, הוא לחש משהו וזה נעלם.
"אופוגנו!" ספר אחד מערימת הספרים של וולדמורט קם לתחייה וטס ליאקסלי בכל הכוח.
"קונפרינגו!" החפץ התפוצץ ונעלם כלא היה. וולדמורט ובלטריקס צפו בנעשה כאילו היה רק סרט.
"טרנטלגרה!" שאג אייברי, יאקסלי התחיל לפרכס ולרקוד, דבר שהצחיק מאוד את אייברי, "זה כל מה שיש לך?"
"פרו- פרוטגו!" התנשף יאקסלי. הוא הפסיק לרקוד.
"לנגלוק! לנגלוק!" וולדמורט הצביע על יאקסלי ואייברי. הם הצביעו על הגרון שלהם, לשונם הודבקה לחך. "אובליוויאטה, אובליוויאטה." יאקסלי ואייברי נצחו למטה, ונראו מבולבלים עד מאוד. "עכשיו הם לא יטרידו אותנו יותר, קדימה השאירי אותי ואת הקטנטן לבד."
"טוב אדון." בלטריקס הסתובבה והלכה.

                                                                    סוף הפרק... 
                                       בפרק השני יהיו דברים יותר מעניינים, עכשיו זה רק בשביל שתדעו מה העלילה.