בומבאדיל

שקט של מוות השתרר לאחר דברי גאנדאלף, עד שאלרונד הפר את הדממה. "שכוח שכחתי את בומבאדיל, אם אכן עודנו ההוא שהתהלך באותם ימים ביער וגבעה, וכבר אז היה זקן מכל חי. לא כך נקרא אז שמו. יארוואיין בן אדאר קראנו לו, העתיק מכל חסר האב. מאז דבקו בו שמות משמות שונים. פורן שמו בפי הגמדים, אוראלד בפי בני האדם שבצפון, ועוד שמות לו כהנה וכהנה.

"יצור מוזר הוא, אך אפשר שהיה עליי לזמן אותו למועצתנו."

"אבל," הקשה גאנדאלף, "הוא לא היה בא." לפתע הבזיק רעיון במוחו, ששינה את כל הסיפור שטוו הולאר. "אפשר לשלוח אליו את הטבעת למשמרת, ובארצו הקטנה, בכוחותיו, יינטל כוחה ברבות הימים."

גלורפינדל השיב: "פניני חכמה בין שפתותיך! אינני יודע דבר וחצי דבר על אותו בן אדאר, טום, מלבד כמה דברים עליו שסיפר לי אלרונד. אך סבור אני שהצדק עימך."

אלרונד, שר הבית, שקל מעט, ואמר: "שומה על הטבעת להישלח אל העצים."

"אמנם כן, אדוני אלרונד!" נרעש בילבו. "היער העתיק הוא מקום רע, כן, רע מאוד, לפי כל הסיפורים."

"אף על פי כן היא ראויה לשם," השיב אלרונד. "אין ביכולצנו להגיע אל בקע הגזירה, או להשמידה בכל אומנות העומדת לרשות העמים החופשיים. הטבעת תמצא מנוחה רק ביער העתיק. נותרה שאלה אחת: מי יהיה נושא הטבעת?"

פרודו נרעד. הוא חש שקול אחר משתמש בקולו, ואומר: "אני אקח את הטבעת, אם כי איני זוכר את הדרך."

אלרונד לטש את עיניו בהערכה בהוביט. "היטיבת לבחור, פרודו," חייך. "אילו נאספו לכאן כל רעי האלפים האדירים אשר מקדם: האדור זהוב-השיער, והורין ת'אליון, וטורין טורמבאר, וברן ארכמיון, נכון היה מקום מושבך ביניהם."

"אבל, אדוני," קרא סם ממחבואו בקפיצה, "לא תוכל לשלוח את מר פרודו לבדו, נכון?"

 אלרונד נתחייך."לא ולא! אתה, על כל פנים, תלך עימו. דומה שאי אפשר להפרידך מעליו, גם כאשר הוא מזומן למועצה סודית שאתה לא נקראת אליה." סם הסמיק, והמועצה תמה.

		הפרק הבא