צל המוות - התחרות

ברעיון הפאנפיק יכול להיות בשיתוף הקהל - אתם מביעים את דעתכם כמה כל דמות צריכה לקבל. כרגע זה לא ככה, תגידו מה אתם מעדיפים בתגובות ואני אחשוב עליכם.

אם זה בשיתוף הקהל זה כולל פרקים קצרים יותר, (אבל יותר פרקים) ואני מחכה כל פעם קצת לתגובות. כרגע יש פאנפיק גם בלי הקהל. אבל אפשר לשנות את הפאנפיק. שאלות בתגובות, קיצור.

"ואלה הם המתחרים שעלו לגמר, קהל יקר. עומדים לפניכם אחד עשר מתמודדים, ואתם עצמכם תעזרו להכריע בשאלה הגדולה, ולבחור את המנצח! כולם יעלו אל הבמה בעוד מספר רגעים, ואז נתחיל בתחרות!

"הקרב יתנהל כך! לכל אחד מהמתמודדים תהיה דקה -"

רחש של אי שביעות רצון עלה מאחורי הקלעים, ומישהו צעק, "דקה זה מספיק אולי רק להטיל עליך אבדה קדברה!"

"אהמ-המ. על הזמן המדויק עוד נדון, בו כל אחד מהמשתתפים יספר את סיפור חייו, ואז השופטים שלנו - ואתם, כמובן - יכריעו על המנצח! אז קבלו אותם, העולים לגמר של תחרות צל המוות, ובואו נראה, מי הדמות עם הסיפור הכי טראגי!"

מוזיקה. אל הבמה עולים בשורה מדוכדכת משהו, לקול אורות מהבהבים, המתחרים. המנחה צועק את שמותיהם בזה אחר זה:

"סיריוס בלק! הארי פוטר! פטוניה דרסלי-אוואנס! אלאסטור מודי - מה? איפה הוא? הוא אמר לי שהוא יבוא! רמוס לופין, ג'ורג' וויזלי, סוורוס סנייפ! ג'יימס פוטר!"

התלחששויות מופתעות מהקהל.

"כן, גם אני לא הבנתי איך הוא נכנס לכאן - וולדמורט! כלומר - רידל - זאת אומרת, אתם יודעים מי, לא חשוב. נוויל לונגבוטום, וכמובן - איך אפשר בלי - קבלו את… דיווי גאדג'ון!!"

מחיאות כפיים, לא רבות כמו שהיה אפשר לצפות.

"אז, קהל נכבד, בעוד רגע נתחיל בתחרות! כל אחד מאחד עשר - עשרת, המתמודדים יעלה לכאן לבדו, בזמן שהשאר ישארו מאחורי הקלעים ולא יפריעו -"

"אבל משעמם שם!" מחתה פטוניה דרסלי. המהומי הסכמה נשמעו מפי שאר המתמודדים.

"אז תשחקו מלחמה," הפטיר המנחה. "יש שם קלפים איפשהו. אפשר גם בלי קלפים.

"אז קדימה, כולם אחורה, וקבלו את נוויל לונגבוטום!"

מחיאות כפיים. נוויל מתקדם.

"אל המיקרופון! יש לך דקה - עם אפשרות הארכה, זאת אומרת - כלומר, קדימה צא!"

נוויל ניגש והושיט יד למיקרופון.

"לא, רק תתק -" מאוחר מדי. המיקרופון נפל, ומעולם לא חזר לתפקד.

הקהל צחק.

המנחה נאנח, והודיע, "הפסקת פרסומות, נשוב אליכם."

עד מהרה סודר מיקרופון חדש ונוויל התחיל שוב. הפעם הוא לא נגע במיקרופון.

"אז, אמ, כמו שאתם רואים, אני - די חסר מזל - אבל חוץ מזה, התגברתי על רוב הבעיות שלי בחיים."

היתה שתיקה לרגע. ואז המנחה תפס פיקוד. "נוויל - אתה אמור להסביר לנו למה אתה מסכן."

פניו של נוויל עטו בלבול. "מה? זו לא תחרות הגיבורים?"

"לא. כאן זה צל המוות."

"אוי! הגעתי למקום הלא נכון!" נוויל נראה נואש. "אוף, למה זה תמיד קורה לי!"

הקהל פרץ במחיאות כפיים. נוויל ירד - אומרים שבריצה - מהבמה.

"ובכן, חברים, המופע של לונגבוטום הצעיר אכן היה מרשים, אבל זוהי רק ההתחלה, זכרו! בזמן שאנחנו מעלים לבמה את המתחרה הבא, חשבו כמה ניקוד לתת ללונגבוטום. אם כך - קבלו את סיריוס בלק!"

דמות שחורה יצאה ממאחורי הקלעים, וצעדה למקרופון בחוסר רצון. "אמ, הי, קהל," אמר רך כף.

מישהו מחא כפיים. הוא הפסיק מיד.

"טוב," סיריוס הסיט את שיערו מפניו. "כולנו יודעים שהסיפור שלי פשוט ללא מתחרים. אני ביליתי שתים עשרה שנים בגיהנום."

מעט יותר מחיאות כפיים, גם הן הופסקו עד מהרה.

"איבדתי את החבר הטוב ביותר שלי," קולו של סיריוס עלה מעט בדרמה. "נבגדתי על ידי אחד החברים האחרים. סבלתי בכל השנים עד מותי מאשמה, כי הבגידה התרחשה באשמתי! חוץ מזה, הרגשתי אשם גם כי חשדתי בירחוני המסכן. סבלתי משעמום, ופחד, ואשמה, שרדתי את הגיהנום ובדיוק כשהתאחדתי עם בן הסנדקות המקסים שלי, שלמרבה הצער הזכיר לי כל הזמן את ג'יימס, מתתי. ואז, בדיוק אז, זוכיתי מאשמתי. כיף חיים!"

מחיאות כפיים. סיריוס קד ויורד מהבמה.

"ובכן, קהל, התוצאות של נוויל לונגבוטום! מעשר עד אחד, נוויל קיבל…"

שקט. רעש דפים מסתבכים. לבסוף הורם מספר. "שש!"

מחיאות כפיים.

"ועכשיו - הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים!"

מחיאות כפיים סוערות.

הארי נכנס וצעד אל המקרופון.

"כן! הארי! יש לך דקה, והיא מתחילה - עכ-שיו!"

"נשארתי בחיים," אמר הארי אל המקרופון. ואז הוא ירד מהבמה.

היה שקט.

ואז -

האולם התמלא מחיאות כפיים. מישהו שרק. כמה אנשים קמו.

המנחה צחק. "וואו! כמה מרשים! אין ספק, לסיריוס בלק יש כאן מתחרה! שופטים, את הניקוד של בלק!"

שוב הסתבכות דפים. מלמולי "אוף למה עכשיו" חלושים, ואז הורם מספר.

"שלוש! וואו, חברים, עלינו דרגה! ועכשיו, יעלה לכאן וול-הלורד-הה, אתם יודעים מי."

הלורד האפל עולה על הבמה. צרחות. מעט מחיאות כפיים.

"טוב, אני יתום."

שקט.

"גדלתי עם מוגלגים."

שקט.

"אני הקוסם הכי חזק שאני מכיר, והמתחרים היחידים שיש לי רוצים להרוג אותי."

מחיאת כף אחת.

"באופן כללי, רוב האנשים מעדיפים אותי מת."

גל של מחיאות כפיים, שמשתתק די מהר.

"סלח לי שאני קוטע אותך, מר - אדון," אמר המנחה. וולדמורט נעץ בו מבט שרומז שעליו להסתובב ולברוח. "נדמה לי - רק נדמה לי - תקן אותי אם אני טועה, שאתה דווקא מרוצה מחייך ואיך שהם התנהלו, עד שמתת."

"ללא ספק, וזה רק עושה אותי מסכן יותר! אני אפילו לא מודע לכמה שהיו לי חיים רעים, ללא אהבה - איפה דמבלדור כשצריך אותו!"

"מר יודע מי, צר לי לבשר לך שהדקה שלך נגמרה."

וולדמורט נעץ בו מבט.

"אתה זכאי לתוספת זמן!" הוסיף המנחה בבהלה.

וולדמורט ירד מהבמה ללא מילה נוספת.

המנחה ציחקק בבהלה ומבוכה. "שופטים?"

השופטים הרימו שמונה. הקהל שרק בבוז.

"לא, לא - אוף!" נשמע מלמול, השמונה הורד, והורם ארבע.

"טוב - זה כמעט מגיע לסיריוס! לא נורא, הארי, נתראה בשנה הבאה. אלא אם שאר המתחרים יהיו פחות טובים ממך, כמובן! אז - רמוס לופין!"

רמוס נכנס. הוא חייך לקהל, ונראה עצוב.

"אז, ננשכתי בגיל שלוש, שזה כבר לא מעט. אני סובל נוראות כל חודש. כבר לא מאז שאני מת, כמובן. אולי נקודת השיא של חיי היתה כשהגעתי להוגוורטס, ואז היו לי חברים, והיה נחמד, ואז נגמר הוגוורטס וכולם מתו או בגדו בי. ואז אחרי שתים עשרה שנה מדוכאות פגשתי את סיריוס, והיה נהדר, ואז הוא מת. ואז התחתנתי, הרגשתי אשמה, ואז החיים שוב חייכו כשנולד לי בן, ואז מתתי."

מחיאות כפיים סוערות.

"שופטים!" צהל המנחה. "הניקוד של אתם יודעים מי! אני מקווה שאתם יודעים מי!"

השופטים הרימו עשר. הקהל הריע.

"הא הא! וולדמורט יצא מהתחרות! מזל שהוא מת, אחרת זה היה אנחנו! חברים, קבלו את ג'יימס פוטר!"

מחיאות כפיים. שריקות.

ג'יימס נכנס, בנונשלנטיות, והגיע לעמדת הרמקול.

"אז, הי! חבר'ה!"

"שלום ג'יימס, מה אתה עושה כאן?"

הקהל שאג בהסכמה.

ג'יימס נראה חיוור ופגוע. "הי! אני מת!"

"כן, די באושר," סייג המנחה.

"בגיל צעיר! השארתי אחרי תינוק! אני מרגיש אשמה וכולי!"

"אתה מת," התנגד המנחה. "נראה שהיו לך חיים די טובים. הורים נהדרים -"

"גם הם מתים, אגב -"

"חברים, אהובה, ילד, הרפתקאות, באמת, מה אתה עושה כאן?"

ג'יימס שילב את ידיו, ומישהו מהקהל צעק, "אני דווקא חושב שאתה ממש מגניב!"

ג'יימס חייך, פרע את שערו וירד מהבמה לקריאות "ג'-יימס! ג'-יימס!"

"שופטים! הניקוד של רמוס לופין?"

שתיים.

"העלנו נקודה על סגנון," התנצל השופט.

"ובכן - ג'ורג' וויזלי!"

ג'ורג' עלה על הבמה.

השופטים הרימו שתיים.

ג'ורג' ירד מהבמה.

הניקוד של ג'יימס היה תשע.

"על מה הורדתם נקודה?" תמה המנחה.

"הוא באמת מת, אתה יודע," אמרה שופטת.

"חוץ מזה שהוא חתיך," הוסיף שופט אחר.

הקהל הריע.

"וכמעט אחרון! וחביב! או שלא! תלוי בפוטרהד המסוים! קבלו את סנייפ!"

שקט גמור. סנייפ פסע פנימה בעצלתיים, גלימתו מתנופפת אחריו. איכשהו, הוא הזכיר כך עטלף במראהו.

"בואו נראה," אמר סנייפ בקול איטי ומשועמם. "גדלתי בשכונת עוני, ההורים שלי שנאו זה את זה, ובפרט אותי, הייתי רעב, אני מכוער, היו לי בגדים נוראיים, חיבבתי מישהי שיצאה בסוף עם האויב הכי גדול שלי, שכולם אוהבים באופן מוגזם, מה שאיפשר לו להתעלל בי, ובכן, בואו נראה - גרמתי למותה של אהובתי, נשבעתי אמונים לצד שבכלל לא האמנתי בו בגלל זה -"

"סנייפ - סוורוס - הזמן שלך נגמר."

"לא הגעתי לחצי." ציין סנייפ באותו טון משועמם.

"אני מתנצל. אלה החוקים. ועכשיו - קבלו אותו! מי אם לא…"

הקהל שתק בציפייה.

"דייווי גאדג'ון שלנו! הריעו לו!"

דייווי הגיח מאחורי הקלעים. מישהו מחא כפיים, והיה שקט, עד -

"מי זה?" לחש מישהו בקול.

דייווי כחכח בגרונו. "זה בסדר שאתם לא מכירים אותי. אני מוזכר רק פעם אחת. תדעו שהיו לי חיים מאוד עצובים."

מחיאות כפיים מנומסות.

"אתם בטח זוכרים שנפצעתי מהערבה המפליקה וכמעט יצאה לי עין. זה היה היום הכי טוב בחיים שלי, לשם השוואה."

היה שקט לרגע, ואז מישהו קרא "אהההה!" והתחיל גל של לחשושים.

בכל שאר הדקה האולם היה מלא לחשושים, כמה אנשים התמתחו ומישהו הוציא ספר.

המנחה נראה לחוץ למדי. הוא הודיע לדייווי בבהלה שהדקה שלו נגמרה.

"אז! חברים!" צעק המנחה בכוחות מחודשים. אנשים חזרו אליו. דייווי ירד. "לניקוד של סנייפ ואז נצא להפסקת פרסומות! שופטים!"

המספר שש הורם, ומיד הורד, ועלה אפס, וירד ואז הורם לאוויר -

"אחת! וואו! ומכאן אנחנו ממשיכים ל -"

פטוניה הגיחה מאחורי הקלעים.

המנחה נראה מופתע בהחלט. לאחר רגע הוא התעשת. "פטוניה! לא שכחנו ממך בכלל, אני לא יודע למה את חושבת ככה! קדימה, הדקה שלך!"

"טוב, חוץ מזה שלאנשים יש נטייה לשכוח אותי -" היא נעצה מבט מאשים במנחה. "הייתי האחות הפחות מועדפת, תמיד כולם אהבו את לילי כמה שהיא יפה ומוכשרת, והיא באמת היתה, עד שהיא הפכה למופרעת, חוץ מזה שהתחתנתי עם מכוער, להמשיך?"

"כן, בבקשה."

פטוניה נראתה מופתעת. "טוב, אמ- שנאתי את לילי אבל כולם אהבו אותה, אממ… נאלצתי לגדל את הבן המעצבן עד אימה שלה, שגם הוא מופרע - והסתבכתי בהמון דברים מופרעים בגלל שהעולם שונא אותי כל כך - נגמר הזמן, נכון? ידעתי, זה תמיד קורה לי. רואים?"

"כמעט נגמר." אמר המנחה.

אבל פטוניה כבר הלכה בכעס.

המנחה נאנח. "ניקוד לדייווי, בבקשה?"

לאחר כמה שניות, הורם מספר.

"שבע - גבירותי ורבותי, לדייווי הגיע פחות מזה! אבל דבר השופטים - ודברכם, כמובן. רק נגלה מהו הניקוד של פטוניה, מיד אחרי הפרסומות."

***

		הפרק הבא