נ.מ פרוואטי
הכל בעצם התחיל כשקיבלנו את המכתב. זה היה בבוקר ה-15 ליולי. אמא באה להעיר אותנו, ומצאה את הינשוף מנקר בחלון, מחפש תשומת לב. היא פתחה לו את החלון וזה הכניס לחדר הרבה אור חזק מהשמש, ופדמה ואני התעוררנו.
"קומו מתוקות, קיבלתן את המכתב מהוגוורטס!" אני זוכרת שברגע ששמענו את המשפט הזה קמנו בקפיצה.
כבר באותו יום הלכנו לסימטת דיאגון. אצל מדאם מלקין התעכבנו קצת כי אמא גם הייתה צריכה גלימה חדשה וגם כי אמא רצתה לקנות לנו מלא גלימות במיליון צבעים שונים. נראה לי שמדאם מלקין נהנתה מכל העניין - הרי היא מרוויחה מזה הרבה יותר כסף, אבל אני לא בטוחה שיהיה לנו מקום במזוודה ל-15 גלימות נוסף על הגלימות שכתובות ברשימה (גלימה בצבע טורקיז, ורוד, ורוד כהה יותר, כסוף מנצנץ, תכלת, כחול בוהק, זהוב בהיר, גלימה חומה שמותאמת במיוחד לעבודה עם צמחים, גלימה בצבעי אדום וירוק- איכ כאילו מה, אני אבטיח? ו-5 גלימות פיג'מה עבות וצמריריות).
בכל אופן, אחר כך הלכנו לאוליבנדרס. גם שם התעכבנו די הרבה. אמנם פדמה מצאה את השרביט שלה בשניות - הוא היה השרביט השני שאוליבנדר הציע לה (עץ ברוש וחתיכת פרוות חד קרן, 27 סנטימטר, קשיח), אבל לי זה לקח שנים.
ניסיתי מלא שרביטים ממלא סוגי ליבות ועצים, אבל אף אחד לא התאים לי. היה אחד שהיה ממש נורא, עץ אלון ונימי לב של דרקון, שאיתו בטעות גרמתי למפולת של כל ערימות השרביטים הצפופות שהיו מסודרות בצמוד לאחד הקירות. אוליבנדר החוויר קצת אבל אז הוא חייך חיוך חלש ואמר שהוא יסדר את זה אחר כך, והביא לי כמה שרביטים אחרים לנסות. בסוף הוא הביא לי שרביט 25 סנטימטר, גמיש, עשוי מעץ דקל ופיסת עור של דינוזאור. הוא היה נעים, והרגיש כאילו הוא נבנה במיוחד במבנה שמתאים בדיוק ליד שלי. הנפתי אותו והוא ירה ניצוצות זהובים וכסופים לאוויר, ואליבנדר שמח שמצאתי את השרביט שלי.
וזהו - אחרי זה אמא קנתה לנו ינשופה שתהיה של שתינו (קראנו לה ליסי), ואז חזרנו הביתה. המשך הסיפור זה כבר ב-1 בספטמבר.
נסענו אבא אמא ואנחנו לקינגס קרוס. לפני שעלינו לרכבת אמא נישקה אותנו ואמרה לנו שנתכתב מדי שבוע ושנהנה ושהיא תתגעגע עד דמעות, ואז פשוט היינו חייבות כבר לעלות לרכבת, שלא נפסיד אותה.
ברכבת התיידדנו עם מישהי שקוראים לה לבנדר בראון ועם עוד מישהי שקוראים לה אלן קארד. אכלנו איתן ממתקים ודיברנו איתן ושיחקנו איתן והיה די כיף. אבל בחיים לא תהיה מישהי שתחליף את החברה הכי הכי הכי הכי טובה שלי: פדמה. אנחנו כמו שני חצאים…
בסירות היינו עם לבנדר ואלן, ואז הגיע החלק הכי מותח: טקס המיון. עמדנו ארבעתינו אחת ליד השנייה, וחיכינו במתח שיגיע תורנו, מנסות למרוח את השניות.
ואז מקגונגל אמרה: "קארד, אלן" ואלן הלכה, טיפה רועדת, לשרפרף. אחרי בערך 4 שניות מתוחות המצנפת צעקה: "רייבנקלו!"
לאא. אני מקווה ממש להיות בגריפינדור, ורציתי להיות עם אלן באותו בית.
אחרי עוד מלא תלמידים מקגונגל הקריאה גם את לבנדר, והיא צעדה לשרפרף וחבשה את המצנפת. עברו 3 שניות והמצנפת צעקה: "גריפינדור!"
פיו. לפחות זה. עכשיו רק נשאר לראות לאיפה פדמה ואני נתמיין…
"פאטיל, פרוואטי," שמעתי את מקגנוגל ורצתי מפוחדת לכיוון השרפרף, ומשכתי מעליי את המצנפת עד לגבות.
"הממ, את יכולה להצליח גם בגריפינדור וגם ברייבנקלו, אבל נראלי שעדיף לך גריפינדור!" היא צעקה את השם של הבית. יששששש!!! אני גם בגריפינדור וגם באותו הבית עם לבנדר. איזה מזל. יאללה, פדמה, עכשיו גם את.
"פאטיל, פדמה," מקגונגל אמרה ופדמה שמה עליה את המצנפת ועצמה עיניים. אני לא הייתי כזה מתוחה, ידעתי שאם אני התמיינתי לגריפינדור אז גם פדמה תהיה בגריפינדור. אנחנו תאומות, אחרי הכל…
ואז שמעתי את המצנפת צועקת: "רייבנקלו!"
רגע- - מה?
מה מה מה? מה מה מה מה מה? מה הולך פה? היא מועדת לכיוון רייבנקלו ומגניבה אליי חיוך קלוש? לא, זה לא הגיוני. לא, זה לא יכול להיות. אין מצב. היא עובדת עליי. והיא מתיישבת ליד אלן… אבל זה בלתי אפשרי!
לאאאאאאאא!! לא, לא, לא!
בינתיים עוד מישהי התמיינה לגריפינדור ועוד מישהו להפלפאף. אבל אני לא שמתי לב לזה. מחשבותיי היו הרבה יותר רחוקות משם.
איך הם יכולים לעשות לנו את זה? איך אפשר ככה להפריד בין תאומות? זה כמו לקחת סכין ולחצות בן אדם לשניים. ראיתי דמעה מבצבצת בעיניים של פדמה, מהשולחן של רייבנקלו.
לבנדר הניחה יד על כתפי. "זה יעבור," היא לחשה.
וככה התחילו להם חיים חדשים, של תאומות שהופרדו, בסתם יום בהיר אחד.
|