הירח זוהר באור כחלחל-כסוף

באמצע הלילה, כאשר הירח זרח באור כחלחל-כסוף, ישבתי על שפת האגם במחנה החצויים. המים השתקפו כמו מראה שקטה, אך בתוכם חבויו סודות אפלים. אני מון, בת האדס, והחיים שלי לא היו קלים. כולם סביבי ניסו לאמץ את היכולות המיוחדות שלהם, לחיות בשלום עם האלים, אך אני? אני נושאת את ההיסטוריה שלי על כתפי, כמו גלימת פחד.

הגעתי למחנה החצויים מתוך חובה, לא מתוך רצון. אני הרגשתי שונה, כמו צל שמסתתר מאחורי העצים. הילדים האחרים נראו כמו אורחים עליונים; הם שיחקו עם השמש, נהנו מהחיים, ואני? אני הייתי מחוברת ליקום אחר, מקום שבו הצללים רוקדים ואני המנהיגה שלהם.

הייתי מביטה בהם בזעף, כשהם מתרוצצים בעונג, ואני נותרתי כאן, לבד עם המחשבות שלי. כל כך הרבה ימים עברו מאז שהגעתי לכאן, וכל יום האשמה שלי התגברה. מה יקרה אם הם ידעו מי אני באמת? אני לא יכולה להרשות לעצמי להראות להם את הצד האמיתי שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיפגע.

בערב אחד, בזמן שהחניכים חגגו סביב המדורה, החלטתי להחצין את הצדדים האפלים שלי. צללים החלו לרקוד סביבי, ואני שיחקתי עם הכוח שלי. מילים שיצאו מפי הפכו למילים קשות, מלאות רוע. מלמולים החלו להתפשט, השפעת הכוח שלי עוררה פחד, ואני אהבתי את זה. שום דבר לא יכול היה להדגיש לי את הכוח שלי כמו המבט המפוחד בעיניהם של החניכים.

אבל אז, מתוך החושך, עלתה תחושה שאני לא יכולה לברוח ממנה. זה היה כאילו השאול עצמו קרא לי, ואיכשהו, הגאווה שלי נהפכה לעצב. ידעתי שבתוך הלב שלי, אני לא באמת רוצה להיות רעה. אני רוצה להיות נאהבת, להיות חלק ממשהו גדול יותר מאשר אני עצמי. אולי אני לא צריכה להסתתר מאחורי הצללים שלי.

באותו רגע, החלטתי שהערב הזה לא יהיה עוד ערב של פחד. במקום זאת, אני אראה את הכוח שלי בדרך אחרת. אני אשתף את הכוחות שלי עם החניכים, אני אראה להם מה אני יכולה לעשות. זה יהיה סיכון, אך אולי זה יהיה שווה את זה.

וכך, בעיצומו של הלילה, אני קראתי לחניכים להתקבץ סביבי. התחלתי להראות להם את הכוח שלי, את איך שאני יכולה לשלב בין אור וצל. לא עוד רוע, אלא משהו שיכול להביא יחד את העולם שלי לעולם שלהם. והם? הם לא ברחו, אלא נשארו, והביטו בי בעיניים מלאות סקרנות.

אולי אני לא צריכה להיות רק בת האדס. אולי אני יכולה להיות גם מון – נערה עם כוחות, שמביאה אור גם במקום הכי אפל.