אני פוחדת לאבד אותך

הדממה של הלילה בבית הספר סִימֶרְיָה הייתה שונה מהרגיל. השמיים הכבדים הראו סימנים של סערה מתקרבת, והברק מדי פעם האיר את החצרות המוצלות. אלי ישבה לבדה על מדרגות האבן שמול המעון הראשי, מתבוננת בענני הסערה המתקרבים. זה היה המקום שאליו תמיד ברחה כשהרגישה שהעולם לוחץ עליה – או, יותר נכון, המקום שבו קיוותה לפגוש אותו.

היא ידעה שקרטר ווסט אינו האדם הקל ביותר לדבר איתו, בטח לא כשזה נוגע לרגשות. אבל דווקא באותו לילה היא לא יכלה עוד לשתוק. "אתה תמיד מופיע כשרע לי," היא לחשה לעצמה. "אבל אולי הפעם אני זו שצריכה למצוא אותך."

"מחפשת אותי?"
קולו נשמע לפתע מאחוריה, עמוק ומוכר כל כך, כמו רוח לילה חמימה. אלי הסתובבה במהירות, עיניה פוגשות את המבט החודר שלו. קרטר נשען על אחד העמודים, ידיו שלובות, חצי חיוך על פניו.

"אני חושבת שכן," היא הודתה, ועמדה על רגליה. "הייתי צריכה לדבר איתך."

קרטר הרים גבה. "לדבר? זה חדש. בדרך כלל את פשוט אומרת לי מה עשיתי לא בסדר."

"קרטר," אלי לחשה, אבל הוא התקרב, גובהו המלא מטיל צל קל על פניה.

"מה קרה, אלי?" הוא שאל, והפעם קולו היה שקט יותר, כמעט רך.

היא היססה. במשך שבועות היא ניסתה להדחיק את הרגשות שהחלו לבעור בתוכה – הפחד, הכעס, אבל גם משהו אחר... משהו שהיא לא ידעה איך לקרוא לו. משהו שהתעורר בכל פעם שהיא הביטה בעיניו הכחולות, בכל פעם שהוא היה קרוב מספיק כדי שהיא תרגיש את חום גופו.

"אני לא יודעת איך לומר את זה," היא אמרה לבסוף.

"נסי אותי," קרטר אמר.

אלי לקחה נשימה עמוקה. "אני חושבת שאני פוחדת לאבד אותך."

המילים היו באוויר לפני שהצליחה לחשוב עליהן פעמיים. קרטר הביט בה, ועיניו שינו את הבעתן – משהו בין הפתעה להבנה. הוא לקח צעד קדימה, הקירבה ביניהם מצטמצמת עד כדי כך שהיא יכלה לשמוע את נשימותיו.

"אלי," הוא אמר ברכות. "אני לא הולך לשום מקום. לא ממך."

אבל היא לא הייתה בטוחה. "תמיד נדמה לי שאתה חצי בפנים וחצי בחוץ, קרטר. אני לא יודעת איפה אני עומדת מולך. לא יודעת מה אני באמת בשבילך."

הוא היסס לרגע, ואז הושיט יד, אצבעותיו נוגעות קלות בלחייה. "את בשבילי יותר ממה שאת חושבת," הוא אמר. "אני פשוט לא תמיד יודע איך להראות את זה. עם כל מה שקורה כאן... עם כל מה שאנחנו מתמודדים איתו, פחדתי שזה יפגע בך."

היא נדה בראשה. "ואם אתה לא כאן באמת, זה לא פוגע בי פחות."

הסערה החלה. טיפות גשם התחילו לרדת, אבל איש מהם לא זז. קרטר הסתכל עליה כאילו מנסה להחליט משהו, ואז סוף סוף אמר את המילים שהיא לא חשבה שתשמע:

"אני לא מושלם, אלי. אני מלא טעויות. אבל אם יש משהו שאני בטוח בו – זה שאני מרגיש כלפייך משהו שאי אפשר להסביר. אני לא רוצה שתחשבי שאני לא רואה אותך, או שאת לא חשובה."

אלי הרגישה ליבה פועם במהירות. "אז מה עכשיו?"

קרטר חייך, חיוך קל אך אמיתי. "עכשיו אנחנו ננסה. יחד."

הוא התקרב עוד יותר, והגשם הפך לשיטפון, אבל שום דבר לא שינה. הוא נישק אותה – בעדינות ובתשוקה כאחד, כאילו כל המילים שלא נאמרו נמסכו בנשיקה ההיא. העולם כולו נעלם, והיה רק הוא ורק היא, והשקט שהסערה לא יכלה לשבור.