האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


דם האויב

״דם האויב, שנלקח בכוח, אתה תחיה את יריבך.״
המשך לפאנפיק ״האויב האחרון״.



כותב: לונגה
הגולש כתב 43 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 536
5 כוכבים (5) 2 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: דרמה, רומנס - שיפ: הארי/ ג'יני, ג׳יני/דין, הארי/OC' לילי/ ג'יימס, רמוס/ טונקס - פורסם ב: 14.12.2024 - עודכן: 04.02.2025 המלץ! המלץ! ID : 14993
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה


אז הינה פאנפיק ההמשך שאף אחד לא ביקש לאויב האחרון. כדאי מאד לקרוא אותו לפני קריאת הפאנפיק הזה, אחרת הכל יהיה מאד מבלבל. אפשר להגיע אליו דרך המשתמש שלי.

למי שכבר קרא את האויב האחרון, שימו לב שהפאנפיק הזה בדירוג גבוה יותר.




פרק 1 - חייל צעצוע


קול פקיקה הפר את הדממה הצמיגית של גן המשחקים הפרוורי. אף בית לא צפה אל המגרש המכוסה דשא יבש, ואף עין לא הציצה מאחורי ווילון כדי להבין את פשר הרחש המוזר; רק חריקה של נדנדה חלודה קיבלה את פני האורחת שהופיעה במקום לפתע.

ממבט ראשון לא היה שום דבר חריג באותה אישה. היא לבשה שמלה פשוטה אך נאה בצבע תכלת, ענדה עגילים כסופים, ושיערה הערמוני היה אסוף בצמה סדורה. דיירי השכונה בוודאי היו שמחים לקבל אותה לעולמם החד- גוני, בתנאי שלא היו מבחינים בשרביט שהיא הטמינה בתיק שעל כתפה.

לילי פוטר קראה שוב את הכתובת שהיא שרבטה על פיסת קלף מקומטת - דרך פריווט מספר 4, סארי - לפני שעזבה את גן המשחקים העצוב.

בעזרת מפה של מוגלגים, היא שיננה את הדרך מהגן אל יעדה מבעוד מועד. ההכנה הייתה יכולה להיות קלה הרבה יותר אם הארי היה מוכן פשוט לתת לה הנחיות הגעה, אבל בנה הקפיד להבהיר בכל דרך אפשרית שהוא לא מרוצה בכלל מההחלטה שלה לחדש את הקשר עם אחותה, ולא היה מוכן לסייע לה בשום צורה. 

הוא כעס על לילי על עצם כך שהתקשרה אל פטוניה. לילי התעקשה על זכותה ליצור קשר עם אחותה, והזכירה להארי בעדינות שהוא אף פעם לא באמת חלק איתה ועם ג'יימס את הפרטים אודות חיו אצל דודיו. ההערה הזו עוררה את זעמו של הארי בצורה שלילי עוד לא חוותה עד כה, והוא התייחס אליה בקרירות מאז. זאת הייתה חוויה כואבת בשביל לילי, שאף פעם לא רבה עם הארי לפני כן.

ג'יימס עשה מאמץ ראוי לציון לנזוף בו על ההתנהגות שלו, אבל לילי אמרה לו לעזוב את זה; חיו אצל פטוניה היו נושא רגיש עבורו, ולילי, שבכלל האשימה את עצמה בכל מה שהוא עבר, הבינה את מקור הכעס שלו כלפיה.

בעודה צועדת ברחובות הריקים מאדם, לילי התרשמה שהשכונה מזכירה מאד את השכונה בה היא ופטוניה גדלו. המכוניות שחנו מול הבתים היו יקרות יותר והחצרות מטופחות יותר, אבל גם שם שררה אותה אווירת נמנום נצחית, תחושה מוגנת וחנוקה. זה גרם ללילי להרגיש כלואה וחסרת נחת, אבל היא הייתה יכולה להבין למה פטוניה בחרה לגור שם - זה היה מקום נורמלי לחלוטין, בו שום דבר חריג אף פעם לא התרחש.

לבסוף לילי נעצרה מול הבית שנשא את המספר 4. הדבר היחיד שהבדיל אותו מכל שאר הבתים הלבנים וחסרי הייחוד היה ערוגת פרחים מפוארת בחצר הקדמית. לילי מצאה את עצמה מחייכת קלות - פטוניה תמיד אהבה פרחים. אך תחושת הנוסטלגיה שלה נעלמה והתחלפה בחשש מתוח כשהיא הבחינה בתזוזה של הוילון בחלון שליד הדלת.

היא לקחה נשימה עמוקה, מזכירה לעצמה שבסוף המפגש היא תחזור לבית שלה, שם חיכו לה בעלה וילדיה, וניגשה אל דלת הכניסה. לפני שהיא הספיקה להקיש הדלת נפתחה מעט וחשפה את דמותה חמורת הסבר של אחותה.

"תיכנסי, בזריזות," פטוניה לחשה, כאילו הן עושות מעשה אסור.

לילי צייתה. היא בחנה את מסדרון הכניסה של הבית בזמן שפטוניה סרקה את הרחוב, כאילו רצתה לוודא שאף אחד לא מרגל אחריהן, לפני שסגרה את הדלת. 

החלל עורר בלילי תחושת דה-ז'ה-וו, כאילו היא ביקרה שם פעם בחלום - וזה בעצם היה בדיוק נכון, כי היא ביקרה שם בתודעתו של הארי בזמן הקרב בהוגוורטס. עיניה נחו על דלת קטנה בצד המדרגות, שהובילה אל הארון שמתחת למדרגות, וגל של קור חלף בעורקיה.

"נשב בסלון," פטוניה אמרה ברשמיות, עדיין לא מברכת את לילי לשלום.

לראשונה לילי הסתכלה בפטוניה ישירות, והייתה חייבת להסתיר את הפתעתה מהופעתה של פטוניה. אחותה התבגרה מאד מאז הפעם האחרונה בה הן נפגשו. אומנם עברו יותר משש- עשרה שנים ולילי ידעה שהיא בעצמה התבגרה והשתנתה, ושהשנה האחרונה עוד הותירה בה סימנים של תשישות ומתח, אבל פטוניה נראתה מבוגרת מאד מכפי גילה; פנייה היו קרות וקשות כמו מסכה של אבן, עטויות איפור כבד.

הן התיישבו בסלון, שם חיכה להן מגש של תה. בחדר הוצגו לראווה מספר גדול של תמונות משפחתיות, ובייחוד תמונות של ילד בלונדיני שמנמן. לילי לא מצאה אפילו תמונה אחת שכללה את הארי. 

בחוץ השמש הקיצית עוד זרחה בשמי אחר הצהריים, אבל כל החלונות היו מכוסים וילונות, כאילו פטוניה לא רצתה שאף אחד יגלה אודות האורחת שלה. לילי צפתה באחותה מוזגת את התה והבינה שזאת הייתה כוונתה בדיוק.

"אני מצטערת אם הסערתי אותך בטלפון," לילי שברה את השתיקה המעיקה. "לא רציתי להופיע פה בלי להכין אותך…"

פטוניה קיבלה את ההתנצלות בקרירות. כשלילי התקשרה אליה בשבוע שעבר מהטלפון הציבורי שבכפר הסמוך לביתה, פטוניה חשבה שזו מתיחה וכעסה מאד. רק אחרי שלילי הצליחה לשכנע אותה שזו באמת היא עם פרטים מילדותן, היא פרצה בבכי עז, לפני שהסכימה לבסוף שלילי תגיע לבקר אותה כדי להסביר את הכל.

"ובכן?" פטוניה אמרה לאחר שלגמה מהתה בשפתיים קפוצות, לא משירה אל לילי מבט. "את מתכוונת להסביר איפה היית כל הזמן הזה?"

מתאמצת להבליג על הקרירות של אחותה, לילי פתחה בסיפור השגור שהתחיל בליל כל הקדושים שש עשרה שנים קודם לכן, מתאמצת לדבר בכמה שפחות מושגים שקשורים לקסם. היא לא ציפתה מפטוניה להבין או לגלות אהדה לעובדה שהיא וג'יימס נלקחו מביתם ללא שום זיכרון מעברם, אבל היא כן ציפתה ממנה לפחות לשמוח קצת כשהיא סיפרה לה על אמילי, שנולדה שלוש שנים לאחר מכן. אבל משום מה נראה שזה רק מרגיז אותה.

"ולמה לקח לך כל כך הרבה זמן לומר משהו?" הייתה תגובתה של פטוניה לסיפור המוזר והמופלא. "לפי מה שאת אומרת, עברה כבר שנה מאז שחזרת לעצמך."

"היו לנו קצת בעיות כשחזרנו," לילי אמרה, מתחילה לכעוס ולהיזכר למה היא ניתקה קשר עם פטוניה מלכתחילה. "חוץ מזה שלא חשבתי שתרצי לשמוע ממני בכלל."

"היה יכול להיות נחמד מצידכם להודיע לנו שהילד לא יחזור לפה. חיכינו לו ברכבת במשך יותר משעה בתחילת הקיץ, את יודעת."

"אני מצטערת מאד שבזבזתם את הזמן שלכם," לילי אמרה, זמזום של זעם מתחיל להתגבר בעצמותיה ופניה מתחממות. "אבל אל תדאגי, את לא תצטרכי לראות את הארי שוב לעולם. הוא בהחלט לא רוצה לראות אותך."

"פרחח כפוי טובה…"

"מה אמרת?" לילי שאלה בקול. היא חשה את האוויר סביבה מפצפץ קלות והתאמצה להרגיע את רגשותיה. לא נראה שפטוניה מבחינה בכך.

"הוא יכול לגלות קצת הכרת תודה על כל מה שורנון ואני עשינו בשבילו בזמן שאתם ביליתם לכם בארצות הברית," פטוניה אמרה בארסיות.

"את לא חושבת שרצינו שהארי יהיה איתנו?!" לילי צעקה, פנייה ועיניה בוערות עכשיו. פטוניה ניסתה להשקיט אותה, אבל היא לא הייתה מוכנה להקשיב. "את באמת חושבת שרצינו שהארי יגדל פה איתכם?! כשאתם בברור הזנחתם אותו ולא אהבתם אותו יום אחד בחיים שלו?!"

הבעה מכוערת מאד עלתה על פניה של פטוניה. 

"מה הוא אמר לכם עלינו? את צריכה לדעת שהוא ילד שקרן - "

"הוא לא אמר כלום," לילי נכנסה לדבריה, והקלה החליפה לרגע את ההבעה המכוערת. "אבל הוא לא היה צריך. גם את אימא, את יודעת שהוא לא היה צריך להגיד שום דבר כדי שאני אדע."

פטוניה התאמצה להציג מצג של פקפוק וזלזול, אבל לילי ידעה שהיא יודעת שהיא צודקת.

היא לקחה נשימה עמוקה ומרגיעה והמשיכה, "ובכל זאת, אני רוצה להודות לך על שטיפלת בו. זה לא מובן מאליו."

"סוף-כל-סוף, קצת הכרת תודה," פטוניה אמרה בגועליות. "לא שזה מפצה על כל הזמן והכסף שהשקענו בו…"

"אנחנו ניתן לכם כסף, אם זה מה שאתם רוצים," לילי השיבה, תשושה ומיואשת מהשיחה. "רק תנקבו במחיר."

לא היה ניצוץ חמדני בעיניה של פטוניה, רק עצבות מוזרה. היא לגמה מהתה שלה. 

"אני צריכה להתייעץ עם ורנון."

"בסדר." לילי הניחה את ספל התה ממנו היא לא שתתה וקמה על רגליה. "אני חושבת שאני אלך עכשיו."

פטוניה קמה מהספה בהבעה של הקלה. "תצאי מהדלת האחורית, ורנון צריך לחזור בכל רגע. חכי פה."

היא יצאה מהסלון וחזרה לאחר כמה רגעים כשהיא נושאת קופסת קרטון קטנה.

"הילד השאיר כאן את הדברים שלו, ואני לא מתכוונת לאגור אשפה," היא אמרה והניחה את הארגז בידיה של לילי.

לילי הציצה פנימה אל ערבוביה של חפצי מוגלגים, ביניהם שעון מעורר דיגיטלי, פנס חבוט וחייל צעצוע קטן מפלסטיק. זעם בעבע בבטנה והיא בחרה לא לומר דבר כשפטוניה הובילה אתה אל הדלת האחורית.

הן נפרדו בקרירות ולילי לא הביטה לאחור בזמן שדלת המטבח נסגרה אחריה. היא עשתה כמה צעדים בחצר האחורית המטופחת ואז נעצרה ופרצה בבכי. 

היא כעסה על פטוניה שלא הביעה שום שמץ של שמחה או הקלה מהעובדה שאחותה לא הייתה מתה, וכעסה על עצמה על שקוננה בה תקווה שהן יוכלו לתקן את היחסים ביניהן. אולי היא הייתה צריכה להקשיב להארי ולא ליצור קשר מלכתחילה. 

"אה… את בסדר?" 

היא נבהלה כשמישהו דיבר אליה. נער בגילו של הארי עמד בחצר, נראה נבוך בעודו אוחז בכדור כדורגל ביד אחת. הוא היה גבוה ורחב במיוחד, עם זרועות שריריות ופנים עגולות של מישהו שעד לא מזמן היה שמן למדי. היה לו שיער בלונדיני ועיניים כחולות כמו של פטוניה, אבל לילי לא הייתה צריכה לראות את עיניו כדי לזהות את הילד השמן מהתמונות שברחבי הבית של אחותה.

"אני בסדר, תודה," לילי השיבה, מוחה את דמעותיה ומשירה מבט אל האחיין שלה. "אתה בוודאי דאדלי."

"כן," דאדלי השיב במתח, "ואת… אמא של הארי?"

"כן, איך ידעת?" לילי שאלה. היא הניחה שאחותה הסתירה את חזרתה מבעלה ובנה.

"שמעתי את אמא מדברת איתך בטלפון," דאדלי הודה, "היא חשבה שאף אחד לא שומע."

לילי נתנה לו חיוך מעודד, חשה שהוא מובך מנוכחותה.

"כדאי שתיכנס. לא הייתי רוצה שתסתבך בצרות עם אמא שלך בגללי."

היא הופתעה כשדאדלי התעלם מההערה שלה ושאל, "אז הארי לא יחזור לפה יותר?"

"כנראה שלא," לילי השיבה ברכות. 

דאדלי לא נראה מופתע מהתשובה. הוא חיבק את הכדור שלו אל חזהו הגדול ואמר, "טוב, חבל. רציתי להגיד לו תודה על הקיץ שעבר…"

"על מה?" לילי התעניינה.

"בלילה שהוא עזב קרה לי משהו," דאדלי סיפר לה. הוא בברור לא היה מישהו שרגיל לדבר בפתיחות. "ההורים שלי האשימו אותו, אבל הוא אמר שזה היה בגלל יצורים שבאו וניסו לקחת את הנשמה שלי. זאת הייתה התחושה הכי נוראית שהרגשתי בחיים שלי… אבל הוא הבריח אותם. אז רק רציתי להגיד לו תודה על זה."

"אני אמסור לו שאמרת את זה," לילי אמרה לו בחיוך.

צליל מעיכת חצץ נשמע מהחצר הקדמית ודאדלי אמר, "זה אבא שלי."

לילי הציצה לעבר הבית, מוודאת שפטוניה לא צופה בהם, היא הוציאה מהתיק שלה את פיסת הקלף עם הכתובת של פטוניה. על הצד האחורי היא רשמה את הכתובת שלה.

"זו הכתובת שלנו," היא אמרה, מקפלת את הקלף ומטמינה אותו בידו הגדולה של דאדלי. "אין לנו טלפון, אבל אתה יכול לכתוב להארי, אם אתה רוצה. להתראות, דאדלי."

"להתראות," הוא גמגם בתשובה, ובהה בה בעודה יוצאת דרך השער שבחצר האחורית.

כשהייתה רחוקה מספיק מבית מספר ארבע היא מצאה מחסה והתעתקה בחזרה הביתה. למרות הפגישה הכואבת עם פטוניה, היא עזבה את דרך פריווט עם ניצוץ קל של תקווה. אולי בשבילה ובשביל פטוניה עבר יותר מידי זמן של נתק, אבל בשביל הארי ואמילי עדיין נשארה תקווה לקשר עם בן הדוד היחיד שלהם.

לילי התעתקה אל החוף סחוף הרוח שמחוץ לביתה בשעת ערב מוקדמת. מייד כשעיניה נחו על הבית הנאה שעמד בודד במישור תחושה של שלווה עטפה אותה. זה היה הבית שלה, עם הגינה שלה והחצר הגדולה בו ילדיה שיחקו בקווידיץ'; אפילו אניץ העשן הדק שעלה מהארובה בצפייה לערב קריר היה שלה.

היא נכנסה לחצר דרך השער שבגדר והדלת האחורית נפתחה לכבודה עוד לפני שהגיעה אליה. ג'יימס קיבל את פניה במטבח, והיא מייד נהייתה מודעת לעובדה שהיא בכתה כמה דקות קודם לכן.

"זה היה כל כך גרוע?" ג'יימס שאל.

"זה היה די גרוע," היא השיבה והניחה את הארגז עם החפצים של הארי על השיש כדי לקבל מבעלה חיבוק מנחם.

לאחר כמה רגעים בזרועותיו של ג'יימס היא קיבלה את התחושה שהם לא לבד. הארי עמד בכניסה למטבח, ידיו טמונות בכיסיו. ברגע שלילי הסתכלה לעברו גם הוא הבחין שהיא בכתה, והכעס שלו נמס והתחלף בעצב וחרטה.

"ידעתי שזה מה שיקרה," הוא אמר בקול טעון, "לא הפריע לה להגיד עליך דברים איומים כשהיא חשבה שאת מתה, אז בטח גם לא הפריע לה לומר לך אותם בפנים."

באותו הרגע לילי הבינה בבהירות את הסיבה לכעס שלו, ממש כאילו המילים הופיעו על המצח שלו; הוא רצה להגן עליה, לחסוך ממנה את היחס שהוא בעצמו קיבל מאחותה ומשפחתה. כמובן שזה לא היה אפשרי, אבל לילי העריכה מאד את הכוונה שלו בכל זאת.

היא ניגשה אליו וכרכה את זרועותיה סביבו. הוא חיבוק אותה בחזרה וכל שמץ של מתח או טינה ביניהם התפוגג כלא היה.

"ידעתי למה אני נכנסת," לילי אמרה לו, למרות שזה לא היה לחלוטין נכון. פטוניה תמיד הייתה קשה וביקורתית, אבל היא לא צפתה שהשנים יהפכו אותה לחסרת רחמים עד כדי כך. "אל תשכח שאני אחותה, ושיש סיבה שהפסקנו להיות בקשר. פשוט הייתי צריכה סגירת מעגל. אתה מבין?"

הארי הנהן כנגד הכתף שלה. היא ידעה שהוא לא ממש מבין, אבל שהוא עוד יבין יום אחד. הוא אולי עבר הרבה בחיו הקצרים, והוא התבגר מהר בשנה האחרונה - בכל פעם שהיא חיבקה אותו נדמה היה לה שהוא קצת גבוה יותר - אבל בהרבה מובנים הוא עדיין היה ילד.

"אני מצטער שהתנהגתי כמו אידיוט," הוא מלמל.

"נסלח ונשכח," היא אמרה. מניחה יד אחת על פניו, היא נשקה למצחו וחתמה את הוויכוח שלהם. 

"בואו נאכל," ג'יימס שבר את האווירה המתוחה, "הארי, אתה יכול לקרוא לאמילי?"

"רגע," לילי אמרה לו לפני שהוא יצא, מרימה את הקופסא. "יש כאן כמה דברים שהשארת אצל פטוניה."

הארי נתן הצצה אחת לתוך הקופסא לפני שהשליך אותה בשלמותה לפח האשפה והלך למצוא את אמילי.

"איך עשית את זה?" ג'יימס שאל ברגע שהארי עזב.

"איך עשיתי את מה?" לילי שאלה, ניגשת לבחון מה ג'יימס הכין לארוחת הערב שהיא הטילה עליו לבשל. היא התרשמה לטובה מהירקות והעוף האפויים שבתנור. היא כמעט ולא אכלה בימים האחרונים, מתוחה לקראת הפגישה עם פטוניה, וכעת התיאבון שלה התחיל לחזור.

"איך גרמת לו להתנצל?" ג'יימס שאל. "אני רב איתו כמעט כל יום ואני לא חושב שהוא אי פעם אמר לי סליחה."

"מה שאתם עושים זה לא לריב," לילי אמרה, חושבת על הוויכוחים התדירים בין בעלה לבין בנה, שעסקו בנושאים כגון קווידיץ' והמדיניות של משרד הקסמים. "ואמרתי לך - הוא רק היה צריך קצת זמן."

ג'יימס הסתכל עליה כאילו הוא חושב שהיא מסתירה ממנו איזו טקטיקה סודית לפיוס נערים מתבגרים בזמן שהוא פיקד על הצלחות והסכום לערוך את השולחן.

"אולי זה יעזור אם לא תקניט אותו כל כך הרבה," היא אמרה לו.

"אני לא מקניט אותו," ג'יימס הבהיר, "אני רק משגיח שהוא לא הופך להיות שחצן מידי. זה התפקיד של כל אבא."

"אז אבא שלך לא עשה עבודה טובה במיוחד," הארי אמר, נכנס למטבח בעקבותיה של אמילי.

לילי פלטה גיחוך בלתי נשלט. 

ג'יימס התאמץ להיראות נפגע, למרות שלילי ראתה את הניצוץ הגאה בעיניו. 

"ניצחת הפעם."

הם התיישבו מסביב לשולחן. בימים האחרונים אמילי פיתחה הרגל לעיין בספרי קווידיץ' בזמן ארוחת הערב, מה שעורר את אותו הויכוח בכל יום מחדש - הוריה התעקשו שהיא תניח את הספר בצד בזמן הארוחה, אבל היא סירבה בטענה שהיא צריכה להיות מוכנה לקראת המיונים לנבחרת, ושהיא חייבת להיות הכי טובה שהיא יכולה להיות, כי היא רק בשנה שנייה. 

"לילי," ג'יימס נאנח לאחר עוד וויכוח כושל עם אמילי, שהסתתרה מאחורי עותק של "קווידיץ' בכל הזמנים" בזמן שאכלה. "את מכשפה חכמה - את חושבת שתוכלי לרקוח שיקוי שמבטל את גיל ההתבגרות?"

"אוי, ג'יימס," לילי השיבה ברחמים, "אתה לא חושב שאם זה היה אפשרי, מישהו כבר היה ממציא את זה?"

תחילת הארוחה עברה בשתיקה נעימה, בעוד אמילי שקועה בשינון מהלכי קווידיץ' והארי מזיז אוכל מסביב לצלחתו בהיסח דעת. 

"האוכל נהדר, ג'יימס," לילי אמרה לבעלה בזמן שלקחה מנה נוספת של עוף. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה ג'יימס בישל משהו מסובך יותר מחביתה, אם בכלל.

"תודה. יש גם קינוח."

"מה היא אמרה?" הארי שאל פתאום.

לילי, שכמעט הצליחה לשכוח מהמפגש עם פטוניה, הרגישה דקירה לא נעימה בבטנה כשזיכרון האירוע חזר אליה בשטף של תמונות. היא לא רצתה לספר להארי את הדברים הקשים באמת שפטוניה אמרה, כמו ההאשמה שהם נטשו את הארי אצלם בכוונה, או שהארי הוא שקרן, אבל היא הייתה חייבת לספר לו משהו.

"לא הרבה," היא סיפרה, מניחה את המזלג שלה. "לא הייתי שם הרבה זמן, ורוב הזמן סיפרתי לה מה קרה לנו. היא… ציפתה לקבל הכרת תודה, ורמזה שהיא מצפה לקבל פיצוי כספי על השנים שחיית אצלם."

הארי מלמל משהו שנשמע באופן חשוד כמו "זיוני שכל" לכיוון הצלחת שלו.

"פגשתי את דאדלי," לילי שינתה את הנושא, נזכרת במפגש עם האחיין שלה, שלא היה בלתי נעים. "הוא שאל עליך. הוא רוצה להודות לך - "

"על מה? שהייתי שק חבטות נאמן?"

אפילו אמילי הרימה את מבטה מהספר שלה למשמע ההערה הטעונה.

"לא," לילי אמרה, מתאמצת לשמור על קור רוח. "על זה שהצלת אותו מהסוהרסנים בשנה שעברה. אני לא מכירה אותו טוב כמוך, אבל אני חושבת שהחוויה הזאת שינתה אותו."

"בטח," הארי השיב בפקפוק, אבל לא נראה שהוא לחלוטין אדיש לדעתה של אימו.

לילי תהתה האם זה יהיה זמן טוב לספר לו שהיא אמרה לדאדלי שהוא יכול לכתוב לו כשאמילי שאלה, "מתי אני אפגוש אותם?"

"את לא רוצה לפגוש אותם," הארי גער בה.

"אל תגיד לי מה אני רוצה!" אמילי התרגזה עליו. לאחרונה היא נטתה למצבי רוח, שהעיקרי בהם היה רוגז.

"את לא יודעת עליהם שום דבר, אז אני כן אגיד לך."

"אולי אם היית מוכן לספר עליהם משהו הייתי יודעת!"

"זה מספיק," ג'יימס התערב בטון נחרץ, אבל הם התעלמו ממנו.

"את רוצה לדעת עליהם משהו?" הארי הרים את הקול פתאום, זעמו מתפרץ ומבהיל את אמילי, "אז תדעי שאם אי פעם תפגשי אותם הם יתייחסו אליך כאילו את איזה יצורה מגעילה. תדעי שאם הם בכלל יודעים שאת קיימת, הם מסתירים את הקיום שלך מכל מי שהם מכירים. את זרה בשבילם. פחות מזה…"

המילים הקשות האלה השתיקו את אמילי. פנייה, שקודם היו סמוקות מרוב כעס, החווירו, ודמעות מילאו את עיניה.

הארי נאנח, זעמו מתקרר באחת. "אני מצטער, אמ. בבקשה אל תבכי."

"אני לא בוכה," אמילי אמרה בקול חנוק. לא יודעת לבטא את רגשותיה במילים, היא קמה מהכיסא וחיבקה את אחיה בחוזקה. "גם אני מצטערת…"

למראה מחוות הפיוס לילי הבינה שהיא עוצרת את נשימתה. היא לקחה נשימה עמוקה, מבינה שידיה רועדות קלות. ג'יימס לחץ את ידה, מבחין במצוקה שלה. הוא חייך אליה חיוך מנחם אבל לא הצליח להסתיר ממנה את יצר הנקם שהתחיל להתעורר בו. אף אחד מסביב לשולחן לא חשב שהארי אמר את הדברים שאמר רק כדי לעצבן את אמילי.

"מה אתם אומרים על קינוח?" ג'יימס הפר את המתח בחדר ופינה את הצלחות בהינף שרביט. לאשתו הוא אמר, "לילי, את חייבת להתקדם עם השיקוי ההוא…" 

אמילי ניגבה את פניה בשרוולה וחזרה למקומה. הארי לא יצר קשר עין עם אף אחד. 

שאריות הארוחה התחלפו בפאי תפוחים ריחני וזהוב.

"ג'יימס, אתה לא הכנת את זה," לילי אמרה למראה המאפה המרשים, מבינה שהיא נפלה בפח. "אתה גם לא הכנת את הארוחה, נכון? בילי הכינה את כל זה."

"לא את הכל," ג'יימס הודה, מעביר את ידו בשערו במבוכה. "אני קניתי את מיץ הדלעת…"

"יש לה מספיק עבודה בבית של ההורים שלך, זה לא הוגן לתת לה גם לבשל בשבילנו!"

"זאת הייתה בקשה חד פעמית! את יודעת שאני לא יודע לבשל…"

"תיזהר, אבא, בקצב הזה אתה עוד תופיע בעלון החודשי של אלרג"ה," אמילי אמרה, טועמת מהפאי, דמעותיה נשכחות. 

"גם את מקבלת את זה?" הארי שאל אותה, לוקח חתיכה גדולה מהפאי שהושג שלא בדרך הישר.

"כן, וגם ג'נה ומרגרט," אמילי השיבה. 

ג'יימס חזר למקום שלו בשקט, אבל לילי נתנה לו מבט שהבהיר שהיא לא תשכח את הרמאות שלו בקלות. 

"מאיפה יש להרמיוני כל כך הרבה ינשופים?" הארי תהה, ואז הבין, "בגלל זה היא ביקשה להשאיל את הדוויג! ואני לא הבנתי למה היא חזרה עייפה כל כך…"

"זה מוסר כפול, לא?" ג'יימס אמר, "היא מעבידה ינשופים בשביל לקדם זכויות של גמדוני בית. אני עוד אקים את האגודה לרווחת הינשופים, והרמיוני תופיע בעלון הראשון שלי כנוגשת ינשופים מסוכנת."

אמילי צחקה בקול, וגם הארי חייך חיוך משועשע. 

לילי החליטה לשכוח מהרמאות של ג'יימס ומהמפגש עם פטוניה כדי להנות מהמשך ערב נעים עם המשפחה שלה. 

באותו הלילה היא פתחה את פח האשפה במטבח כדי לזרוק את שאריות עלי התה שהיא שתתה בעודה עובדת על תוכנית הלימודים לשנה הקרובה, והבחינה בחייל הצעצוע העזוב מקופסת החפצים הישנים של הארי שוכב שם. זיכרון חד ומכאיב החזיר אותה אל הביקור בתודעתו של הארי, שם היא ראתה את הצעצוע הצנוע הזה בחדרו של בנה. היא סגרה את הפח והפצירה בעצמה לא לחשוב על זה יותר בינתיים.

הפרק הבא
תגובות

וואו · 23.12.2024 · פורסם על ידי :טוני סטארק2024
כתיבה מדהימה בבקשה תמשיכי איך התגעגעתי לפאנפיקים שלך

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3494 6529 3882 2079


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025